לא תשיגו אותם: סוד הספרים הנעלמים
אז מה מוכרות לכם רשתות הספרים? בעיקר כותרים ידועים ומסחריים. אך ישנם ספרי מקור מצוינים שלעולם לא תצליחו לאתר על המדפים. בעקבות ההוצאה המחודשת של "אם החיטה", שלפנו מתהום הנשייה של הספרות העברית זיכרונות אבודים
חנויות רשתות הספרים הגדולות הפכו דומות יותר ויותר לרשתות למכירת בגדים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשבוע הספר. חנויות אלו מציגות לרוב על שולחנות התצוגה הרחבים שלהן, את הספרים המשתתפים במבצע החודשי, ומתמקדות בטרנדים בולטים - ובכך גם מזינות את הצלחתן. לכן אל מול הקוראים הפוטנציאלים שנכנסים לחנות מסודרים, צבעוניים ועם ריח של נייר מודפס וחדש, פחות או יותר, תמיד אותם ספרים.
- רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
ספרים שהרגע יצאו מהמבצע אך ייתכן ויהיה להם ביקוש, ספרי חובה שנחשבים לקאנון של חנויות הספרים - המורכב בעיקר מ"כל כתבי" מותגים ספרותיים ידועים ומסחריים, נוסח דויד גרוסמן, ג'י קיי רולינג או פול אוסטר - או כותרים חדשים דווקא, שלהם פוטנציאל מסחרי גבוה, ולכן גם אם אינם מוכרים עדיין - נמצאים במקום טוב באמצע התצוגה, במטרה שיהפכו למותגי רבי מכר בעצמם.
כך מקופלות להן היצירות של האופנה האחרונה לצד מה שנחשב בישראל לקלאסיקה ספרותית, ואולי זו הסיבה לכך שמרבית חנויות הספרים נראות כמעט אותו הדבר. במציאות שבה חוויית השיטוט בחנות הספרים הקטנה והרומנטית כמעט ונעלמה לחלוטין, ובה המדפים הצמודים לקירות קרובים ונגישים ללקוח מבחינה פיזית ומבחינה כלכלית, בערך כמו שאנטרקטיקה קרובה אליו, פלא שקשה מאוד לדלות אוצרות מבין המדפים?
האחידוּת, בנוסף ל"חיי המדף" הקצרים של הספרים, התחלופה המהירה והמיקום המרכזי של המבצעים, הובילו לכך שחנויות רבות אינן מספקות עוד עושר תרבותי-ספרותי בשפת אמנו. הן פשוט לא יכולות להכיל ספרים ישראלים שאינם במיינסטרים, יצירות בעלות קצב אחר. אין להן מקום לספרים שנכתבו בעברית והקדימו את זמנם, לספרי מקור שדורשים קשב שונה, ושהקהל שלהם מצומצם יותר. ספרים כאלו פשוט נעלמים מחנויות הספרים, עד שכבר לא ניתן להשיגם עוד.
ים השיבולים של מיקי בן-כנען
מעניין מאוד הוא המקרה של הספר "אם החיטה" שכתבה מיקי בן-כנען. מדובר בכותר שמאז שפורסם לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2006 הפך לקאלט, ועל אף שהביקוש אליו לא חדל - גם אם לא היה רב מכר בקנה מידה מטורף נוסח "הארי פוטר" או "חמישים גוונים של אפור", עדיין הפך לרב מכר של ממש בקנה מידה ישראלי, כשמכר כעשרת אלפים עותקים - במשך זמן רב לא היה ניתן לאתר את היצירה בחנויות הספרים השונות. עותקים בודדים של "אם החיטה" נמצאו בעיקר בחנויות לספרים משומשים ועברו בין הקוראים המצפים בשיטת "מהפה אל אוזן", או שהגיעו אליהם לרכישה רק אחרי שבילו זמן-מה ברשימת המתנה ארוכה.
