סלבסטארטר: כך השתלטו הסלבריטאים על מימון ההמונים

הסערה הציבורית סביב קמפיין מימון ההמונים של עוזי וייל כבר כמעט הסתיימה, אך הותירה לא מעט סימני שאלה מטרידים וסוגיות פתוחות על הפרק. אחת המרכזיות בהן, המעסיקה יזמים, אנשי אינטרנט ויוצרים בתעשייה, נוגעת בשאלת המקום שתופסים סלבריטאים בקמפייני קיקסטארטר. 

ורוניקה וזאק

כוכבים מדרגות שונות, אנשים מפורסמים ויוצרים בעלי שם, זיהו את הפוטנציאל הגלום במימון המון, והחלו להיות מעורבים ביותר ויותר קמפיינים כאלו. הבולטים הם זאק בראף, שהצליח לגייס למעלה מ-3 מיליון דולר בתוך חודש אחד בקיקסטארטר להפקת סרטו הבא "Wish I Was Here" ורוב תומאס שגייס 5.7 מיליון דולר להפקת הסרט "Veronica Mars", סכומים ששמים בצד את הגיוס האסטרונומי במונחים ישראליים של עוזי וייל.

בארץ, ביקרו רבים את וייל על כך שלא סיפר שהספר החדש שלו עומד לצאת בהוצאה גדולה ומסודרת, ושרוב העבודה עליו הסתיימה בניגוד, לכאורה, למה שסיפר לתומכיו. וייל אמנם התנצל, אבל הטעם הרע שהקמפיין הזה השאיר גרם לבהלה אצל יוצרים אחרים - החוששים מכך שהסופר הפופולרי והאהוב גרם לקהל התומכים הרחב לאבד את האמון במימון ההמונים.

וייל לא לבד. גם בעולם, ובפרט בארה"ב, מקדישים תשומת רב מרובה להצלחה המסחררת של סלבריטאים בגיוסי המונים ענקיים. אך להצלחה יש גם צדדים אפלים, כמו תסכול הולך וגובר בקרב יותר ויותר יוצרים עצמאיים, הנאבקים כדי לגייס סכומים זעומים לפרוייקטים שלהם. היוצרים שאין להם נגישות לסכומי כסף גדולים ואמצעי הפקה משמעותיים, בניגוד לסלבריטאים, חוששים שהילדים החדשים, הפופולארים והעשירים ממילא יגנבו להם את ההצגה וימחקו כליל את האמון של הציבור בקמפיינים רגילים. הם מודאגים ממצב שבו קמפיינים שלא מיוצגים על ידי כוכבים נוצצים או עושים שימוש באנשים מוכרים, לא יצליחו לזכות לאמון הציבור או להתעניינות מינימלית, ויכשלו לגייס כספים הדרושים כל כך להוצאתם לפועל של מיזמי תרבות שונים ומגוונים.

חופש יצירתי

אומנים ויוצרים הפעילים בשולי התעשייה, עוקבים בדאגה אחר הסלבריטאים שהולכים ומציפים את אתרי הקיקסטארטרים השונים, וחוששים שהערוץ המבטיח הזה לגיוס כספים, שהצליח לקדם יצירות ומיזמים אלטרנטיביים במקום שבו התרבות הפופולרית נכשלה, ילקה בפופוליזם זול ויאבד את כוחו - זמן קצר אחרי שהחל לצבור תאוצה אמיתית בזכות היוצרים האוונגרדיים (והעניים) שפרצו את הדרך לסלבז מדושני העונג ועתירי הממון. אחד מהם הוא השחקן קווין סמית' שטען כי המעורבות של סלבריטאים בקיקסטארטרים אינה הוגנת, ופוגעת ביוצרי סרטים עצמאיים.

מדוע זקוק שחקן מפורסם שהרוויח מיליונים ויצר קשרים עם אנשים בעלי השפעה וכוח במהלך שנות עבודתו בקולנוע ובטלוויזיה, למימון המונים? בראף הסביר זאת ב"חופש יצירתי", שייתאפשר לטענתו רק אם יפעל במנותק מהאולפנים הגדולים ומבלי שיוטלו עליו מגבלות מסחריות. הוא מכנה את סרטו "קטן, אינטימי, אישי", ונראה שהוא די מאמין בזה בעצמו - או שהוא באמת שחקן טוב.

התומכים במימון המונים של סלבריטאים, טוענים שמוטב להשקיע באנשים שיש להם רקורד מוכח ורזומה משמעותי, מאשר ביוצרים לא מוכרים שלא פרסמו עדיין דבר ושאיכות העבודות שלהם אינה ברורה. כשאתה משקיע בסלב, הם טוענים, אתה יודע שתקבל תוצאה איכותית, מושקעת וטובה יותר. מדוע להשקיע ביוצא אוניברסיטה או בית-ספר לקולנוע עם אפס ניסיון בהפקת סרטים, מאשר במישהו שכבר עשה דבר או שניים וזכה להערכת התעשייה והקהל? מדוע לקחת סיכון ולהשקיע במוצר לא ברור על סמך רעיונות ראשוניים או הבטחה בלבד, כשאפשר ללכת על בטוח ולבחור באמן מפורסם ומוכר?

