טורניר הסופרים: כדור המילה בשער השפה
להריע לכדור בשער כמו שמריעים לאהובה, ולגלות שבחיים יש מערכות יחסים המבוססות על פנדלים ללא תיקו. לקראת טורניר הסופרים הבינלאומי המתקרב, יונתן ברג חוזר למגרש הילדות ומספר על הקשר העדין, הייחודי והמופלא בין כדורגל לשירה
זיכרון הילדות החזק והצבעוני ביותר שיש לי הוא יום קיץ אחד שבו שיחקנו כדורגל מול היישוב הקרוב. הם הובילו שתיים-אפס. השמש להטה. מסיבות שונות עברנו לשחק ביישוב שלנו. ההפסקה עשתה לנו טוב. השווינו את התוצאה לשתיים-שתיים. עמדתי מול השער, הרגל הונפה, ורגע לאחר מכן הייתי שרוע על הרצפה, ערמת שחקנים עלי, והמאמן שלנו, נער כבד גוף, סוגר על כולנו.
- רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
במובן מסוים, אני ממשיך לחפש כל חיי את אותה חוויית צהריים. את היד המונפת מאחורי השער, את תחושת הסיפוק הקרה, השקטה, הפוגשת בלהט ובזיעה את מבטי הצופים ובתוכם המבט של הילדה שאהבתי. את המעבר המהיר, בחלקיק שנייה, בין מאמץ עצום, מאבק וחיכוך - לשמחה מתפרצת, אקסטטית, שאין בה יריבות אלא תחושת הישג.
כבר הזכרתי ברשימות קודמות את דבריו של מחמוד דרוויש על היות המשורר חיבור של ילד תמידי ושל זקן מופלג. אין מקום שבו משוחזרת חוויית הילד בטבעיות גדולה כל כך, כמו במשחק, בו אנו מסירים מעצמנו את חובות האיפוק והמודעות, ומתחברים לתכונות שאיננו מרבים לפגוש: עצבנות ותסכול לצד שעשוע, שובבות ופורקן. אלו ועוד מוכלים בתוך הכבוד ההדדי והחוקים.
זיכרונות מרים וכדורים
במשחקים של נבחרת הסופרים של ישראל, מתרוצצים אחרי הכדור סופרים, משוררים ועורכים, צועקים ומגדפים, מבקיעים ומניפים ידיים, ושולחים את הילד שבהם להיזכר באותם צהריים רחוקים. אבל אחרי זה הם גם חוזרים הביתה ויושבים לכתוב. אז הם הופכים את המשחק לדימוי, למקום שבאמצעותו הם מדברים על נושאים כמו אהבה ויחסים, מצב חברתי ופוליטי, וגם על הכוח הנפלא של הספורט ללוות את חיינו בסדרה של זיכרונות מרים ומתוקים.
המשורר האירי פול דורקן משתתף, בין משוררים רבים אחרים, באנתולוגיה הנהדרת שהוציא גלעד מאירי "קורה פנימית" (שממנה נלקחו השירים לרשימה זו). דורקן, בשירו "גביע העולם, 82" (בתרגום ליאור שטרנברג) מגלה קרבה בין הכדורגל לאהבה. הוא משתמש בנבחרת ברזיל, אולי הדימוי השגור ביותר לכדורגל מן הסוג המלהיב: דימוי שמותיר אותך מרותק לאפשרויות החדשות של תנועות הגוף, של מהירות המחשבה, ושל יכולת הדמיון הגדולה, שמאפשר לשחקן לבצע, לפתע, מהלך שמשנה את המשחק. את כל התכונות הללו הוא מצמיד לאהובתו:
"לעשות אהבה בלילה בסביליה זה כיף/ אבל להתעורר יחד בבוקר כיף יותר/ לעשות שינה איתך למשך שארית חיי/ זו מטרתי עכשיו - זה הגביע, כל העולם בשבילי/ לעשות אהבה בשרירים רדומים/ שלא השתמשנו בהם מאז ילדותנו/ בגב זרועותינו/ בגב רגלינו/ את ברזיל שלי ואני רוצה שתנצחי". דורקן משתמש באקלים שמלווה את המחשבה על נבחרת ברזיל: חום ותשוקה, קלילות לטובת השיר. אקלים מכל סוג, ניתן למצוא אצל כל נבחרת: האיטלקים עם הטמפרמנט שעוזר להם לגבור על יריבים עדיפים, הגרמנים הממושמעים, האנגלים שמפצים על הטכניקה בעבודה גופנית ותחושת מסורת, הארגנטינאים - שהם האויבים הגדולים ביותר של עצמם, ההולנדים הרומנטיים, שמעדיפים לפעמים את הברק על הניצחון.