לרגל צאת מהדורה חדשה ועכשווית של "אם החיטה" ב"קרקס", בית ההוצאה לאור שפתחה בן-כנען בעצמה לפני חודשים אחדים, הסבירה הסופרת כי הסיבה להיעדרותו של הספר מהמדפים לא היתה פרוזאית כל כך. מדובר היה, למעשה, בחילוקי דעות ואי הסכמות בנוגע להדפסת מהדורות נוספות בינה לבין הוצאת הקיבוץ המאוחד.
העובדה שיצירה חריגה ומרשימה כמו זו של בן-כנען לא היתה נגישה לציבור למרות דרישתו למשך שנים רבות, מעלה מספר סוגיות חשובות בתחום הספרותי: האם ספרים מיוחדים מבחינת הכתיבה, הסגנון והתכנים יכולים לשרוד במציאות דורסנית שמחייבת את רכישתם המהירה? האם על רשתות הספרים הגדולות לעשות את מרב המאמצים כדי להציל את היצירות החשובות האלו מתהום הנשייה?
בהמשך למקרה של מיקי בן-כנען, הנה עוד ארבע דוגמאות לספרים שנעלמו וכבר לא ניתן להשיגם בחנויות הספרים מזה זמן רב (לצדן ישנן עוד מספר לא קטן של יצירות שנגזר עליהן אותו הגורל). נכון, סביר להניח שהם אינם בדפוס והמהדורה אזלה, אך היעדר הגיוון בחנויות הספרים ואי הדפסתם על ידי המו"לים, גם אם נובעים מטעמים כלכליים-הישרדותיים - כמו מונעים מראש את האפשרות שלהם לשרוד גם כפרטים בודדים בסערת המבצעים הגדולה.
פני הדור כפני הכלב
הרבה לפני שאלכס אפשטיין היה החלוץ בהוצאה לאור של ספרו דרך הפייסבוק, הוא פרסם את ספר הסיפורים הראשון שלו, "הכלב שדיבר (על המלחמה)" בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן". הספר ראה אור ב-1994, כשאפשטיין היה בן 23, והיה למעשה הספר השני של אפשטיין שראה אור, כשנתיים אחרי ספר שירה שקדם לו. אפשטיין - מעין ילד פלא אמנותי - נצץ בשמי הספרות הישראלית לכמה רגעים בלבד בעקבות פרסום "הכלב", שהיווה בסיס לסגנון כתיבתו הייחודית.
בספר, שמורכב מ-32 סיפורים קצרים באורכים שונים, מעלה אפשטיין סוגיות פילוסופיות מעניינות, מתאר מערכות יחסים ודמויות מרתקות במספר מילים מצומצם כהרגלו, חוזר בעלילותיו אל עיר הולדתו לנינגרד, וגם עוסק באבסורד האנושי, ובחוסר היכולת של האדם להיאחז במציאות שסביבו.
"הכלב שדיבר (על המלחמה)" מהווה, כאמור, את התשתית ליצירתו של אפשטיין, הן בבחירתו לספר סיפורים קצרים מאוד ללא שמירת נאמנות אדוקה לחוקי ז'אנר הסיפור הקצר, והן בשילוב בין תוכן יומיומי לבין תוכן אגדתי-מיתולוגי בכתביו. בספר זה מבוטאת היטב בחירתו המקורית של הסופר לערער על נורמת הביטוי השלטת בספרות הישראלית דאז.
אפשטיין, כמו אתגר קרת למשל, ש"געגועי לקיסינג'ר" שלו ראה אור בדיוק באותה השנה, מייצגים מבע חדש וצעיר, מתוחכם אך פשוט למראה, שהצליח להגדיר את הכאוס והשבר (או את ה"מרד", אם תרצו) של דורם בדור הספרותי שקדם להם. אולם בשונה מספריו של קרת שהפכו למסחריים ולמצליחים מאוד בארץ ובעולם, קובץ הסיפורים המצוין של אפשטיין עד היום נחשב למציאה נדירה ועלומה בחנויות ספרים יד-שנייה, ואף על פי שניתן להתייחס להופעתו על ציר הזמן כחלק חשוב מהתפתחות הספרות הישראלית, יהיה זה כמעט בלתי אפשרי למצוא אותו ברשת "צומת ספרים" או "סטימצקי".
