רומן ביכורים: ממרוקו, דרך אמריקה ועד לקרית גת

כבר יותר מעשר שנים ימית ארמבריסטר, אישה ממוצא מרוקאי ילידת קרית גת, לא חיה בארץ. אי שם מתוך חייה האמריקניים באריזונה, היא נשואה לאזרח מקומי ואם לשלוש בנות שגדלו רחוק מישראל, החליטה לכתוב את הספר הכי ישראלי שיש, לפחות מבחינתה.

• רוצים לקרוא פרק מתוך "אישה מרוקאית אחת"? היכנסו לכאן!
• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

השנה היא 1951. חייהם של יהודי מרוקו, אמידים, משכילים ועירוניים - לצד כפריים ומסורתיים - עומדים להתהפך ולהשתנות לנצח. תמר בן זקן, נערה בת 16 מהעיר פס, נאבקת להיאחז בחלומות שאינם מתאימים לזמנה. תמר היא הגיבורה של "אישה מרוקאית אחת", שכתבה ארמבריסטר, כמחווה לשורשיה, למשפחתה ולמרוקו עצמה.

"אישה מרוקאית אחת". נכתב מתוך סיפורים אמיתיים

עלילת הרומן נפתחת בעיר השוקקת פס, ובחיים בה, שנעים בין מסורת יהודית-מרוקנית ענפה, לבין חידושי הטכנולוגיה והמודרנה.

תמר, כנערה שאפתנית, חכמה ונועזת, מגיעה עם משפחתה במסגרת העליה הגדולה ממרוקו לארץ, לפיסת אדמה שוממה בצפון הנגב, בה תקום בהמשך עיירה קטנה. קרית גת. "בתור אמא ישראלית שחיה בחו"ל - ואני לא אגיד אמא מרוקאית, כי כל האימהות הן כאלו - לא יכולתי לשאת בעובדה שהבנות שלי, שגרות רחוק מהמשפחה שלי, יהיו במסגרות חינוכיות כל היום.

"עזבתי את הארץ בסוף שנות ה-90 כי הלכתי אחריה אהבת חיי, אבל את השנים שחלפו הקדשתי לגידול הבנות שלי. עבדתי גם כמורה לעברית ועשיתי תואר שני במנהלך עסקים, אבל הקרבתי את הקריירה לטובת המשפחה. רק עכשיו, אחרי שנים, הגעתי לכתיבה".

מדוע הגיעה הכתיבה לחייך?

"הייתי לבד במשך שעות רבות כל יום במשך שנים. עזבתי מולדת ובית מאוד חם, ועיר מאוד חמה ועוטפת, ובמעבר הזה היתה תחושת התנכרות. אמנם גידלתי משפחה נהדרת משלי, אבל עזבתי את ישראל בגיל 23. הייתי ממש צעירה. הסיטואציה הזאת הביאה אותי לחשוב על הבית, ועל התא המשפחתי. מה זה אומר להגיע למדינה שהיא אינה המולדת המקורית שלך? אחרי שהבת השלישית שלי נולדה, חוויתי סוג של משבר: מה אני עושה בארצות הברית בעצם? איך אני עושה את זה? איזה מן אמא אני? הבנתי שרחמים עצמיים לא ייקחו אותי לשום מקום, ושאני לא היחידה שעזבה מולדת ומשפחה".

מעבר להרי האטלס

את בעלה האמריקני ג'ים, הכירה ארמבריסטר כסטודנטית לתואר ראשון בקרימינולוגיה, כשעבדו שניהם במרכז אינטל בקרית גת - היא במשרת סטודנט, והוא בשליחות זמנית. "הכרנו בפאב באשקלון, וזאת היתה אהבה מושלמת ממבט ראשון. ארצות הברית היא הבית השני שלי, אבל אני מתגעגעת לארץ כל הזמן ומגיעה כל שנה לחופשת קיץ ארוכה", היא מספרת.

"ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי אנשים שכל אחד מהם עזב בית ומשפחה. סבא וסבתא שלי עלו ממרוקו כשהיו בני עשרים. שנים אחרי שחיו בארץ, עוד קראו למולדת שלהם 'מרוקו האהובה'. הם נולדו בערים הגדולות, גדלו תחת חסות צרפתית, והיו מתקדמים מאוד בדרך המחשבה שלהם. צד אחר במשפחה שלי דווקא הגיע מאזורים כפריים של הרי האטלס, ולהם היתה תרבות ומסורת שונה. אבל החוויה היהודית המרוקאית של לעזוב את הארץ ממנה באת למקום חדש, שומם ומאתגר - זאת החוויה שהניעה אותי לכתוב את הספר".

