הלכתי להתייבש באקס פקטור, תיכף אשוב
חום אימים, אלפיים איש ובר רפאלי אחת - בשני טייקים: רן בוקר העביר את יום האודישנים ההמוני של "אקס פקטור ישראל" בקרב אנשים עם תקווה קטנה וחלום גדול: הם מבינים שזה בלוף, שהם כאן בעיקר בשביל למלא את המסך בצילומי הפרומו - אבל על הצ'אנס שלהם להפוך לכוכבים הם לא יוותרו בקלות
תשע בבוקר, יום חמישי. השמש רותחת. ברחבת היכל נוקיה בתל אביב נדחקים יותר מאלפיים איש שבאו ליום האודישנים האחרון של "אקס פקטור ישראל". סביר להניח שהרחבה הזו לא ראתה כל כך הרבה מצלמות וצוותי טלוויזיה מאז שמכבי תל אביב אירחה את הפיינל פור של היורוליג, אי שם בתחילת שנות האלפיים: מצלמת רחף, שתי מצלמות שמתעדות מהאוויר, שלל צלמים על הקרקע. שטיחים אדומים, דגלים, חגיגה אמיתית. על גג אחד הבניינים הסמוכים עומד איש הפקה שמבקש מהנבחנים לסמן איקס באמצעות שילוב הידיים ולצעוק "אקס פקטור ישראל". שוב ושוב, שוב ושוב. עד שייצא הטייק המושלם.
לחדי העין ציפה שלט קטן שאולי יסביר להם מה הסיבה המרכזית שלשמה הגיעו: "במקום מתקיימים צילומים לתוכנית 'אקס פקטור'. התוכנית תשודר בערוץ 2, יתכן ותצולמו לתוכנית". יתכן ותצולמו? אפילו נמלה שהזדחלה בטעות בסביבה לבטח הונצחה על ידי אחד הצוותים, לפחות. קצת מוזר שכדי לחפש את הכוכב הבא של מדינה כל כך קטנה צריך קרנבל כל כך גדול. בטח לאור העובדה שבחודשים האחרונים נערכו אודישנים צנועים יותר ברחבי הארץ. בהפקה אומרים שהיום הזה מספק הזדמנות שווה לכולם, ושזה הצ'אנס שלהם להיכנס לתוכנית. המציאות הראתה תמונה קצת אחרת.
צמידים-צמידים, בכל מיני צבעים
"כאן נמצאים אנשים שעדיין לא עשו אודישנים, או כאלה שעשו אודישן אחד שלא היה כל כך מוצלח", מסבירה לי נציגת התוכנית. "אנחנו באמת מאמינים שאפשר למצוא כאן זמרים שיתקבלו לתוכנית. לא תמצא כאן אנשים שעשו יותר מאודישן אחד". לא עוברת חצי שעה ואני נתקל בהדס, בת 15 וחצי מצפת, שזה האודישן השלישי שלה. אולי זה סתם צירוף מקרים, או סימן מקדים לבלגן שעוד מצפה לנו בהמשך.
אתי, בת 50 וזמרת לפרנסתה שעומדת בתור הארוך, לא הסכימה לקחת חלק בחגיגה. הזיעה נוטפת ממנה והיא רק מחכה לשיר את השיר שלה. זהו האודישן השני שלה: לפני מספר שבועות נבחנה לראשונה. אף אחד לא אמר שהתקבלה, אף אחד לא אמר שלא. פשוט שלחו לה סמס והזמינו אותה לכאן. "אני יודעת שזה בלוף, באתי לפה להיות סטטיסטית", היא אומרת. "אבל אתה יודע מה, אם יש עשירית האחוז של סיכוי להגשים את החלום שלי - בשביל זה אני כאן".