בעבוע בניחוח צרפתי
ספר סיפורים אחר שהתרבות שלנו לא השכילה לשמר על פני השטח ועל פני שולחנות המבצעים הוא ספרה של סנאית גיסיס, "לחיות אתו כל חיי" שראה אור ב-1991 בהוצאת "עם עובד". הספר ראה אור בסדרת "פרוזה אחרת", שמטרתה היתה להביא בדיוק את אותם קולות ספרותיים ייחודים, החורגים מהנורמה, שהתקשו להיטמע בסצנה הספרותית.
המבקרת וחוקרת הספרות חנה הרציג ציינה לגבי גיסיס בספרה "הקול האומר אני: מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה) כי ניתן למצוא אצל הסופרת השפעה של הרומן החדש הצרפתי, זאת בשל "השרטוטים הלא סיפוריים של מצבים נפשיים", הקיימים בעלילותיה. הפרוזה של גיסיס בספר זה היא כל כולה ניסיון להתחקות באמצעות השפה והתודעה אחר הרגש, אחר הפְנים המבעבע.
בדומה לסופרת היהודייה-צרפתייה נטאלי סארוט, אותה מזכירה גם הרציג במחקרה, המבע הספרותי של גיסיס מתעניין במילים עצמן ובאופן שבו הן מסוגלות (או לא מסוגלות) לתאר מהלכים רגשיים מבלי לגרום לקריסתם אל מול הקורא - מעצם הפיכת הרגש למילה. הסיפורים בקובץ הם למעשה קרעי סיפורים, קולות המופיעים לכמה רגעים ואז נעלמים, ובכך מקשים על מציאת אחיזה איתנה במתרחש. חוסר היכולת ליצור קשר הרמוני בעל משמעות חובקת כל, נמצא בבסיס הסיפורים הן מבחינת התוכן והן מבחינת אופי הסיפר. הרגישות הגואה מדפי הספר, וסגנונו שהיה חריג למדי בספרות הישראלית, גרמו לכך שהכותר הייחודי הזה לא ביסס את מעמדו בעולם הספרות המקומי, ועל כך הוגלה מהמדפים.
לחפש מחט בערמת יצירות מופת
דוד שיץ הוא אחד היוצרים המעניינים שכתבו בעברית, אך עדיין מהנידחים והבלתי ידועים שבקרב סופרנו. ספר הביכורים שלו, "העשב והחול" שראה אור ב-1978 בספרית פועלים ואף תורגם לצרפתית ולגרמנית. העורך רן יגיל כתב על הספר במאמר שפורסם באתר "בננות" ב-2008: "דמויותיו של שיץ חיות לעומק את עברן בחלומות בהקיץ ובשינה, על ידי חזרה אובססיבית כמעט אל הזיכרונות המשתברים בקטעים חדים ועזי מבע, אך בסגנון ייחודי לשיץ, ללא מלודרמטיות וסנטימנטליות, שהפכו במידה רבה לנחלתה של הספרות העברית".
גם "ההזדמנות האחרונה" ספרו השני של שיץ, נחשב ליצירה חשובה מאוד על פי המחקר הספרותי העכשווי. ובכל זאת, לא נשמר ליצירותיו של שיץ מקום בחנויות הספרים לאורך השנים.
