ברוכים הבאים לאפוקליפסה הטכנולוגית
בניגוד למה שקורה בקולנוע, הרובוט שינקה לי את הדירה לא יחליט לרצוח אותי כי אין לו אינטילגנציה מלאכותית. אבל בכל זאת המכונות ניצחו כשיש לנו מאה אחוזי טכנולוגיה ואפס אחוזי אנושיות. ככה זה כשאנשים טיפשים אוחזים בטלפונים חכמים
בתחילת שנות התשעים חלומו הרטוב של כל חובב טכנולוגיה ומד"ב היה מכשיר חכם, כזה חבר אינטיליגנטי, שיוכל לעשות שיחות ולשלוח הודעות ומיילים, לקבוע תור לרופא, לקרוא חדשות ב-IOL בארץ וביאהו בארה"ב, להזמין פיצה, לשחק משחק תלת מימדי מטורף ולפתוח מסמכי אופיס, כל אלה מהפקק בכביש מספר 1. כבר מזמן שהחלום הזה הפך למציאות, כמעט בלי ששמנו לב, ואנחנו חיים את המד"ב של לפני עשור וחצי. באותן שנים עלה גם שוב הרעיון הטכנולוגי האפוקליפטי. שהגיע לשיא בתרבות הפופ עם יציאת הסרט מטריקס ב-1999, אך יש לו שורשים עמוקים בספרים עוד בשנות הארבעים והחמישים בספריו של אייזק אסימוב, לדוגמא, סיפורו הקצר "אני, רובוט" משנת 1950.
הבעיה בהפיכת מדע בדיוני למציאות היא שההתפתחות הטכנולוגית הדרגתית, איטית ומהירה במקביל, ומסלפת את דרכה ליומיום בלי שאנו שמים לב. מתי לאחרונה עצרתם לחשוב שהחלומות שלכם משנות התשעים התגשמו לתוך האייפון או האנדרואיד שלכם? מתי לאחרונה עשיתם חשבון נפש למחיר שהטכנולוגיה לוקחת מכם כבני אדם?
האפוקליפסה של שנות ה-90 כבר פה. למעשה, היא כבר עברה. ההפיכה הצבאית של עולם המכונות התחלפה בהפיכה שקטה, ועידן עבדות האדם למכונה החל מרצון ובלי מאבק. ברוכים הבאים לעידן הפוסט-דיגיטאלי.
- עוד בבלוג של רנן: iOS 7 – הטוב, הרע והמכוער
עידן המכונות
מהפכה טכנולוגית צרכנית כמו זו שראינו בעשור האחרון לא ראינו מעולם בהיסטוריה האנושית. מעבר מהיר מעולם בו אין לנו דרך להיות מקושרים כשאנחנו לא ליד קו הטלפון או האינטרנט בבית לעולם בו אין רגע אחד בו אנחנו לא זמינים בכל מדיה אפשרית לכל אחד, וכולנו חלק פעיל ויוצר בישות הגלובלית וחסרת הגבולות שנקראת רשת האינטרנט, היא תקדים היסטורי לכל דבר. הרגלי החיים שלנו התהפכו לבלי הכר תוך שבריר שנייה, ואנחנו לא בהכרח מוכנים לשינוי שכזה ובטח שלא יודעים איך לאכול אותו.
טכנולוגיה המונית או טכנולוגיית המונים, כך נראה מיד, באה בשלושה שלבים. ראשית, מישהו צריך לחשוב על רעיון. אחר כך, המדע מאפשר את פיתוח המוצר (ראו: מסך מגע, אינטרנט אלחוטי, מצלמה דיגיטאלית). כעת, לכשיש מוצר, יש להוזילו ולהוזילו מספיק כדי שהוא יגיע לעשירון העליון וזה שמתחתיו. משם הוא כבר יטפטף במורד פירמידת השכר עד שלכל תיכוניסט עם הורים בחובות ומשכנתא שנייה על הבית יהיה אותו.
לא עוברות שלוש שנים והמוצר אצל כ-ו-ל-ם, משנה את חיינו לנצח, לעזאזל המחיר הכלכלי. ומה עם המחיר האחר? ההוא, הלא-כלכלי? יש דבר כזה, בכלל?
