מכתב לתקווה
את אומרת לי ובצדק שאת חיה מניסים ושאין לך מושג איך את מצליחה לשרוד. מכתב מעובדת סוציאלית למטופלת שחיה בעוני
תקווה (שם בדוי) יקרה
אני כותבת לך כי רוחך שחוחה וגרונך ניחר מזעקות שאיש כבר לא שומע. אני כותבת כי אני יודעת שהחוויה הקיומית האישית שלך בישראל 2013 דומה לחוויה של ביעותי לילה קשים. את הולכת לישון חסרת נשימה מהמצוד שהוכרז עלייך על ידי המדינה וקמה בבוקר ללא אוויר, ללא תקווה. אני כותבת, כי אני יודעת שהחוויה שלך איננה רק חוויה אישית, היא נחלתם של כל כך הרבה אנשים שנפשם חרוכה מייאוש - יותר מאחד מכל שישה ישראלים נדון לחיי עוני.
עוד בערוץ הדעות :
האמת העירומה על עירום בצה"ל / עידן פסח
השופט, הנאנסת ותעמולת הפורנו / אסתר הרצוג
אני העובדת הסוציאלית המטפלת שלך. את אישה מרשימה, בת כמעט 40, אם לילדים קטנים. בילדותך היית קורבן להתעללות מינית מתמשכת בתוך המשפחה ובבגרותך את סובלת מהפרעה פוסט-טראומטית קשה. התקפי חרדה, דיכאון, קשיים משמעותיים בתפקוד היומיומי וקל וחומר בתחום התעסוקתי. זה מספר שנים את מנהלת מאבק מול המוסד לביטוח לאומי על מנת לקבל הכרה כסובלת מנכות. אחרי ועדות כאלה ואחרות ואין ספור ערעורים קבע לך המוסד לביטוח לאומי 74% נכות. את ומשפחתך "מתפרנסים" מקצבת נכות של 3,900 שקלים לחודש ועוד קצבת ילדים שעם הגזירות החדשות של הממשלה עומדת להצטמק ב-280 שקלים. אבל זה עוד לא הכול: המע"מ עלה באחוז והכול יהפוך להיות עוד יותר יקר ובלתי ניתן להשגה. את אומרת לי ובצדק, שאת חיה מניסים ושממש אין לך מושג איך את מצליחה לשרוד.
מי שלא נזקק אי פעם ל"חסדים" של המוסד לביטוח לאומי אינו יכול לשער לעצמו עד כמה קבלת קצבת נכות הפכה להיות משימה בלתי אפשרית בישראל. נכים? אין כאן נכים! יש כאן רק פרזיטים - לכו לעבוד! אני שומעת מקולגות, עובדות סוציאליות במחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי על הקשחה בלתי נסבלת של תנאי הזכאות לקצבת נכות.
ה"פטנט" החדש לחיסכון בתקציבי המדינה הוא כפי הנראה אימוץ מדיניות בלתי רשמית של צמצום מספר מקבלי קצבת הנכות ובאופן מיוחד של מספר האנשים שנקבעים להם 74% נכות ומעלה. ואיזו תהום פעורה בין 74% נכות ל-75% נכות ומעלה: החל מגובה הקצבה, זכאות לדיור ציבורי הניתנת רק לנכים בעלי 75% נכות, הנחות בתשלומי הארנונה ועוד. מקבלי 74% נכות הם ה"דור ב'" של אוכלוסיית הנכים בישראל, משקפים את תהליך ההתדרדרות והקריסה של מדינת הרווחה ושל מערכות הביטחון הסוציאלי. ואת, תקווה, אם את לא זכאית בעיני מדינת ישראל לרשת הביטחון הסוציאלי הזו - אני באמת לא יודעת מי כן.
את לא לבד
עניין ההכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי הפך למוקד מרכזי בחייך, את משקיעה הרבה מהאנרגיות המדולדלות ומהזמן שלך במאבק בביטוח הלאומי. כמה מזעזעת העובדה שבדומה להכחשה ולהתעלמות שחווית כילדה מצד סביבתך הקרובה, גם בבגרותך את חווה אטימות, הכחשה והתנכרות מצד הגורמים הממסדיים. יש בך קונפליקט בין קול פנימי של תקווה להשתקם, להתחזק, למצות את הפוטנציאל האישי הגבוה שלך ולא להזדקק לעולם לקצבאות, לבין היותך אישה עם שתי רגליים על הקרקע שמבינה שנכון להיום אין לך די כוחות נפש לעבוד ולהתפרנס והקיום שלך ושל הילדים מותנה בקצבת הנכות ובנגזרותיה.
בינתיים את נלחמת כל בוקר מחדש, שורדת בקושי. חיים בחסד. את אומרת לי שאת לא מבקשת לעצמך הרבה - די לך אם הביטוח הלאומי יקבע לך 75% נכות ואז תהיי זכאית גם לדיור ציבורי. אני כותבת לך, כי אני רוצה להגיד לך שאין די בכך. חיים אנושיים שלמים הם יותר מאשר הישרדות. אני כותבת כי אני רוצה לומר לך שאת לא לבד, משום שלצערי יש עוד כל כך הרבה אנשים כמוך החיים במעגל העוני חסר התקווה. את לא לבד, משום שיש כאן יותר ויותר אנשים בעלי תודעה חברתית מתפתחת שמכירים ורואים את המשמעויות ההרסניות של מדיניות חברתית-כלכלית ניאו-ליברלית ושל קריסת מדינת הרווחה ומוכנים להשמיע את קולם.
אני מייחלת שגם את תוכלי יום אחד, בקרוב, להשמיע את קולך. מבלי לחשוש, מבלי לחוש מושפלת, מבלי להאשים את עצמך. תזקפי את ראשך ותשמיעי את כתב האישום שלך נגד המדינה שרומסת את כבודו וזכויותיו האנושיות של ציבור גדול כל כך. הקול שלך חיוני מאין כמותו.
היזהרו בבנות עניים - שמהן תצא מחאה.
יעל לוין, עובדת סוציאלית ויו"ר שותפה בתנועת "עתידנו" - למען עתיד העבודה הסוציאלית בישראל, צירה באיגוד העובדים הסוציאליים.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
