סדרת האולסטאר: השאלות הבוערות לגמר ה-NBA
רגע לפני שגמר עמוס כוכבים יוצא לדרך הלילה (4:00), יאיר קטן מנסה לענות על 7 שאלות בוערות, ומהמר: למרות היכולת המופלאה של טוני פארקר, אף אחד לא ייקח מלברון ג'יימס אליפות שנייה ברציפות
האם אפשר ללמוד משהו ממפגשי העונה?
לא, וזה מה שהופך את הגמר הזה למסעיר כל כך. מיאמי ניצחה בשני המשחקים שנערכו השנה בין הקבוצות, אבל כזכור, הייתה מידה רבה של דווקאיות בשניהם. לראשון שנערך במיאמי, מאמן הספרס גרג פופוביץ' הגיע בלי כל הכוכבים כדי לתת להם מנוחה במסגרת הרוטציה שלו. זה גם עלה לו בקנס. בשני שנערך בסן־אנטוניו, אריק ספולסטרה בחר לא לשתף כמה סטארים משלו, וטען כי לא מדובר בנקמה, אלא בפציעות.
עוד ב-ynet ספורט:
מי המועדון הענק שרוצה את נאתכו?
בשורה התחתונה, מיאמי ניצחה בשתי הפעמים, וזה לא אומר כלום, אפילו שלקחה את משחק החוץ בלי לברון ג'יימס ודוויין ווייד. אפשר להתייחס אליהם כמפגשי ראווה ותו לא. כשמוסיפים לכך את העובדה שזו תהיה הפגישה הראשונה שלהן אי פעם בפלייאוף, מקבלים יריבות טרייה ומרתקת.
מי יתעורר קודם: ווייד או ג'ינובילי?
הפלייאוף הזה כלל הופעות ענק של טים דאנקן וטוני פארקר מצד אחד, ושל לברון ג'יימס מצד שני. ווייד וג'ינובילי, לעומת זאת, היו הרבה יותר שקטים
. בשני המקרים החשיבות גדולה. סן־אנטוניו סומכת על ג'ינובילי כסקורר המוביל מהספסל, והשלישי בטיבו בכלל, אבל מאז 2002/3 הוא לא רשם מספרים גרועים כל כך בפלייאוף - 11.5 נקודות בלבד, לצד נפילה בתרומה באסיסטים שהיא משמעותית לא פחות. לשם השוואה, היו עונות שבהן עבר את 20 הנקודות בממוצע.
ווייד יצא קצת מהבור עם משחק שביעי מצוין בגמר המזרח - אבל הוא בעצמו היה רותח אם היה יודע מראש שמשחק של 21 נקודות יעורר התלהבות. הוא - ומיאמי - דורשים ממנו יותר. ווייד וג'ינובילי כבר עברו את השיא, אבל הניסיון שלהם במעמדים כאלה עצום. ההרגשה היא שווייד מתחיל להיכנס לעניינים, ויתרום יותר מהארגנטינאי.
איך מנצחים את מיאמי?
גם שמירה הדוקה על לברון לא עוזרת ברוב המקרים. שאר השחקנים די תלויים באיזה צד של המיטה הם קמו. לכן לא מדובר רק בהגנה נטו
, אלא באלמנט מסוים. שימו לב למספרים - 46:32, 39:32, 49:30, 53:33. בארבעת ההפסדים של מיאמי בפלייאוף, היא הובסה בריבאונד. זה מתבטא בנקודות מהזדמנות שנייה שהיריבה מקבלת ובדומיננטיות בצבע.
בניצחון האחרון על אינדיאנה, למשל, עזרה של הגארדים והתעלות של הגבוהים ביטלה את היתרון של הפייסרס ונתנה למיאמי את השליטה בריבאונד, שמביאה גם מומנטום פסיכולוגי. הספרס לא יכולים לתת לזה לקרות. בין טים דאנקן לטיאגו ספליטר, יחד עם קוואי לנארד, יש להם איכות שאיבת כדורים רצינית בחמישייה. התגייסות קבוצתית למאמץ תביא לסגירה הרמטית מתחת לסל - וסגירה כזו גם תמנע ממיאמי נקודות בליי־אפים ובהטבעות. הצבע הוא האזור הקריטי.
איך מנצחים את סן אנטוניו?
היכולת של הספרס בפלייאוף מדהימה. הם הגיעו לגמר אחרי שני סוויפים, ונראה שמסדרה לסדרה רק השתפרו. מדברים על הגיל שלהם – אבל הם קיבלו עשרה ימי מנוחה מאז גמר המערב, נתון חשוב מאוד להתאוששות. כדי להתגבר על ההסתגלות של הספרס לכל קבוצה שפגשה בדרך, מיאמי צריכה ללמוד מגולדן־סטייט, היחידה שלקחה מסן־אנטוניו משחקים בפלייאוף.