בימים פתוחים מסוג זה נוצרת גם אחווה בין הנבחנים. הרי הם באותה הסירה. אסף, בן 23 מחדרה, לא מבין מה קורה כאן. "זה האודישן השני שלי, אז אני צריך למלא טופס מחדש עם הפרטים האישיים שלי?", הוא שואל את דן בן ה-24 מנהריה, שכנראה מבין את כללי המשחק. "זה גם האודישן השני שלי. אל תמלא טופס, הזמינו אותך בשביל שתהיה יפה ותצטלם לתוכנית, לא בשביל לעשות אודישן". אסף משיב: "אני לא מאמין שזה ככה. התקשרתי למלהקת והיא אמרה לי שאם עשיתי אודישן אחד אז בטח לא עברתי. מעצבן אותי שזה ככה. בשביל מה באתי?", הוא אומר.
כשמתקדמים בתור, המתמודדים מקבלים צמידים. יש ארבעה כאלה: לבנים, ירוקים, אדומים ובז'. אף אחד מהנבחנים לא באמת יודע מה משמעות הצבע, פרט לעובדה שבטופס ההרשמה נכתב: "בכנסיתכם למתחם חולקו צמדים בצבעים שונים ועליהם מוטבעים מספרים אקראיים". גורם בהפקה סיפר כי המשמעות היא סימני היכר לבוחנים. גורם שני סיפר כי הצמידים נועדו כדי להבדיל בין השלבים שבהם נמצאים המתמודדים. גורם שלישי הסביר שנגמר הצבע האדום ולכן עברו לירוק.
"זה האודישן הראשון שלי", סיפרה שובל מחצור הגלילית, שעל ידה צמיד לבן. עבור טלאור אחותה, זהו האודישן השני - אבל גם היא עם צמיד לבן. מבולבלים? גם אנחנו. "באנו מחצור הגלילית, אני בעלי ושתי הילדות", אומרת האמא רונית. "לקחנו יום חופש, אבל העסק פה לא מתקדם. אני לא כל כך מבינה מה הולך פה, אתה יכול לעזור לנו?". אז לא, אף אחד לא הסביר לה. כי הרי אנשי ההפקה בעצמם לא יודעים. בערב, טלאור סיפרה שכלל לא נבחנה: "חיכיתי שלוש שעות ולא קראו בשם שלי, כאב לי הראש וכמעט התעלפתי". לפחות זה רק כמעט, היו כאלה עם קצת פחות מזל.
בינתיים במיקרופון: "חבר'ה, בר רפאלי אמורה להגיע בכל רגע, אני רוצה שכולכם תסתובבו אלינו ותהיו עם הגב להיכל והפנים לכניסה של בר". כמו שאמרנו, "יתכן ותצולמו לתוכנית".
האקס של דייט בחשיכה
הדקות עוברות ורפאלי עדיין לא מגיעה, אבל לצוות ההפקה חשוב לשמור על מורל גבוה - הרי הכניסה של הסופרמודל חייבת להיות מלווה בקריאות עידוד נרגשות. אז מגבירים את הווליום - ויאללה מסיבה. בזמן שהקהל מתחיל לאבד את הסבלנות, החליט הבחור הנחמד עם המיקרופון לנסות ולהקפיץ אותם. גם זה לא עבד לו. אז אחד מהנבחנים הציע פיתרון: הוא לקח את המיקרופון והחל לעשות קולות משעשעים. הקהל זורם. יופי, זה עובד, אז איש ההפקה החליט - אודישנים מול הקהל.
"בואו, בואו" הוא צועק, "נעשה לכם פה אודישן בהפתעה". ואז מגיעה לעמדה קרן. "מספר 64444" קורא הכרוז. כן, כאילו שמישהו מהבוחנים ישמע את מספר 64444. הרי הבוחנים נמצאים בפנים, לא? אז קרן בת ה-15 מקרית גת אזרה אומץ ועלתה לשיר מול כולם. היא סיימה את השיר ופצחה בהליכה מהירה. אף אחד לא ממש דיבר איתה אחרי ה"אודישן" המאולתר. "קרן, את לא רוצה לדעת אם עברת את האודישן הזה?", שאלתי. היא מסתכלת עלי: "רגע, מה, אתה מודיע?". "לא, אני עיתונאי". היא חייכה: "נבחנתי כבר בפנים ואמרו לי שתוך שבועיים יגיעו התשובות".
