אני רק רוצה לטעום. לבדוק אם הוא באמת בשבילי

"בבקשה תעני לי, זה חשוב. אני חייב לדבר אתך", הוא מסמס לך, ללא סמיילי. כמובן שאת מנסה לשחק אותה עסוקה, אבל לא כול כך הולך לך כאשר את מתפתה להיפגש איתו תוך חצי שעה מרגע קבלת ההודעה. אז את לובשת את השמלה שייחלת לעצמך ללבוש כאשר תפגשי אותו לבד (כן, כן השחורה עם המחשוף בגב), מגיעה לנקודת המפגש וקולטת איך הוא מסתכל עלייך מרחוק, בסוג של "סלואו-מושן".

אנשים ברחוב עוברים לידך ומחייכים אלייך, כאילו שגם הם יודעים שמשהו גדול מאד עומד לקרות. הוא מנשק אותך ברכות על הלחי ואת יודעת שהזמן הנכון הגיע, והנה! ברגע זה הוא עומד להתוודות שהוא סוף סוף בעניין שלך. אחרי הכול, אף גבר לא עמד בפנייך, בטח לא כשאת לבושה בשמלה עם המחשוף בגב.

הוא מחייך אלייך בעיניים נוצצות, את עוצרת את הנשימה ואז הוא מספר לך שהוא הכיר מישהי ושהוא חושב שהוא מאוהב, אבל מפחד שהיא, מצידה, לא כל כך בעניין, ולכן הוא צריך את עזרתך בנושא.

את מנסה להישאר מחויכת אך קולטת איך הפנים המאושרות שלך הולכות ומקבלות מראה ממורמר. את לבד עם הבחור שתמיד רצית להשיג, אך מסתבר שלהוא עם החץ היו תכניות אחרות עבורך.

הידידה הטובה

גלעד (שם בדוי ביותר), היה אחד החברים הכי טובים שלי, עד שהוא הפך למין פנטזיה לא ממומשת אשר חטאה בראשי למשך תקופה ארוכה. הזמן חלף והייתי מפרשת כל סמס, כל מבט וכל חיוך לאותו תסריט שתמיד הסתיים ב"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". אך לצערי, אגדות יש רק לפני השינה, כי לעולם נשארתי הידידה הטובה, הטובה מדי, זאת שמשתפים אותה כשמתאהבים באחרות.

במשך תקופה ארוכה תהיתי לעצמי האם יש משהו כול כך נורא ואגואיסטי בלרצות לממש את הפנטזיה הכי ארוכה שהייתה לך אי פעם. "אני רק רוצה לטעום קצת!", אמרתי לעצמי והרהרתי באפשרות שמא במציאות, מה שנדמה כפנטזיה הוא למעשה חלום בלהות. "יש סיכוי סביר שהוא בכלל לא בשבילי, אבל בכל זאת. אני רוצה שתהיה לי את הזכות לדעת את האמת, ולא סתם לתהות מה היה קורה לו ואם ואולי", אמרתי לחברתי הטובה, בפעם המי יודע כמה.

במבט מיואש, אותו אני מכירה היטב, הטיחה בי החברה שאני חיה בסרט, ושדברים כאלו לא קורים באמת, תוך כדי שהיא מנופפת לי בדגל האגו באמרתו המפורסמת: "או שהוא רוצה, או שהוא לא רוצה!, ואם הוא לא רוצה – הוא כנראה לא יודע מה הוא מפסיד".

אמרנו לך

עברו חודשים והפנטזיה נבלה לה מתחת לפני השטח, ועם מותה הגיחו להן המחשבות הרציונאליות מעל לגדר, יחד עם כל המפגינים שאמרו לי בזמנו: "אמרנו לך". התחלתי לצאת עם בחורים אחרים כדי לצאת מידי חובה או כדי להחזיר את עצמי למציאות השקטה הזו, ולא, לא הייתה שם מוזיקה בכלל. כמובן שמחקתי את מספר הטלפון של ההוא מהפנטזיה עשרות פעמים, וברגעי חולשה הייתי מחזירה אותו אך ממהרת לרשום: "פנטזיה מטומטמת - לא לענות!".

כמובן שגם מחקתי אותו מהפייסבוק כדי לא להתפתות לנהל שיחות בצ'אט, או בכלל לראות שהוא מחובר (למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?). בשורה התחתונה – וויתרתי. עד שיום אחד, קיבלתי הודעה. נחשו ממי – מאדון מרפי, שצוחק עליי בקולי קולות. אתם מבינים? זה היה גלעד, שמשום מה נזכר בי.

"אני חייב לראות אותך!", הוא רשם, ואלוהים יודע כמה פעמים הסתכלתי על ההודעה הזו. שבוע לאחר ההתכחשות שלי להודעה, נפגשנו כל החבר'ה וביניהם - אתם יודעים מי, רק שהפעם הדברים התנהלו קצת שונה מהרגיל. כאשר נכנסתי לחדר גלעד התנהג אחרת. העיניים שלו זזו למקומות בהם לא ביקרו מעולם והמבט שלו היה אחר. הוא הסתכל עליי כאילו שהוא רואה אותי בפעם הראשונה. סביבנו ישבו כל החברים וניהלו שיחות ברומו של הומור, אך נדמה היה כי באותו רגע היינו רק שנינו באותו הטון.

הוא קם לכיווני והתכופף כדי להרים משהו מהרצפה. יש לציין שהוא נתקע שם זמן ארוך מהרגיל כדי לחפש את המצית (או כדי להסניף אותי חזק). הוא הדליק סיגריה (למרות שהוא בכלל לא מעשן), ובלי לחכות לאישורי - הכניס אותה עמוק אל תוך שפתיי המנצנצות. לקחתי שאיפה ארוכה מתמיד וחייכתי בפה גדול.

אנחנו צריכים לדבר

אז מה קרה בסוף אתם שואלים? שאלה טובה. כמה ימים אחרי התקרית ההיא בבר, החלטתי שאני הולכת על כל הקופה ונפגשת עם הפחד הכי גדול שלי והוא, כמובן, להודות באמת. כך קרה שהפעם אני הייתי זו שבחרה את המוזיקה. "אנחנו צריכים לדבר!", סמסתי לו, ללא סמיילי, ומיד התחלתי במלאכת החיפוש אחר השמלה שתבטא הכי טוב את מה שאני מרגישה עכשיו – זעם!

נכנסתי לאוטו תוך כדי שאני מנהלת מונולוגים עם עצמי או עם הדיבורית באוטו (תלוי מי מסתכל כמובן), והרגשתי נחושה מתמיד. "אני לא מעוניינת להמשיך בקשר הזה" אמרתי לעצמי אולי 57 פעמים, רק כשנפגשנו שכחתי את הטקסט שלי. התחלנו לדבר על הנושאים הרגילים שלנו: דת, אלוהים ורוק'נרול, ואיכשהו הזמן עף לו.

"טוב, אז אני צריך ללכת", הוא אמר ולפתע הרגשתי איך הליבידו שלי מתפרץ מלמטה כמו הר געש שהיה רדום יותר מדי זמן. "אתה פחדן!" צעקתי עליו, "זה מה שאתה! ואני לא אשאר במקום הזה יותר. מה לא ברור שלפעמים צריך לטעום כדי להבין".

הוא הסתכל עליי בעיניו הירוקות ואמר: "את רוצה לטעום?!" ובלי למצמץ הוא תפס אותי ונישק אותי חזק. ומאז אנחנו סבבה לגמרי.