ערוץ הפרשנות של החיים
תעצרו את פייסבוק, אני רוצה לרדת. הפיד ברשת החברתית נע בין עיירה נטושה לערוץ פרשנות על החיים שגורם לויכוחים אינסופיים. הוצאתי את הטלוויזיה מהבית, וקיבלתי הכל חזרה מהחלון בדפדפן
הרבה מאוד שנים עברו מאז החלטתי לצמצם משמעותית את צריכת החדשות שלי. זו הייתה החלטה חצי-מודעת, שבאה בעקבות הצפה בלתי-פוסקת בחדשות, דיווחים, תגובות ודעות. החלטתי לקחת פסק זמן, ביטלתי את המנוי לעיתון היומי, הוצאתי את הטלוויזיה מהבית והקצבתי זמן מאוד מוגדר ותחום לגלישה באתרי חדשות. החיים הלכו ונראו יותר ויותר נפלאים, וגיליתי כמה נכון זה להתנתק, מדי פעם, מהמולת המידע בה כולנו חיים, שלא לומר שקועים.
אז החלטתי
לאחרונה הבחנתי בכמה תופעות מאוד מדאיגות. אני מכיר כמה ממשתתפי "האח הגדול" בלי לצפות ולו בדקה אחת של התוכנית. אני יודע איזה נושאים עומדים על הפרק בתקציב המדינה, ומי אמר מה למי ובאיזה הקשר. אני מכיר את מספר החרדים שהממשלה דורשת לגייס, ובימים עמוסים במיוחד נדמה לי שגם אני מכיר כל אחד ואחד מהם אישית. אני יודע כמה יקר לקנות דירת שני חדרים בפתח תקווה (פתח תקווה!!), ואפילו יכול לדקלם לכם, מתוך שינה, את שיעור ההתייקרות של סיגריות ואלכוהול. הסעיף האחרון מוזר במיוחד, כי אני לא מעשן, כבר שנים שומר מרחק נגיעה ממשקאות חריפים ונמנע מלחשוב אפילו על פתח תקווה.
אבל זה לא עוצר רק בלדעת מה קורה, כי בלי לשים לב, ובצורה נורא טבעית (דגש על "נורא"), אני גם מפתח דעות ברורות וחד-משמעויות. כך קורה שאני נורא כועס על אנשים שאני לא מכיר, לפעמים גם כשאני לא ממש יודע בוודאות מה הם עשו או לא. שיש לי דעות מוצקות, מאוד מוצקות, בסוגיות ועניינים שאני לא מבין בהם ולו חצי דבר. וכמו רוב הישראלים, אני לא שומר את הדעות שלי לעצמי, ומדי פעם מוצא את עצמי כותב, על אוטומט, איזה סטטוס מתלהם בפייסבוק, או ציוץ סרקסטי בטוויטר. לפעמים אני מפרסם, לרוב אני עוצר את עצמי, וסתם מתרגז בשקט, לבד, בחושך, כשאני קורא על (עוד) שחיתויות, רמאויות, הונאות ושער כולירות.
למה אני עושה לייק?
הבנתי שאם המציאות היא סרט, אז פייסבוק/טוויטר הם ערוץ הפרשנות. אותו פיצ'ר דלוח שמוסיפים ל-DVD, ובו אפשר לשמוע את הבמאי מזיין את השכל על דברים שב-99 אחוז מהמקרים רק אנשי קולנוע, מעריצים שרופים ועובדי "האוזן השלישית" לדורותיהם מעוניינים לשמוע. מה מעניינות אותי האג'נדות הפוליטיות והוויכוחים האינסופיים בין יוספה הלפרין לחברה יהורם אמזלג, בסוגיות שלא מזיזות לי את קצה האצבע הקטנה של הרגל? מדוע אני מוצא את עצמי קורא בשקיקה, מלייקק ומגיב על נושאים שרחוקים ממני שנות אור?
אז החלטתי לעשות מעשה. בתור התחלה, לנקות את הרשתות החברתיות ממפיצי-מידע שאני לא רוצה לשמוע. את חלקם הסרתי לגמרי מרשימת החברים, הפזקתי לעקוב אחרי אלו שמציקים לי בעין. כשזה לא עזר, העליתי הילוך והמשכתי להסיר ולהסיר. עשיתי עבודה ממש יסודית, כנראה, כי עד מהרה גיליתי שנשארתי עם סטטוסים של "שבוע טוב ומבורך חחחחח" ותמונות של חתולים/ילדים מנוזלים. כשהעפתי גם את הטיפוסים האלו, הפיד של פייסבוק הרגיש לי כמו עיירת מערבונים נטושה, ורק חסר היה גלגל קוצים מתעופף ברוח כדי להדגיש את עוצמת השממה.
לבנות מחדש
הימים עברו, והבדידות העיקה עלי. אז חיפשתי, באופן יזום, חברים שאני מכיר ואוהב את כתיבתם. הוספתי חבר דעתן אחד, וידידה חכמה ועמוקה אחרת. ובזה אחר זה, כמו מבראשית, בניתי לעצמי את הרשת החברתית שלי. הכל היה טוב ויפה, עד שהגיעה פרשת עוזי וייל (איכס), ואחריה השופט והנשים ה"נהנות" מאונס (איכס בריבוע), והבן של יאיר לפיד שהולך איתו לכל מקום, ו"משחקי הכס", ובתוך דקותיים שוב הייתי בתוך בלילה גדולה ומציקה של מילים, תגובות, דיונים, וכאב ראש. תעצרו את הפייסוש, אני רוצה לרדת!
לא מעט חוקרים מכנים את התקופה בה אנחנו חיים "עידן הקישוריות", בו הכל מחובר, מקושר, זמין, נגיש. המידע זורם במהירות, וקשה עד כדי בלתי-אפשרי להתנתק מהמידע האקטואלי. באוניברסיטה למדתי שאסקפיזם זה צורך אנושי בסיסי, שעוזר לנו לקחת הפסקה ולעצור את שצף המידע המציף אותנו לטובת עיבוד עמוק והתרגעות. כנראה שהאינטרנט לא ממש תספק לנו את הצורך המבורך והמבריא הזה, ואם נרצה באמת ובתמים להתנתק מהידע, נצטרך גם להוריד את השאלטר כליל על העולם הווירטואלי או לקחת ממנו הפוגות מעת לעת. ועד שזה יקרה, ניפגש בסערה המקוונת הבאה.
