השופט, הנאנסת ותעמולת הפורנו

באמירתו של השופט נסים ישעיה "יש נשים שנהנות מאונס" נחשפה ערוותה של מערכת המשפט. לכאורה, מדובר באמירה חריגה הזוכה לגינוי ולהוקעה מכל עבר. לכאורה, גינוי רועם המבהיר את ההתקדמות הרבה שהושגה בחברה הישראלית ביחס להתבטאויות שוביניסטיות ועל אחת כמה וכמה ביחס לאלימות כלפי נשים ולאונס. לכאורה, החלטתו של ישעיה לפרוש מתפקידיו מעידה על עמדתה הנחרצת והנאורה של משרד המשפטים ובית המשפט המגלים "אפס סובלנות" ביחסם לאלימות כלפי נשים. למעשה, האמירה של ישעיה היא אולי חריגה בפרסום שניתן לה ובתגובות כלפיה, אך מלמדת יותר על הכלל מאשר על היוצא מן הכלל. היא ממחישה עד כמה מערכת המשפט מחוברת לפטריארכיה הישראלית.

עוד בערוץ הדעות :

הכול בגלל ששת הימים? / שאול רוזנפלד

תודה לך אחמדינג'אד / דוד שאין

האמירה "יש נשים שנהנות מאונס" אינה אמירה סתמית, שנלקחה משום מקום. היא שאובה מתוך תפישה שנשים "רוצות שיאנסו אותן" וכשהן אומרות "לא" הן בפועל מתכוונות ל"כן". היא שאובה מעולם הפורנוגרפיה. שם מוצגים מעשי אונס ואף ברוטאליים כחלק מחוויה מינית מהנה של נשים. חוקרות פמיניסטיות בולטות, כמו אנדריאה דבורקין, רובין מורגן, סוזן בראונמילר, קתרין מקינון ודיאנה רסל הצביעו כבר בשנות ה-70 על כך שהפורנוגרפיה אינה אלא סחר נשים באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת, המעצבת מסר שמיניות האישה מטבעה נענית לכאב ולהשפלה וכי האישה "אוהבת את זה" וכל מחאותיה הן שקר. הפורנוגרפיה בתרבות הפטריארכלית היא תעמולה אנטי-נשית חריפה, המדרבנת גברים רבים לאלימות ביחסי מין. היא מציגה את האונס כסוג של פנטזיה "בריאה" ולפיכך מעודדת אלימות מינית כלפי נשים גם במציאות. היא עושה רדוקציה מוחלטת של האישה לאברי המין שלה. זהו המסד ה"תרבותי-רעיוני" שממנו שאב ישעיה את אמירתו.

לכאורה, ישעיה ביטא "אמירה אומללה", "פליטת פה". לכאורה, ישעיה הוא חריג יוצא דופן במערכת המשפטית ש"עשתה כברת דרך ארוכה ומשמעותית" בעמדותיה ביחס לאלימות כלפי נשים. אך כאשר נזכור שה"מצע הרעיוני" ברקע ההתבטאות הוא עולם המושגים והדימויים הפורנוגרפי, נוכל להבחין עד כמה ישעיה מחובר עד לשד עצמותיו למילייה משפטי הגמוני ואליטיסטי, המשרת את המערכת הפטריארכלית באדיקות. כך למדנו, ארגונים פמיניסטיים וחברתיים, במאבק נגד הפורנוגרפיה בראשית העשור הקודם, בעניינו של ערוץ פלייבוי. הרכב מורחב של בג"ץ, בראשות דליה דורנר ובהובלת אהרון ברק, החליט במרס 2004 להתיר את שידורי ערוץ פלייבוי בישראל. בכך הפכה מדינת ישראל לעוד מדינה בעולם המערבי שחיבקה בחום ממלכתי את תעשיית הפורנוגרפיה.

דורנר זכתה לכבוד המפוקפק מטעם אהרון ברק, כמחווה לרגל פרישתה, לשבת בראש ההרכב ולהציג את ההחלטה לתקשורת. היא הסבירה כי היא "מוכנה להניח כי שידורים פורנוגרפיים, לרבות שידורי ערוץ פלייבוי, אכן פוגעים בכבוד האישה. עם זאת, גם הזכות לכבוד אינה זכות מוחלטת". היא הסבירה שחופש הביטוי גובר עליה והצדיקה את מתן ההכשר לשידורי הפלייבוי, בכך ש"ישנן 175 מדינות המתירות את שידורי ערוץ פלייבוי".

מערכת המשפט היא אבן הראשה בתרבות הפטריארכלית, כאשר היא נותנת הכשר לאלימות כלפי נשים, להחפצתן ולביזויין ומגבשת את המונחים והשיח המנרמלים אותם. רק בחברה שבה התרבות הפורנוגרפית היא הקונצנזוס המקומי - הנשען על ערכי ההגמוניה האליטיסטית-גברית - יוכל אדם כמו ישעיה להתבטא כפי שהוא התבטא. עיקר חטאו היה בכך שביטא את מה שהמערכת עושה ומעצבת אבל אסור לומר זאת בקול רם.

אז נראה שאין מנוס מ"להחריב עולם ישן" ו"לברוא עולם חדש" (במושגים שטבעה ד"ר ויקי שירן ז"ל), עולם שבו ערכי כבוד האדם, אישה וגבר, וחירותו אינם רק סיסמה אלא מציאות תרבותית, כלכלית פוליטית.

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללה האקדמית בית ברל ובמכללת לוינסקי ומרכזת פרלמנט נשים . ערכה עם ד"ר אראלה שדמי את הספר "בשר ודמים: זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל" שראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il