דורקן מתאר את המפגש עם האהובה מתוך קטלוג התנועות של נבחרת ברזיל - הם בכל מקום, זריזים ומהירים - "אני רוצה שתנצחי אותי 12:0/ אני רוצה שתחדירי את הכדור לרשת שלי/ אני רוצה שתסתובבי מעלי/ תרימי/ תקפיצי אותי/ אני רוצה ללבוש את חולצתך ושאת תלבשי את שלי" . דורקן גם משחזר בשיר את האווירה העוטפת את מעשה האהבה ואת ההישג בכדורגל - הגביע - אם תרצו, המקום שאליו נכספים מקץ מאבק ממושך, מקום המנוחה. לאורך השיר כולו מוהל דורקן בין האהובה הממשית לאהובה הרחוקה, ואי אפשר לדעת האם אין זה משחק הכדורגל שהופך למושא האהבה.
מחברות ההיסטוריה מלאות בכרוניקות מדממות. בממלכות הקמות ונופלות ברעש מחריש. רוני סומק מציע באנתולוגיה, כמו בפעמים רבות בשירתו, לכתוב היסטוריה אחרת: צבעונית יותר, שמורכבת מהפרטים הקטנים. הוא סוקר בשירו "הנבדל של האהבה" את גלגולי הכדור "הסינים מלאו אותו בפשתן/ המצרים במוץ תבואה/ הרומאים תפרו אותו מקבה של פר/ ומלומדי הרנסנס דחסו בו שער תלוש מסוס/ להזכיר לו שידהר".
להחזיר את הכדור למגרש החיים
כדאי אולי להגיד עוד מילה על סומק וכדורגל. סומק, שהיה שחקן בעצמו, הוא אולי השגריר המובהק ביותר של החיבור בין כדורגל לשירה. אבל זו עדות אחת על המפעל הגדול של סומק, ממשיכו של עמיחי: לא להותיר נושאים, רגעים וחוויות מחוץ לשדה ההתייחסות של השירה, ומהבחירה הזאת לקרב את השירה אל השיח הציבורי.
בשיר סומק ממשיך ומושך את אותו דימוי של כדור הכדורגל, אל עבר חיי הווה, והופך את גבולות המגרש לגבולות החיים, ואת חוקי הכדורגל לחוקי הקיום. "לכן מי שרוצה להחזיר את הכדור למגרש חייו", סומק ממשיך להסביר בשיר, "צריך למלא אותו שוב/ בשער אישה שאהב/ להריע לה". השימוש במילון הכדורגל "להחזיר את הכדור למגרש", בעבור המקרה הפרטי ביותר - פרידה של אדם מאדם - פועלת באופן כפול. ראשית, היא מרגיעה מעט את הדרמה המצויה ברגע כזה, ומבקשת, כפי שמוטב, להכניס את החוויה לפרופורציה.
שנית, חיבור כזה מצליח לבצע את פעולת הדימוי: הארת שדה אחד של התייחסות באמצעות שדה אחר, אך באופן רחב וכולל יותר מהצמצום שמצוי בדימוי. וסומק מסיים, כמו פעמים רבות בשירתו במסקנה: "ולא לבעוט אף פעם/ במה שמתגלגל/ מתחת לרגליו". מה שהיה כל כך הדוק, אותו חיבור שבין משחק הכדור לבין משחק האהבה, השימוש בהיסטוריה של הראשון בכדי להעיד על השני, זוכה במקום זה בשיר לתפנית, להתרחקות. סומק מצייר בחוכמה את הפער הקריטי בין העולמות, את האינטנסיביות, הכוחניות אפילו, שיש במשחק - ואת העדינות והזהירות שבחיי האהבה.