העשירים מתעשרים יותר

אבל לא כולם חושבים שהסוגייה פשוטה כל כך. המתנגדים לקיקסטארטרים של סלבריטיז משוכנעים שמדובר בסך הכל בסיפור הישן והלא-טוב על האנשים העשירים שרק רוצים להיות עשירים יותר. קחו כדוגמה את הסרטון הבא של ג'ון לז'וואה, שהפיק פארודיה מוצלחת ועוקצנית על יוצרים כמו זאק בראף והפראיירים, לטענתו, שתומכים בהם:

לז'וואה מבטא בהומור וציניות את מה שרבים חושבים ומרגישים. הסלבריטאים זיהו את הפוטנציאל, הכסף והכוח הטמונים במימון המונים ומתחילים לנהור בהמוניהם לזירה. לרוב זה קורה על חשבונם של אמני שוליים שבאמת צריכים לעבוד קשה ולהתאמץ כדי להשיג מימון. הם, בניגוד לסלבז, לא יכולים להרים טלפון לאיזה מפיק עשיר, מנהל אולפן בכיר או סתם מישהו שחייב להם טובה או הרבה מאוד כסף. הם צריכים לבנות את עצמם, מלמטה, מאוד למטה, ולמנוע מעצמם מוצרים בסיסיים כדי לממן את פעילותם היצירתית והאמנותית. קיקסטארט אמור, לדעתם, לאפשר לציבור הרחב לממן את עבודתם של אמני אוונגרד רבים שמתקיימים מפרוטות ומתקשים לגמור את החודש, לא של כוכבי הוליווד עשירים שחיים בבתי יוקרה ומנהלים חיים נוצצים ומנקרי עיניים.

המתנגדים להצפת אתרי הקיקסטארטרים בסלבריטאים טוענים שמדובר בתופעה ישנה ביותר, שהיא חלק בלתי-נפרד מהתרבות הפופולרית, בעיקר בעידן הקפיטליסטי. אמני שוליים מגלים ז'אנרים נידחים, מפתחים סגנונות פורצי דרך, ובונים את דרכם בהדרגה אל ליבו המחבק של הקונצנזוס. אחרי מסע סיזיפי של פיתוח וקידום הסגנון החדש, מגיעים האמנים הגדולים והעשירים, המיוצגים על ידי חברות ענק דורסניות, ועושים שימוש באותם תכנים שעד לפני רקע היו אנדרגראונד וכעת הופכים "לדבר החם" בתעשייה. מה שקורה במוזיקה, באופנה, אפילו בטלוויזיה ובקולנוע, חלחל במהירות גם לתעשיות האונליין, לאתרי אינטרנט ועכשיו מאיים לכבוש את קמפייני גיוס ההמון.

חמצן ההמונים

"מדוע אתם נותנים את כספכם לסלבריטאים עשירים", שואל מאמר בהופינגטון פוסט, ותוהה מדוע בוחר הציבור לתת את מיטב כספו לבראף, למשל, שעל פי הדיווחים הרוויח כ-350 אלף דולר על כל הופעה בפרק של סקראבס. נקודה מעניינת נוספת נוגעת לכך שסלבריטאים יכולים להוציא את עבודתם באפיקים מסחריים גדולים - חלומו של כל יוצר כמעט - אך בוחרים לעשות זאת עצמאית בעיקר כדי להרוויח קצת יותר. בסמוך לתחילת הקמפיין שלו, אמר בראף שכבר היה על סף חתימה על חוזה "רגיל" עם אחת מחברות ההפקה הגדולות לצורך הפקת סרטו, אך ברגע האחרון שינה את דעתו. האם זה הוגן שכל האופציות תהיינה פתוחות בפני יוצרים עשירים ממילא, וסגורות לגמרי בפני אלו שנמצאים בתחילת דרכם ורחוקים ממוקדי הכוח וההשפעה בתעשייה?

זאק בראף ורוב תומאס לא לבד. דיוויד פינצ'ר ("נערה עם קעקוע דרקון", "מועדון קרב", "שבעה חטאים"), גייס 442 אלף דולר, השחקנית והבדרנית וופי גולדברג גייסה 74 אלף דולר, ואי אפשר בלי הנציגות הספרותית של סת' גודין, שביקש לגייס 40 אלף דולר להוצאת ספרו "The Icarus Deception"' והצליח בסוף לגייס לא פחות מ-287 אלף דולר. למרות שחלק מהפרוייקטים האלו מרשימים ביותר וחשובים, לא מן הנמנע שהסלבריטאים מאחוריהם יכלו לממן אותם בקלות באפיקים "הרגילים", או אפילו מתוך כיסיהם העמוקים ממילא. כאשר אנשים עשירים, מאוד עשירים, פונים לקבל כסף מהקהל הרחב - הם פוגעים באספקת החמצן של קיקסטארטרים אחרים, וזורעים ייאוש ותסכול בקרב יוצרים עניים.

היוצרים המפורסמים עושים שימוש בכוח הציבורי שלהם, שנרכש בזכות שעות מסך רבות, פרסום אינטנסיבי באמצעי התקשורת השונים, ולא מעט כספים שהושקעו בהם. הם מתרגמים לכסף את העובדה שפניהם מזוהים ושיש להם אימג' ציבורי מוכר (ולרוב גם אהוד). פעמים רבות הם מגיעים עם עדת מעריצים צמודה, ואמון ציבורי רחב יותר מאשר אנשים לא מוכרים, החדשים בתעשייה. באקלים דורסני כזה, קשה מאוד ליוצרים להפוך למוכרים וידועים, ואילו האנשים החזקים והעשירים ממילא הם באופן פרדוקסלי המרוויחים הגדולים באמת מגופי מדיה חדשים שנוצרו, במקור, כדי לעזור ליוצרי שוליים לעקוף את הגופים הגדולים.