הכרוז ממשיך בשלו, "הלאה, מי עוד רוצה להיבחן כאן?". הנבחנים מתחילים לזרום אליו, ואז הדאחקה מסתיימת: "האודישנים בפנים חבר'ה, לא כאן". בינתיים, נערת הפקה עוברת עם ארגז מלא בבקבוקי מים, נותנת לכל המעוניין. שאף אחד לא יתייבש, חס וחלילה.
בזמן ההמתנה לבר רפאלי, שעדיין אמורה להגיע בכל רגע, פונה אלי בחורה: "הזמינו אותי לשיר ואני לא מוצאת אף אחד, למי אני יכולה לפנות?". מתברר שמדובר במקסין בת ליאון, שהשתתפה בעבר ב"דייט בחשיכה", תוכנית אחרת של אותה הזכיינית. התקשרו להזמין אותה לכאן.
"החלום שלך זה לשיר?", שאלתי. "החלום זה להשפיע, לשיר זה חלק קטן מזה. אתה יודע מה זה לעלות על הבמה כשכל העיניים עליך? אבל אני חושבת שכבר השפעתי המון. אתה יכול לראות אותי ביוטיוב, יש לי מלא קטעים שם". אז חיפשתי סרטונים שלה ביוטיוב, ובהחלט יש כאלה - אבל בלי שום קשר למוזיקה. רק סרטונים שמראים את האישיות הצבעונית והמסקרנת שלה. אז תסלח לי מקסין החמודה, אבל אני די בספק אם בהפקת התוכנית הזמינו אותה היום כי בונים עליה לפלייליסט של גלגלצ.
בר רפאלי, האייפון והאיפור המרוח
והנה, גבירותי ורבותי, בר רפאלי מגיעה לרחבת היכל נוקיה. צלמי הפפראצי שהגיעו לתעד את דוגמנית העל מוצבים בדיוק איפה שההפקה רוצה, שהכל יצטלם טוב ומתוקתק. אגב, גם הצלמים ידעו שישמשו כסוג של תפאורה לצילומי התוכנית. להם, בניגוד לקהל, לא נאמר ש"יתכן ויופיעו בתוכנית" - ציינו זאת בפניהם כעובדה. אולי כי ידעו שהצלמים יגיעו בכל מקרה: בכל זאת, תמונה של בר רפאלי זה לא משהו שמוותרים עליו בקלות.
רפאלי נכנסת לרחבה. היא לבושה בחליפה בצבע טורקיז. מכנסיים קצרים, בלייזר עם שרוול ארוך מופשל, קוקו מתוח. בקיצור - מושלמת. היא מחייכת ומנופפת לכל עבר, עולה לשטיח האדום ואז מגיעה מתקפת האייפונים. ההמון שועט על הגדרות בקריאה - תחינה - לבר שתצטלם איתם. חשבתי שרפאלי ודאי לא תסכים להצטלם עם כל אחד, הרי מדובר ביותר מאלפיים איש. הופתעתי: בר הסכימה. הצטלמה עם אחד ועוד אחד, ועוד אחת, ועוד אחד ועוד אחד ועם כולם בחיוך רחב וסבלנות מופלגת.
ואז, במיקרופון, הכרוז המשועשע מטיל את הפצצה: "כל מי שרוצה להצטלם עם בר רפאלי - מוזמן". נראה לי שכאן, אם היה הדבר ביכולתה, רפאלי היתה בורחת כל עוד נפשה בה. אבל היי, היא בצילומים. בהפקה רוצים להראות שיש היסטריה. ושלא תבינו לא נכון, סביב בר - היסטריה אכן היתה. אבל ההפקה רצתה עוד, ובר ממשיכה עם החיוכים. אני הפסקתי לספור אחרי מאה תמונות. עכשיו תחשבו מה עבר על רפאלי המסכנה, שבחום הכבד אמורה לחייך ולהתמודד בסבלנות עם צלמי הפפראצי, צלמי ההפקה ומאות אנשים שמתגודדים סביבה. אבל זה לא מה שמפריע לה: מה שהפריע לה היה האיפור. היא שואלת את הבנות החמודות שביקשו להצטלם איתה: "הוא נמרח לי? הוא בסדר?".