גיבור הספר הוא עמנואל המבקש להתחקות אחר סיפור משפחתו הקרועה בין אירופה לישראל. שיץ אינו מספר את קורות המשפחה, אלא מראה את הקושי בכתיבה את הזיכרון, את הביוגרפיה של הדמות, שחוזרת כמעט בעל כורכה אל העבר, ונוברת בו על מנת להשיג איזושהי אחיזה בעולם - ולו רופפת. אך הכתיבה עצמה יוצרת ריחוק בין הדמות לבין העבר שלה, ושיץ מרהיב להציג בספר זה את ההתנגשויות שלעתים לא ניתן למצוא להן פתרון. על אף שרומן זה נחשב עד מאוד בקרב החוגים הספרותיים השונים באקדמיה, שיץ לא הצליח לשרוד על מדפי הספרים, ונותר בגדר סוד כמוס.
ואם שיץ נתפס כסופר חשוב שלא זכה להותיר את חותמו בצורה מבוססת דיה, אזי סיפורו של דוד שחר עולה עליו פי כמה. יצירתו הכבירה של שחר היא סדרה של ספרים בתשעה כרכים העונה לשם "היכל הכלים השבורים". בסדרה זו מגולל שחר תמונה פנורמית של ערב רב של דמויות, החיות ופועלות בערים שונות, אך בעיקר בירושלים, וזאת לאורך מאה וחמישים שנים. הספר הראשון ביצירה המונומנטלית של שחר, שהגרנדיוזיות שלה זרה מאוד לספרות הישראלית, ראה אור ב-1969 בהוצאת "ספרית פועלים" ופורסם שוב על יד "הספריה החדשה" תחת הכותרת "קיץ בדרך הנביאים" בשנת 2000.
ירושלים משמשת את שחר להביע בעברית סגנונית ומרהיבה את המתחים האדירים שבין הקדמה והמסורת, בין הרוחני והגשמי, ובין ההכרח להתקדם לבין הצורך לחזור אל העבר. השער הראשון ל"היכל הכלים השבורים" מהווה בסיס ליצירה כולה, אך גם עומד בפני עצמו כסיפור מרתק, ובעיקר כסיפור נדיר באופן מסירתו.
הביקורת בארץ דחתה בשעתו את שחר, אך בהמשך הקריירה הספרותית שלו, זכה בפרסים חשובים רבים כגון פרס עגנון, פרס ביאליק ופרס ברנר. שחר אף נבחר ליושב ראש אגודת הסופרים בישראל, אולם לא זכה לתהילת נצח כמו סופרים אחרים בדורו כא.ב יהושע, עמוס עוז או אהרון אפלפלד. לתהילה לה היה ראוי נוכח יצירה כה ייחודית הפורצת את גבולות המקובל בספרות, זכה שחר דווקא בצרפת.
בסצנה הספרותית הצרפתית של שנות ה-70 הוכתר שחר כממשיכו של
מרסל פרוסט, וב-1981 זכה בפרס מדיסיס הצרפתי לסופר זר ולהכרה רבה מצד המחקר, הביקורת והקהל. הניסיון של "הספריה החדשה" לעורר עניין מחודש ביצירתו של שחר עם פרסום "קיץ בדרך הנביאים" שוב בשנת 2000 לא צלח. לכן בחנויות הספרים שמציפות את הרחובות והקניונים שסביבנו, לא יימצא ספר זה, בדיוק כמו האחרים ברשימה זו.
הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בעובדה שהמציאות התרבותית בישראל לא מסוגלת להכיל את הקצב, הסגנון והאינטנסיביות שיצירות אלו דורשות מקוראיהם - או לפחות ככה שכנעו אותנו להסיק. אך האם אנו, הקוראים, צריכים להשלים עם כותרי הספרות הישראלית כפי שהם מוצגים בפנינו על גבי המדפים, ולהסתפק בקניית כותרים שנכנסים למבצעים - או שמא עלינו לדרוש דרישה תרבותית עממית להקצות מקום ומחיר נגיש בשטחי התצוגה בחנויות הספרים, גם עבור יצירות מופת שיאתגרו את חוויית הקריאה שלנו? סיטואציה כמו זו, לדעת רבים, רחוקה מלהיות מציאותית. אבל שבוע הספר הוא תמיד זמן טוב לשוב ולהרהר בנושא המטריד הזה.
