דו"ח חניה של 70 שקל - העירייה רדפה 16 שנה
בשנת 1997 ביצע א' עבירת חניה לכאורה, שהקנס בגינה 70 שקל. מכאן ואילך החלה מסכת התעללות של העירייה באזרח, שכללה בין היתר ארבעה עיקולים שונים. כעת הגיעה הסאגה לסיומה
16 שנים, עיקול חשבונות, הפסדים בשני בתי משפט וערעור לבית המשפט העליון - וכל זה בגלל קנס חניה בסך 70 שקלים. בית המשפט העליון דחה אתמול (ג') ערעור שהגישה עיריית הרצליה, נגד זיכוי נהג מעבירת חניה שבוצעה ב-1997. החלטת בית המשפט מסיימת פרשה עגומה במיוחד, אשר במהלכה עוקלו חשבונות הבנק של הנהג, ואף נעשה ניסיון לעקל רכוש מביתו.
השופט עוזי פוגלמן קבע כי בזמן שבו החלה העירייה בהליכים נגד הנהג, כבר התיישנה עבירת החניה שבה הואשם. ולא רק זאת, אלא שהשופט הבהיר כי גם העונש שהוטל עליו התיישן. מפסק הדין עולה עוד כי במשך כמעט שבע שנים שלחה העירייה את הודעות הקנס והתראות על הליכי גבייה לכתובת שגויה. בכך קיבל את קביעת בית משפט השלום בתל אביב, שמצא כי "פעולות הגבייה נעשו שלא כדין, והן עולות כדי התרשלות".
מ-70 שקלים לערעור בעליון ב-16 שנה
סביר להניח שסיפור דומה לזה יהיה מוכר לרבים מהנהגים. הוא מתחיל באוגוסט 1997, אז ביצע א' עבירת חניה בהרצליה. הקנס - 70 שקלים. בין ינואר 2000 ודצמבר 2001 שלחה עיריית הרצליה לא' שישה מכתבים, ובהם דרשה כי ישלם את הקנס. משלא נענתה, פנתה ב-2003 למשרד עורכי דין המתמחה בגבייה, וזה שלח מכתבים נוספים בין 2003 ו-2006.
ב-2007 נוצר סוף סוף קשר עם א', המתגורר בתל אביב, וזה הודיע כי כלל לא זכור לו שקיבל דו"ח חניה. לכן ביקש לקבל העתק של הדו"ח המקורי, בצירוף אישורים על שליחת הודעות במהלך השנים. במקביל, ולאור טענתו שלא זכורה לו עבירת החניה, סירב א' לשלם את חובו, שתפח במהלך השנים והגיע לסכום של 661 שקלים.
ואתם יכולים לנחש מה קרה לאחר שהתברר שא' מסרב לשלם את החוב. בדצמבר 2007 הטילה העירייה עיקול על חשבון בנק אחד של א', ובאוקטובר 2008 הטילה עיקולים של שני חשבונות אחרים. במרץ 2009 אף ניסתה העירייה לעקל רכוש מביתו של א', כאשר המעקל שנשלח טורח ליידע את שכניו על כך שהוא מסרב לשלם את הקנס.
התיישנות ורשלנות בדרך להרצליה
לאחר שנכשלה ההתכתבות עם העירייה, הגיש א' תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, ובה דרש פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו. לטענתו, רק ב-2007 קיבל דרישת תשלום, וכל ההודעות שנשלחו לפני כן הגיעו לכתובת שגויה. כראיה אף הציג רישיון נהיגה מדצמבר 1997, ובו צוינה כתובת שונה מזו אליה נשלחו מכתבי העירייה.
בית משפט השלום קיבל את התביעה, וקבע כי "העונש שהוטל (בגין עבירת חניה) מתיישן בחלוף שלוש שנים ממועד הטלתו... ככל שבוצעו פעולות גבייה לאחר מועד ההתיישנות, בלא שנמסרה הודעה על הקנס או דרישת תשלום העוצרות את 'מרוץ ההתיישנות', אזי פעולות הגבייה נעשו לכאורה ברשלנות".