עמיחי שלו, סופר ומשורר, מוצא גם הוא דימוי מעולם הכדורגל והופך אותו למרחב ביוגרפי: הפנדלים. הפנדלים אוצרים בתוכם מילים כמו הכרעה, דרמה, ריכוז, התפרצות של אושר, ורגע מזוקק של כישלון. שלו מצייר את האיכות הנהדרת של המשחק - המעבר המהיר שבין צפייה בו לשקיעה בפנטזיה עצמית - "כשאפרים וימן הדף את הפנדל/ נחבטתי בפח עמדת הטלוויזיה/ יצאתי מגופי/ ראיתי מולי חולפים/ פנדלים ואני הודף". שלו ממשיך וכותב בכישרון את כל אותם רגעים בהם האדם עומד בודד, כמו בפנדל, מסביבו רעש עצום והוא חש את משקל העולם כולו על גבו. "בידי, ברגלי, בנשמתי/ את פנדל המוות של אימא/ פנדל השבץ של סבא/ פנדל אהבתך הנכזבת".
הכפילות בשיר היא אחת מנקודות החוזק שלו. כל אותם מקרים שמתאר שלו הם מקרים של תבוסה ידועה מראש, של הכדור המונח ברשת. של מוות, אהבה נכזבת. אבל הוא הודף אותם ובמובן זה "היציאה מהגוף" היא כפולה, גם פנטזיה ילדית מוכרת של השתתפות במשחק המבוגר, אבל גם פנטזיה על הדיפת האירועים הקשים, על שינוי עמוק במשחק החיים.
בשיר הוא נוגע בעוד אחד מעיקרי הפנדלים: הדו-קרב. שחקני הכדורגל יוצאים לבעוט, קבוצה אחרי קבוצה, זהו אולי הרגע המרוכז ביותר של המאבק בכדורגל, פעם זה ופעם זה. שלו מגייס את הרגע הזה לטובת מה שאפשר לכנות בשם, המאבק הבין אישי המובהק ביותר, העמידה מול ההורים. במקרה זה, האב: "אני זוכר קרבות פנדלים/ עם אבא/ בעיטה שלו/ הדיפה שלו/ גול שלי/ גול שלו/ הדיפה שלי/ לילות שלמים / לא גומרים לבעוט/ כי בפנדלים אין/ תיקו".
הנה, שוב, כמו אצל סומק העולמות נפרדים ברגע המסכם ואין הכרעה.
הדבר שהכרחי על המגרש - הרי מהות הפנדלים היא ההכרעה, חדה ומוחלטת - לא קיים בשיר הזה, כי "לא גומרים לבעוט". אולי משום שעם ההורים אין ניצחון והפסד. גם אין רגע הכרעה שאחריו צד אחד חוגג והאחר מובס. כי מדובר באותו הבית, ובמערכת יחסים שדרכה להוסיף ולהתקיים תמיד. ואולי גם במאבק הבין-דורי, שהוא קשה ומר ובפעמים רבות בו, אנחנו נזהרים שלא לנצח, שלא להוציא את האחר ממגרש חיינו. אנו משתוקקים להמשיך ולבעוט.
לצערי, טורניר הסופרים והמשוררים הקרוב - שייערך בחיפה בין ה-19 ל-23 ביוני, בהשתתפות נבחרות ישראל, שוודיה, גרמניה ואיטליה - לא נקי מפוליטיקה. נבחרות הסופרים של אנגליה וטורקיה בחרו שלא להגיע. איני מבקש להתנצח עמם, רק להצטער ולהיזכר, שוב, בילדות.
בימי שישי הגיעו מרמאללה ליישוב שבו גרתי, קולות השמחה מאיצטדיון הכדורגל הקרוב. לא אנסה לפאר את המציאות. היא זקוקה לשינוי. אבל בעבורי היה קול המשחק לקול של שותפות. אותם קולות עלו ממגרש האספלט שלנו, כמעט במקביל. האם לא היה נכון יותר לארגן במסגרת טורניר הסופרים משחק בשטחים, יחד עם כותבים פלסטינים? לייצר ערבי דיון על החרם, ועל המניעים האפשריות לפתרון? האם שיח בין סופרים אינו מקום של דרישה לשינוי, או רגע תקשורתי שיכול למנף אקלים אחר של דיון, פתיחות והבנה? האם הבחירה בחרם אינה בחירה בהתנגדות למה שהכדורגל מייצג, או יכול לייצג: חיבור אל האחר לצד יריבות ראויה ומכבדת, שסופה, כמו בשירו של פול דורקן, החלפת חולצות?
