צייר לי שואה: מלחמת העולם השנייה בקומיקס

החודש האחרון היה חודש נפלא לתעשיית הקומיקס הקטנה של ישראל. שניים מהמאיירים המובילים בארצנו, פרסמו כל אחד רומן גרפי, והוכיחו שוב שאמנם התעשייה בארץ קטנה, אך התוצאות שלה עומדות שכם אל שכם לצד היוצרים המובילים בעולם.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

הראשון הוא "הנכס" סיפור קומיקס חדש פרי עטה של זוכת פרס האייזנר, רותו מודן. "הנכס" הרומן הגרפי השני של מודן, שספר הקומיקס הקודם שלה "קרוב רחוק" זיכה אותה בפרס היוקרתי ביותר בתעשיית הקומיקס המערבי, מציב את עשייתה הספרותית של מודן ברף חדש ומפתיע.

מתוך "הנכס" של רותו מודן. תמצית הישראליות

מבצע סבתא

"הנכס" מספר את מסען של מיקה וסבתה רגינה לפולין - ממנה נמלטה רגינה בימי טרום מלחמת העולם השנייה - במטרה להתחקות אחרי נכס שהיה שייך למשפחה. משם מתפתח הסיפור ומסתעף לכדי סיפור אהבה, מסתורין וקומדיה - ובו משתלבות דמויות משנה שונות ומשונות, שמביאות איתן לסיפור הומור שמזכיר את הסרטים "מבצע סבתא" או "לילסדה". 

הסצנה הראשונה בספרה של מודן בה מוצגות לנו מיקה ורגינה, היא סצנה כל כך ישראלית במהותה, כך שכבר אחרי העמוד הראשון מרגיש הקורא שהוא מכיר את הדמויות באופן אינטימי ועמוק. הסצנה מתרחשת בשדה התעופה בדרך לטיסה לפולין, ומציגה ויכוח קולני בין רגינה למאבטח הישראלי, שמסרב בכל תוקף ובהתאם להנחיות הביטחון, לאפשר לאישה המבוגרת לעלות לטיסה עם בקבוק המים שלה. ברקע הוויכוח נוכחת הנכדה מיקה, שמחפשת איפה לקבור את עצמה מרוב בושה.

ויכוח קולני בשדה התעופה. אפשר להזדהות (מתוך "הנכס")

מודן, כאמור, מבינה את הישראליות, ומוסרת אותה באופן מוצלח מאוד בעזרת עלילת הסיפור המשעשעת. לעלילה זו מצטרפים האיורים שלה, שתורמים לשלמות החוויה: הדמויות מצוירות בקו דק ונטול פרטים, והפשטה זו מסייעת לקורא לחוש אמפטיה כלפי הדמויות. סבתא רגינה היא בקלות "כל סבתא", ובאותה נשימה "כל קורא" מסוגל לדמיין את עצמו בנעליה של מיקה.

"הדור השני, דברים שלא סיפרתי לאבא". מספרו של מישל קישקה

הקו האיורי של מודן הוא אירופי ועדין באסתטקיה שלו, ותואם את עלילת הסיפור בצורה נאה. פולין של מודן היא עיר מתפתחת שמנסה להתאושש מהטראומה שעברה, בדומה לניצול שואה ששואל את עצמו: "שרדתי את זה, מה עכשיו?".

לאייר את השלכות השואה

הרומן הגרפי "הדור השני, דברים שלא סיפרתי לאבא" שכתב מישל קישקה, מהקומיקסאים הוותיקים והמוערכים בארץ, מציג אף הוא, מערכת יחסים לא פשוטה שקשורה בחוויית השואה. קישקה מביא אל דפי הקומיקס את הקשר שלו עם אביו הניצול.

במבט ראשון נדמה שמדובר בגרסה נוספת של יצירת הקומיקס המפורסמת "מאוס, סיפורו של ניצול" של ארט ספיגלמן, המתארת את חוויותיו של האב בשואה דרך עיני הבן. אך בעוד שסיפורו של ספיגלמן עוסק בשואה עצמה, קישקה עוסק בהשלכות שלה.

איורים הומוריסטיים - נושא רציני. מישל קישקה חושף סיפור משפחתי

קישקה מספר לנו לא את סיפורו של אביו, אלא את סיפורו האישי שלו: החיים בבריסל של אחרי המלחמה, התבגרותו ועלייתו לישראל כילד דור שני שחי תחת סימן השאלה הגדול: מה באמת קרה לאבא בשואה?

קישקה מתאר את החיים לצד הפיל הענק הזה שחי לצד המשפחה: אותה מלחמה, שאסור היה לדבר עליה, אך נדרש היה להבינה, ומנצל את הקו האיורי ההומוריסטי והמאוד מוכר שלו, כדי להתמודד עם נושא מאוד לא הומוריסטי.

באחת מהסצנות החזקות בסיפור, קישקה הצעיר מצויר בסגנון קריקטוריסטי, בעוד הוא מעלעל בספרים ישנים העוסקים בשואה ומחפש את אביו באחת מהתמונות. הוא מנסה להעלות בעיני רוחו כיצד אביו היה נראה אז.

ברגע סיפורי זה, סגנון הציור של קישקה משתנה והופך לרישום כמעט רפואי-אנטומי של פניהם הגרומים והריקניים של ניצולי השואה - אותם האיקונים שלמדנו להכיר טוב-טוב מהטקסים השנתיים בבית הספר ובביקורים ב"יד ושם". ההבדל הקיצוני בין שני סגנונות האיור, ממחיש היטב את הדיסוננס המתמשך בביתו של קישקה: בית שרצה הרבה ילדים אך שלח אותם לגדול בפנימיות; בית שתמיד שידר כי הכל כשורה גם ברגעי המשבר; ובית שבו לאבא היה מותר לעשות הכל בגלל שהוא היה במחנות - בעוד שאר יושביו היו חייבים להלך לידו "על קליפות ביצים".

קישקה מתאר גם במילים וגם בציורים מערכת יחסים מורכבת וטעונה, המלאה בחום ואהבה אך גם בטינה. בסיפור, דמותו של קישקה רואה את עצמה כמחויבת להגשים את חלומותיו של אביו שנגזלו על ידי הנאצים, וזהו עול כבד משקל. האופן בו קישקה פותח בספר זה צוהר לחייו האישיים הוא מרשים וייחודי, והתוצאה שלו מתבטאת בגוף יצירה אינטימית, יפהפייה ואמיצה, שתורמת להבנת הדור השני לשואה, בחוץ ובתוך עולם הקומיקס.

"הנכס", מאת רותו מודן. הוצאת "עם עובד". 141 עמ'. "הדור השני, דברים שלא סיפרתי לאבא", מאת מישל קישקה, הוצאת "חרגול-מודן", 105 עמ'.