עוד קבע בית המשפט כי העירייה לא הוכיחה ששלחה את הודעותיה לכתובת הנכונה, וכי "אין די במשלוח הודעות לכתובת שמופיעה ברישומי רשות הרישוי (שכן) לגבי שינוי כתובת די במתן הודעה לפקיד מרשם אוכלוסין". בית המשפט האמין לגרסת א', שהסביר כי נודע לו לראשונה על הקנס רק ב-2007. לאור כל זאת, נפסק כי הגבייה נעשתה שלא כדין, ואף הגיעה לכדי התרשלות.
לאחר שמצא כי העירייה ומשרד עורכי הדין שפעל מטעמה "התרשלו בכך שהטילו עיקולים על חשבונותיו", החליט בית המשפט לחייב אותם לשלם לא' 50 אלף שקלים ושכר טרחת עורך דין בסך 20 אלף שקלים. אלא שבעירייה החליטו שלא נעשה עמם צדק, ולכן הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. וכך מתחיל פרק נוסף בעלילה המסתבכת.
"סטייה מנורמת התנהגות ראויה"
בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית משפט השלום, לפיה העירייה והגובים התרשלו, והבהיר כי "בנסיבות, אין לעירייה הוכחה פוזיטיבית שהמשיב קיבל את דרישות התשלום ששלחה בתוך תקופת ההתיישנות, (ולכן) גם הדרישות שנשלחו לכתובת המצוינת ככתובתו במשרד הרישוי, אינן עומדות בנטל (ההוכחה)... ביצוע פעולות גבייה בחלוף תקופת ההתיישנות הוא בגדר סטייה מנורמת התנהגות ראויה, שהיא בבחינת רשלנות".
עם זאת, בית המשפט המחוזי הפחית את הפיצויים שנדרשה העירייה לשלם. השופט פוגלמן מסביר כי "בנסיבות העניין ראה בית המשפט המחוזי לפסוק פיצוי בסך של 10,000 שקלים, וכן הפחית את שכר הטרחה שנפסק לסך של 5,600 שקלים". ראוי לציין כי בית המשפט העליון דווקא דחה את קביעת בית המשפט המחוזי בעניין חובת ההוכחה המוטלת על הרשויות.
"בית המשפט המחוזי קבע כי ביחס להליכי גבייה מינהלית של קנסות, אין להסתפק בידיעה הנסמכת על חזקת המצאה בדואר, וכי הרשות מחויבת להוכיח קבלה בפועל של דרישות התשלום, כתנאי ל'איפוס' תקופת התיישנות", כותב השופט פולגמן. "אין לקבל קביעה זו, אשר נעדרת עיגון בדין ואף פוגעת בתכליות ציבוריות חשובות".
"אין תחולה לחזקת המסירה"
"הודעת הקנס שהופקה ב-1997 נשלחה לכתובת שהמשיב לא גר בה", מסכם השופט פוגלמן את המקרה העגום. "במצב זה, אין תחולה לחזקת המסירה (ו)ממילא אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום שהאמין למשיב... ההודעה על תשלום הקנס היא מסמך מהותי הפותח את ההליך הפלילי. הואיל וההודעה לא נמסרה מסיבה שאינה תלויה בו, וחלפה שנה מיום ביצוע העבירה, היה מקום לקבוע כי העבירה עצמה התיישנה".
וזה עוד לא הסוף. "עולה שהעונש התיישן אף הוא", ממשיך השופט. "אין חולק כי העירייה שלחה דרישות תשלום קודם לתום תקופת התיישנות... (אלא) שתנאי לכך שמרוץ ההתיישנות ייעצר הוא שדרישת התשלום תישלח לכתובת הנכונה... אין לקבל את טענת העירייה כי די במשלוח דרישות התשלום, אף אם הדרישות נשלחו לכתובת לא נכונה והוכח כי לא הגיעו ליעדן".
ומה כל זה אומר? "היה מקום לקבוע שהרשות (עיריית הרצליה) לא עמדה בנטל להוכיח שהמציאה את דרישות התשלום כדין, מרוץ ההתיישנות לא נעצר, והקנס התיישן... המבקשים (עיריית הרצליה והגובים מטעמה) התרשלו כשנקטו בהליכי גבייה מינהלית בחלוף זמן כה רב ממועד ביצוע העבירה, ולאחר שהמשיב טען שלא קיבל את הודעת הקנס ואת דרישות התשלום עד 2007, ותמצית הרישום ממרשם האוכלוסין תמכה בטענתו".
לפנייה לכתב/ת 
