"אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם"

זה מכתב על מסע ארוך שהתחיל אי שם לקראת סוף התיכון בגיל 16, ועומד להסתיים ממש בקרוב בגיל 21. זה מכתב על המסע הזה שעברתי ולא שיתפתי בו אתכם אפילו לא לרגע אחד. איכשהו, אם הייתם יודעים מוקדם יותר, אולי דברים היו אחרים עכשיו, ולא הייתי צריך באמת לכתוב לכם את המכתב הזה ולהצהיר על זה בראש חוצות. אבל חלק מהמסע הזה הפך אותי למי שאני היום, ואני גם אסיר תודה.

אני אסיר תודה לכל האנשים שפגשתי בדרך ובעיקר אסיר תודה על כל התמיכה הזאת שהרעיפו עליי במשך כל המסע הארוך הזה.

ממש קשה לי להתחיל לכתוב את המכתב הזה עכשיו. איך הידיים רועדות ועין שמאל שלי מתחילה לקבץ לעצמה טיפות-טיפות לדמעה גדולה יותר, כי תמיד היא הראשונה שמתחילה במרוץ הדמעות, והראש, בעיקר הראש, לא מוצא מנוחה.

קצת לפני המסע המטורף הזה אני רוצה להגיד לכם כמה אני אוהב אתכם, כמה אני מצטער על כל רגע בחיים שלי שזלזלתי ולא הערכתי אתכם. כמה אני אומר תודה בכל יום, עכשיו כשאני גר לבד, שיש לי הורים כמוכם.

לא סתם הקשר בינינו התהדק כל כך בזמן האחרון, דווקא בגלל שעזבתי את הבית אני מרגיש שאתם כל כך חסרים לי. דווקא בגלל המחשבה שאני חוזר הביתה ואתם לא שם, אני מרגיש צורך עז להתקשר אליכם פעמיים ביום ולדבר אתכם, לשתף אתכם בכל פרט שעבר עליי ביום הזה. אולי דווקא בגלל שאתם כבר לא חלק פיזי בחיים שלי, הפכתם לחלק כל כך מרכזי בלב שלי.

ידעתי שמשהו מוזר ולא הגיוני אצלי

אז את המסע הזה אני מתחיל בתחילת חטיבת הביניים. הזיכרון שלי לא כל כך בא לקראתי כרגע, אבל הדבר היחיד שאני זוכר הוא ההתעסקות המוזרה הזאת במין השני מצד כל האנשים סביבי, איך זה היה טרנדי לחפש לעצמך בת זוג ולהודיע לכולם שאתם חברים. נשיקות, נגיעות, אולי יותר, מי יודע.

אף פעם לא באמת התחברתי לזה. אפילו אז, בגיל הזה, ידעתי שמשהו מוזר ולא הגיוני אצלי. שהגוף שלי אומר לי משהו אחר לחלוטין, והראש רק מחפש את דרך הישר.

אבל בגיל הזה, זה עוד היה קל להדחיק ולא להתעסק. להעלים את זה מתחת לשכבות בטון עבות ולכסות באדמה כדי שאף אחד לא יחשוד. אפילו לא אני. ככל שהזמן עבר זה רק הכביד יותר. זה אף פעם לא באמת נעלם, זה תמיד היה שם באופק.

אני זוכר את עצמי בבית כנסת באחד מימי שישי אצל דוד אבנר. עומד בין אבא לבין אדם מבוגר שאני לא מכיר. עומד שם ומבקש מאלוהים, אפילו מתחנן לאלוהים, שזה יפסיק, שזה ייעלם, שאני אהיה כמו כל שאר החברים שלי. ובאותה תקופה לא היה לזה באמת שם. רק משהו מוזר שמתרחש לי בגוף בזמנים כאלה ואחרים.

והנה אני מביט ברצפה בכעס מהול בעצב ורחמים עצמיים וממשיך להתפלל שזה ייעלם, שייפסק ושאולי אם אשתדל ואאמין יותר הוא ייענה לתחנוניי.

ואני לבד, אני פשוט לבד בעולם החדש הזה. אף אחד לא יודע ואף אחד לא יבין. אסור שאף אחד ידע, אחרת זה אומר מוות חברתי. בגיל כזה אפילו האנשים הכי קרובים אליי יסלדו ממני ויתרחקו. ירגישו שזה מוזר ומפחיד כי מי מבין בגיל הזה מה זה השד הנורא הזה.

אלדד היה הבן זוג הראשון שלי, האהבה הראשונה שלי. בעצם הוא היה הראשון שלי כמעט בהכול. לא הכרתם אותו מעולם כי גם בפעם היחידה שהוא הגיע אלינו הביתה אתם הייתם בעבודה. הוא ליווה אותי לאורך כל הדרך. אולי בגלל זה הוא חלק כל כך חשוב מהחיים שלי אפילו היום, חמש שנים אחרי שאנחנו לא מדברים בכלל.