בר הולכת. זהו, הסיוט מבחינתה נגמר. או שלא. "חבר'ה, אנחנו נצלם עוד טייק עם הכניסה של בר". ושוב חוזר הניגון - היא מחייכת, מנופפת לשלום, מצטלמת וסבלנית. כפרה עליה, ועל מיליון השקלים שהיא מקבלת בעבור הסבל הזה. בינתיים, בזמן שרפאלי מושכת את כל תשומת הלב, השליטה מבחינת אנשי ההפקה הולכת לאיבוד. ההמונים שרפאלי לא ממש עניינה אותם מתנפלים על הכניסה. ועכשיו מתברר שלא נכנסים יותר נבחנים להיכל.
"יש יותר מדי אנשים בפנים", מסביר איש ההפקה לאנשים שדוחפים ונדחפים. "אי אפשר להכניס עוד, בבקשה תלכו אחורה". אז לא, הם לא הלכו אחורה, נמאס להם. "למה לא עשיתם כמה ימים מרוכזים?", צעקה אחת הנבחנות, "הייתם מפרידים בין המתמודדים ומסווגים לפי שלבים". אחר כבר איבד עשתונות והחל לצרוח בתוך ההמון: "אתה לא מתבייש? אנשים התעלפו פה, אתם לא נורמלים. תנו להיכנס. באתי לפה מקרית שמונה".
מתייבשים על אמת
בינתיים הדיווחים מדברים על כך שעשרה פצועים קיבלו טיפול מצוות מד"א שהיה במקום, בעקבות התייבשויות והתעלפויות. השמש היוקדת ממשיכה לטפח את העצבים בקרב האנשים, שדורשים תשובות. "עשיתי כבר שני אודישנים ולא אמרו לי אם עברתי", אמרה לי ליעד מחולון, "כל היום הזה מיועד רק בשביל הצילומים שלהם". "אז למה הגעת?", שאלתי. "כי אם יש תקווה קטנה, אז אני מוכנה לחכות. רק שיהיה מסודר". במקביל, המאבטחים ממשיכים לצעוק על הנבחנים וההיסטריה שולטת: "אם תיכנסו יחד, אני לא אכניס. רק אחד-אחד".
בתוך ההמולה מצאתי את צליל בת ה-16 מנצרת עילית, שהגיעה עם אריאל, אבא של החבר שלה. היא כבר היתה בפנים, בתוך ההיכל, נבחנה ומספרת בחיוך גדול
על מה המהומה: "קבוצה של חמישה אנשים נכנסה לחדר ויש שם שני בוחנים. ממיינים לפי ארבעת השירים שביקשו מאיתנו לבחור מביניהם. כל אחד שר בית ואז אומרים לנו שתוך שבועיים יהיו תשובות".
אריאל, האבא של החבר שלה, פחות אופטימי, ויותר כועס. "אם אגלה שהזמינו אותנו לכאן רק כדי לצלם פרסומת לאקס פקטור ולא באמת להיבחן, אגיש תביעה על הונאה", הוא אומר בזעם, "אפילו הזמנתי משטרה לכאן. ראיתי סכנה מול העיניים, הבנתי שאם ימשיכו תחת הלחץ הזה, עלולים להיות כאן נפגעים. זה התחיל יפה ומאורגן, אבל כעבור שעתיים וחצי הכל קרס. לקח להם שעה להכיר בקריסה ולמצוא פיתרון".
זה אולי נשמע כמו עוד מסמך אנושי מזעזע, אבל האמת היא שבישראל 2013, יש כאן גם מעט מאוד תמימות. זה לא סוד שימי אודישנים המוניים הם סט צילומים נהדר עבור פרומואים. זה לא סוד שעבור רוב מוחלט מהנוכחים, הסיכוי לעבור שלב שואף לאפס. כמעט כולם מכירים את כללי המשחק - וזה ממש כמו למלא לוטו: כשניצבת בפניך האפשרות להגשים חלום, השיקולים ההגיוניים והניתוח הסטטיסטי מפנים את מקומם לתקווה זעירה שאולי, איכשהו, תתממש. וכשזה המצב, תמיד יהיה מי שיגזור עליך קופון.
(צילומים: בני דויטש)