וזה אומר לרוץ. סן־אנטוניו הצליחה ביותר מהזדמנות אחת להאט את הווריורס, משימה לא פשוטה בעליל, אבל כשזה לא קרה, היא סבלה. וזה טוב למיאמי, כי היא מסוגלת לנפק משחק בקצב גבוה. זה אומר להשתמש בהגנת הברזל כדי להוציא מתפרצות, לסיים התקפות בעשר שניות עם חדירה זריזה לסל, לקחת גם שלשות מטורפות שיכולות להכניס לקצב את הקלעים. גם הנעת כדור בקצב מהיר כדי לשבור הגנה היא דבר שמיאמי בנויה לעשות. אבל תוצאה גבוהה תלויה גם בתרומה של כל מי שמחוץ למשולש הכוכבים. מה שמביא אותנו לשאלה הבאה.
מי נהנה מצוות משלים טוב יותר?
זה של סן־אנטוניו יציב יותר, זה של מיאמי איכותי יותר. עכשיו לכו תבחרו את מי אתם מעדיפים. טוב, אנחנו כבר נעשה את זה בשבילכם: חלק ניכר מהשיפור של מיאמי השנה - אפילו ביחס לסגל שזכה באליפות בעונה שעברה - היה בזכות פגיעה מדויקת בחיזוק. כריס אנדרסן הוסיף אגרסיביות, אנרגיה, נקודות והגנה מתחת לסל, ריי אלן תופר לפעמים את השלשות שלו, ויש גם את יודוניס האסלם האפור והיעיל והרכזים מריו צ'אלמרס ונוריס קול שיכולים לתפוס ימים מטורפים של קליעה.
אבל כל זה לא קורה מספיק. אנדרסן היה מבריק בגמר המזרח, אבל אין ערובה לכך שזה לא זמני. שיין באטייה, שחקן שאריק ספולסטרה הוציא ממנו יכולת נפלאה בשני צדי המגרש, איבד את הביטחון וכמעט לא שיחק בשבועיים האחרונים. גם השאר, כולל צלפים כמו אלן ומייק מילר, נעלמים לעיתים תכופות מדי ומשאירים את הנטל לווייד ולכריס בוש, שלא פעם מעבירים אותו הלאה ללברון.
על הנייר הם מרשימים יותר מלנארד, דני גרין, בוריס דיאו וקורי ג'וזף, אבל השמות האלו הם באנקר עבור סן־אנטוניו. הם ייתנו בכל ערב בדיוק מה שמצופה מהם, גם אם מדובר רק בהגנה נוקשה, וכבונוס יתפוצצו עוד פעמיים־שלוש בכל חודש. בשורה התחתונה למיאמי יש יותר כלים, אבל אל תתפלאו אם ביותר ממשחק אחד דווקא המשלימים של הספרס יהיו מכריעים יותר.
האם זו העונה הגדולה בקריירה של טוני פארקר?
דאנקן מצוין ברגע ההכרעה עד כה - אבל גם הוא יודה שהרכז הוא הכוח המניע של הספרס. זה האיום המתמיד על הסל, האחוזים המצוינים, ההגנה, המשחקים המופרכים כמו זה מול גולדן־סטייט שבו מסר 18 אסיסטים או זה מול ממפיס שבו הפציץ 37 נקודות.
הוא כבר זכה בשלוש אליפויות עם הקבוצה, ובכולן היה מעולה. אבל הרמה שהוא הציג השנה הייתה יוצאת דופן. מבין הזקנים שבקבוצה, הוא מואשם שלא בצדק בקשישות - הבחור רק בן 31, ובכל זאת, הוא כבר לא ילד. ולכן, אם יצליח להוביל את הקבוצה לאליפות נוספת - זו תהיה ללא ספק עונת השיא של הצרפתי.
האם לברון ירשה לקבוצה להפסיד?
לא. אין טעם להיכנס לניסוחים אגדתיים - כולם יודעים עד כמה הוא טוב. על פי המדד של לברון בעצמו שפורסם אתמול, "אני פי 50 יותר טוב ממה שהייתי בגמר ב־2007" (אז חטף יחד עם קליבלנד 4:0 מהספרס). הסיבות שבעטיין הוא עולה על כל שחקן כדורסל אחר היום ברורות לעין בכל משחק. היכולת לעשות נקודות מכל מצב היא רק נקודת ההתחלה.
הוא מתאמץ כדי להכניס את החברים למשחק, עובר דקות ארוכות בלי לזרוק לסל כדי למצוא עוד מישהו פנוי. הוא משתדל יותר מכולם בהגנה. הוא מסוגל , ברגעי הצורך, לשחק בעמדה מספר 4 ולהתמודד בצורה מדהימה מול גבוהים איכותיים. הוא מכלכל את צעדיו בחוכמה, ומול אינדיאנה, למשל, ידע לכוון את החדירות לכיוון של רוי היברט כדי להוציא אותו בעבירות.
כששתי קבוצות כל כך טובות מתמודדות, טיפשי לומר ששחקן אחד יכריע הכל. וזה גם רחוק מהמציאות. אבל אף אחד לא יודע לעשות מה שהוא יודע. ואם הסדרה תגיע לרגעים מותחים, הוא צריך להצדיק את מעמדו ולקחת עוד אליפות. 1:4, 2:4, 3:4 - זה לא ממש משנה. העיקר בשבילו הוא שישמור על התואר. וזה מה שעומד לקרות.
לפנייה לכתב/ת 