"אני לא אספר לכם על כל הדרך החשוכה בתקופה ההיא". מאור צור

מדהים איך בנאדם אנונימי לגמרי ורחוק שנות אור ממני מצליח לפתוח לי את הראש מעט, להוציא אותי מתוך המרחב המוגן הזה שבניתי לעצמי מתחת למיטה, מתחת לצוהר הענק הזה שבו שמרתי את כל הסודות הכי רגישים ופרטיים שלי, שאפילו אני עצמי לא הגעתי אליהם. בזכותו עשיתי את הצעד הראשון אל עבר החופש.

אני לא אספר לכם על כל הדרך החשוכה בתקופה ההיא. על הניסיונות להתמודד עם הקושי הרב הזה, על הבריחה והדיכוי ושיטת המקל והגזר, כי אני יודע שאמא תבכה עוד יותר ממה שהיא בוכה עכשיו.

הראשונה שסיפרתי לה הייתה רוית. אתם מכירים אותה טוב. היא גרה בדיוק שתי דקות הליכה מאיתנו וראיתם אותה לא פעם ולא פעמיים.

אמא, אבא, אני הומו

לקח לי בערך שעה להוציא את זה מהפה שלי, וגם אז רוית דובבה אותי. זה אמנם היה הימור בטוח כי ידעתי בדיוק כמה היא אוהבת ומכבדת את זה ואת הנושא הזה. תמיד כשהיו כינויי גנאי כאלה ואחרים היא יצאה להגנת החלשים ולא נשארה בצד שותקת כמו השאר. היא חיבקה אותי ואמרה שהיא אוהבת אותי. תמיד היה בה משהו מחבק כזה ואימהי.

תמיד לאורך כל הדרך תליתי תקווה בשלב הבא בחיים שלי.

בתיכון זה היה כשאסיים תיכון, בגיוס זה היה כשאשתחרר, כשסיימתי שירות חובה ונכנסתי לקבע זה היה כשאשכור דירה לבד. ועכשיו, עכשיו מה. יש לי דירה משלי ועבודה קבועה, יש לי מקום משלי, מקום לברוח אליו, יש לי כסף, ואפילו הקשר שלנו התחזק מאוד, ועדיין קשה לי לספר לכם את זה.

קשה לי לבוא ולספר לכם את זה בפנים או אפילו להשאיר לכם את המכתב הזה. והלוואי שזה היה קל יותר, ואולי דווקא עדיף ככה.

אמא, אבא, אני הומו. זה לא השתנה בשבע השנים האחרונות, וזה גם לא ישתנה לעולם. זה אני עם כל הטוב והרע, ויש הכול מהכול.

אל תדאגו, יהיו לכם נכדים ממני, והלוואי שגם תזכו להגיע לרגע הזה שתראו אותם בעיניים שלכם ולא מלמעלה. וכן, אני משתמש באמצעי מניעה ונזהר מכל מה שמסתובב בחוץ. כל האנשים סביבי אוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני בזכות מי שאני, ואני מקווה שגם אתם.

ועכשיו, עכשיו המסע הזה באמת מסתיים ומתחיל לו אחד חדש.

•  מכתבו של מאור צור (כיום בן 23) יתפרסם השבוע בספר חדש "יוצאים אל האור". כל ההכנסות ממכירת הספר מועברות קודש לפעילות חינוכית לבני נוער.
  

"יוצאים אל האור"

המכתב של מאור צור הוא חלק מספר: "יוצאים אל האור" שיצא השבוע לאור בשם. הספר כולו יצירה מקורית של בני נוער הומואים, לסביות, בי וטרנס.

הספר נכתב בידי חבורת נערים ונערות, חניכי קבוצת איגי עפולה, כחלק מהתהליך החינוכי שלהם ומחברותם בקבוצה לאורך שלוש השנים האחרונות. רעיון הספר נהגה במהלך תהליך שעברה הקבוצה בנושא "היציאה מהארון".

התהליך התפרש על פני כמה חודשים ובמסגרתו שוחחו על הכאב והפחד, על הקבלה העצמית, על השלבים בתהליך, על החיפוש העצמי, על ההורים והסביבה, על ההומופוביה המופנית כלפי חברי הקבוצה  ועל ההומופוביה שבקרב חברי הקבוצה , על הבדידות ועל הביחד.

בתום התהליך החליטו חניכי וחניכות הקבוצה להביא וליצור קטעים, שירים, סיפורים ומכתבים בתקווה שמילים אלו יפגשו בני נוער הנמצאים בנקודות שונות בתהליך גיבוש זהותם ויהוו מקום להזדהות, להשראה, להפגת התחושה של "להיות לבד בעולם", להשראה ולתקווה.

ספר זה פונה גם לכלל החברה הישראלית על שלל גווניה - בניסיון ובמטרה לפתוח צוהר לתהליך ההתבגרות הייחודי של נוער להט"בי במדינת ישראל של המאה ה-21.

• הספר "יוצאים אל האור" יוצא לאור בהוצאת "דרור לנפש" מיסודה של תנועת "דרור ישראל". לרכישת ספר היכנסו לאתר. כל ההכנסות קודש לפעילות  חינוכית לבני נוער גאה.