גם Share בפייסבוק יכול להיות לשון הרע

בעבר, על מנת לבקש צדק בגין עוול שחשת שנעשה לך, היית צריך לגשת לתחנת המשטרה הקרובה ולהגיש תלונה, או למשרדי עורך הדין הקרוב ולהגיש תביעה. הבעיה עם המנגנונים האלה, היא שהם יקרים, נמשכים זמן רב, ואף אין הבטחה, שתחושת הנקם שלך תזכה למענה. אפילו אם תקבל את הפסיקה המיוחלת בסופו של יום, עוקץ ההנאה יכהה אל מול הזמן, הטרחה והממון שבוזבזו בדרך.

לכן, במהרה, מצאו רבים את הפתרון התקשורתי. פרסום דבר העוול בתקשורת אינו מצריך התמודדות עם עומס מערכות האכיפה, ומספק מענה מהיר יותר. הוא גם יוצר את אותו אפקט חברתי מוקיע כלפי יעד הפרסום, שלעיתים חשוב לנו בהרבה מאשר פיצוי כספי או חותמת של בית משפט.אך גם כאן תיתקל בקושי. אמצעי התקשורת מחויבים בחובות אתיות ומשפטיות. הם יבחנו את הסיפור לעומקו, יוודאו כי הם מפרסמים עובדות אמיתיות ומגובות בראיות, ואף יבקשו את תגובת הצד השני. מערכת הסינון הקפדנית הזו, ייתכן שתהיה בעוכרייך ובוודאי תגביל את האופן בו היית רוצה לראות את מי שפגע בך מעל דפי העיתון.

פשוט לחלוק את הסיפור בפייסבוק

ואז הגיע פייסבוק

דף הפייסבוק שלך הוא שלך ושלך בלבד. אתה יכול לכתוב בו כרצונך, לשתף את חברייך, ולבקש מהם לשתף את חבריהם. אתה יכול לתת ביטוי בשפתך, בלשונך, לעוול שנגרם לך, ולוודא ש"העולם ידע". אין גלגלי מערכת שטוחנים לאט. אין צנזור. מערכת הראיות מסתכמת אולי בתמונה לצד הפוסט. הסיפוק הוא מיידי והצדק נעשה ואף נראה.

ולא בכדי אנחנו נתקלים לאחרונה בפרסומים הולכים וגוברים על פוגעים ומעוולים, אנשים שאת חלקם אולי בכלל לא היכרנו, את חלקם היכרנו רק מבעד למסך הטלוויזיה או מעל לדפי העיתון, אבל היום אנחנו כבר יודעים בדיוק מה הם עשו. שאלו את עצמכם, האם אנחנו באמת יודעים? האם אנחנו יודעים שהם אפילו נחקרו?

האינסטינקט הראשוני שלנו יהיה - "אז מה". טוב שזה מתפרסם. טוב שלנפגעים יש פה. אבל מה קורה אם אתה במקרה עומד בצד השני? מה קורה אם מתחרה שלך רוצה להשמיץ אותך, אם אדם שהשתמשת כלפיו בסמכות חוקית בתפקידך הציבורי רוצה להחזיר לך "רעה תחת רעה", או סתם מדובר בחברה נקמנית? מה קורה אם לאותו אדם אין ראיות לטענותיו כי הן פשוט שקריות?

אותו אדם לא היה מוצא מקומו במערכת המשפט ואף התקשורת לא הייתה מסייעת לו במסע ההכפשה הזדוני כלפייך. והנה הוא מצא לו כלי בלתי נשלט, עם פוטנציאל נזק אינסופי. ויום אחד אתה מתעורר בבוקר ומגלה שתויגת בפוסט אכזרי, אותו ראו כבר מאות ואולי אלפים, וזכית לתגובות נאצה על לא עוול בידך. נכון, ישנה רובריקה קטנה ונסתרת, שמאפשרת לבקש מ'אלוהי הפייסבוק' להסיר פרסום פוגעני, אבל עד שתגיע לעשות בה שימוש, הרי כבר אמא שלך, כל בנות הזוג שלך בעבר, שותפייך לעבודה ומעסיקך הפוטנציאלי, ראו את הפוסט. הנזק נעשה, ודינך נחרץ.

בזהירות עם הלייק

המוצא לנפגעי הפייסבוק הוא דווקא בכלי "ישן" – שמקבל אדפטציה לעולם החדש – "תביעת לשון הרע". "כיס עמוק" כנראה שלא תמצא שם, וכיסו של מארק צוקרברג, שהוא ללא ספק עמוק, נמצא רחוק מעבר להישג ידך. ואכן, שוב תצטרך לשלם, ולחכות עד שתשביע את הרעב לנקם, וזאת בהנחה שתוכיח שאכן הדמות הוירטואלית של המפרסם מקושרת לאדם בשר ודם. אבל לפעמים, הכלים ה"מסורתיים" הם הנכונים ביותר כדי להילחם גם במפלצות חדשות.

ומה לגבי אותם עוברי אורח, אשר לא כתבו הפוסט המשמיץ אך בחרו לחלוק אותו (Share) או להצהיר על חיבתם (Like) לפוסט בלחיצת כפתור, ובכך הוסיפו זרועות נוספות לתמנון שמכלה את שמך הטוב ברשת? הרי בלעדיהם, אותו נוקם היה יכול לחלוק את תחושותיו לכל היותר עם קומץ חברים. גם כאן החוק והפסיקה לצדך. האחריות לפרסום לשון הרע לא מוטלת על כתפי הכותב בלבד. הפצת המסר המשמיץ מהווה אף היא פרסום אסור של לשון הרע. בתי המשפט כבר פסקו, שהעברה הלאה של מייל משמיץ מהווה פרסום לשון הרע. הפצה ברשת, תהווה מקל וחומר פרסום שכזה, ואומדן הנזק אף צפוי שיהיה גבוה יותר, כיוון שכלי ההפצה ופוטנציאל הגדלת הנזק גבוה יותר.

התביעה האזרחית היא רק אחד הכלים אותם מציע חוק איסור לשון הרע. החוק מציע מנגנון נוסף, חריג יחסית, של הגשת קובלנה פלילית. כאן, תתפוס אתה את מקומה של מדינת ישראל, ותהיה המאשים. אותו נוקם וחבר מרעיו יהיו הנאשמים, ויצטרכו להתמודד מול הליך פלילי.

בכל דרך בה בוחרים, אזרחית או פלילית, בפרסום לשון הרע בפייסבוק לא מטפלים בטיפול בשתיקה. הביטוי "בעיתון של היום עוטפים את הדגים של מחר|, לא עבר אדפטציה לטכנולוגיה של המאה ה-21 ולא עוטפים דגים בסטטוס. פסיקה שקובעת כי הופצה "לשון הרע" באמצעות הפייסבוק, מטילה קנסות ומחייבת בפיצויים, רק היא תיצור את ההרתעה הדרושה, שתגרום לאותו אדם רווי תחושת נקם, מוצדקת או לא, לחשוב פעמיים ולצנזר את עצמו, לפני שהוא לוחץ על המקש שמשלח את רגשותיו לרשת.

הכותבת היא שותפה במשרד דחוח ושות'.