מה אוטוביוגרפי בספר שלך?

"היתה לי השראה רבה מסבי וסבתי שהיו מחבורת האנשים הראשונה שהקימו את את קרית גת. סבתא שלי היתה אישה מיוחדת שלא התאימה לזמנה, כמו תמר בספר - שאת השם שלה צריך לקרוא במלעיל. בכלל, כמעט כל השמות בספר נלקחו משמות של אנשים אמיתיים שאני מכירה. פרט לכך, רוב הדברים בעלילה הם פרי דמיוני. הסיפור של עזיזה המשרתת הוא מומצא. סבתי לא גדלה בפס ולא היתה תופרת. חברה שלי שהכרתי בניו-מקסיקו סיפרה לי על איך שאבא שלה הגיע לארץ מעיראק, וגם הסיפור הזה, בדרכו, נכנס לספר למרות שאינו קשור ליהדות מרוקו.

"אבא שלי והמשפחה שלו בכלל לא נמצאים בסיפור. אז לקחתי את החופש להמציא. אבל כמו במשפחה שלי רציתי להביא את שני סוגי היהודים המרוקאים: את אלו שראו את עצמם כצרפתים, בורגנים עירוניים, ואת המסורתיים והכפריים יותר".

יצאת לתחקיר בעקבות הכתיבה?

"במשך שנה תיחקרתי כל מרוקאי בן הדור של סבי וסבתי, שיכולתי ליצור איתו קשר. ימים שלמים ביליתי בטלפונים לארץ. ההוא מנהריה וההוא משלומי וההוא מבאר שבע. כל אחד שיכל לזכור איך הבית שלו במרוקו היה נראה אז. שאלתי אותם המון שאלות. היה אח בסלון? איך נראתה הספה? באיזה רכב נסעתם? איך התקלחתם? איך היו החיים? הסתכלתי גם על המון תמונות שצולמו בשנות ה-50 במרוקו, וקראתי אין ספור ספרים שעוסקים ביהדות מרוקו, ובייחוד את '2000 שנות גלות' שהוא ממש אינציקלופדיה לנושא.

"ההורים שלי עלו כתינוקות, אז הם לא זכרו יותר מדי. וסבתי, לצערי הרב, כבר לא היתה צלולה כשהתחלתי לכתוב את הספר. אבל לפני עשור הגעתי לארץ באחד מהביקורים שלי, ופתאום ראיתי שהיא הזדקנה נורא. בלי לחשוב יותר מדי, לקחתי מצלמה והסרטתי אותה למשך שמונה שעות. עשינו הפסקות קפה ועוגיות וארוחת צהריים, אבל היא סיפרה לי את כל סיפור חייה. זה גרם לי להבין שכל אדם שהגיע לארץ שלנו, יש לו סיפור שלם ומורשת שלמה מאחוריו".

את הספר כתבת באנגלית. מדוע?

"כבר 13 שנה אני לא קוראת כמעט בעברית. ברוב השנים האלו, לפני שעברתי לאריזונה, גרתי בניו-מקסיקו ששם יש אולי עשרה ישראלים. הצימאון לקרוא גרם לי לא להסתפק רק בספרים הישראלים שאמא שלי נהגה לשלוח לי, אלא לקרוא מכל הבא ליד. עשיתי תואר באנגלית, חייתי באנגלית, אז האנגלית השתרשה בי.

לכן לפני שהספר פורסם הוא עבר תרגום לעברית, כי רציתי להוציא אותו בארץ".

"אהבתי מאוד את 'הבית של יעל' ואת ספרי 'חסמב"ה'. אבל כילדה קראתי ברומנים רומנטיים שאמא שלי היתה קוראת ולא היו לגילי, וגם הרבה ספרי מדע בדיוני".

מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך? 

"הלוואי שקוראים בארץ יקראו יותר ספרות מקור חדשה. הרבה פעמים כשאני כאן, אני שומעת אנשים אומרים שאין להם זמן לקרוא ספרים. אני מניחה שהפרסום של הספר בעברית הוא תיקון על העזיבה שלי. הלב שלי עדיין כאן, במולדת, יחד עם הספרות הישראלית".