רובוטיקה ייעודית
ביום ראשון בבוקר אני מתעורר בדירתי שבירושלים, כמו כל יום חול, ושם מים לקפה. בין הריצה לשירותים לבין רתיחת הקומקום אני עולה על המשקל, והוא שולח את נתוני השקילה שלי לאינטרנט, דרך הרשת האלחוטית הביתית כך שאני מקבל ססטיסטיקות מפורטות, כולל גרף זמנים לכל המדדים באייפון, באייפד ובמחשב שלי.
כעת אני מוציא את האייפד מהמגירה ויושב לקרוא חדשות, לא לפני שאני אומר לו באנגלית "תזכיר לי לאסוף את הכביסה כשאני עובר ליד רחוב הלל". הוא מציית, וכשאעבור ליד מרכז העיר האייפון יתזכר אותי. אני מוזג לי כוס נס ומתעדכן במזג האוויר, מה חדש מאתמול, ובאיך יראה השבוע שלי לפי הפגישות שקבעתי ביומן. כעת אני מריץ כמה קרבות במשחק אסטרטגיה ויורה בכמה רובוטים באיירון מן. הייתי ממשיך, אבל נגמר הקפה.
משם למקלחת וממנה לסלון, שם אני לוחץ על כפתור הניקוי ברובוט קטן שמונח בפינת החדר, וזה משמיע צפצוף שמח ומתחיל לנסוע על הרצפה ולשאוב ממנה אבק ביסודיות. "תזכיר לי לרוקן את הרומבה כשאני חוזר לדירה" אני אומר לאייפון, ומוסיף "תשלח מייל לבוס שלי שאני מאחר ב-10 דקות". אני משאיר את הרובוט העומל מאחורי ויוצא לעבודה. לא לפני שאחבר את האייפון לרכב ואזרים את המוזיקה שלי לרמקולים הגדולים, מעביר שירים מההגה וממסך מגע מובנה ברכב. כעת אני מקבל שיחה לטלפון שמחובר אלחוטית לרכב ומשיב דרך מיקרופון ורמקולי הרכב. בדרך מערכת שמסתכלת עבורי על הכביש ומזהה רכבים והולכי רגל משמיעה צפצוף ומזהירה אותי שאני הולך להכנס ברכב מלפנים. אני בולם.
וכך נראית השעה הראשונה ביום. אין פה שום דבר מפתיע, שום דבר עתידני. סתם טכנולוגיה יומיומית ומשעממת. לא?
בנייה של רובוט דמוי אדם שיעשה עבורנו את העבודה היא אמנם מאוד סקסית למטרות סינמה, אך בעולם האמיתי היא די חסרת משמעות. להרכיב רובוט בצלמנו זה תהליך יקר ומאוד בזבזני, שכן כמות האנרגיה שתדרש מרובוט דמוי אדם לשאוב אבק או לעשות ספונג'ה היא עצומה, כמו גם פיתוח מראה וקול, זיהוי פנים וכו'. כל זאת עוד לפני שדיברנו על כך שהוא לוקח מקום בבית, שוקל מינימום 200 קילו (לכו קחו אותו לספק האחריות אם הוא שובק חיים), ושיום אחד הוא יפתח יכולת הסקת מסקנות וינסה לרצוח אתכם בשנתכם עם סכין מטבח. כתחליף, אנו משתמשים ברובוטים יעודיים, מכונות שיודעות לעשות פעולות מסוימות וחוסכות לנו מקום, אנרגיה ומרשרשים. רובוט קטן ששוקל 3 קילו ומנקה את הבית, מכשיר שמכיל כלים ושוטף אותם, ואחד אחר לכביסה. מכונות קטנות שמזכירות שכדאי לקחת מעיל הבוקר, שיש פקקים בדרך ועדיף לצאת עוד חצי שעה, ושמחר יש לאחותכם יום הולדת, כדאי לעבור היום בקניון.
הרובוט שינקה לי את הדירה לא יחליט לרצוח אותי כי אין לו אינטילגנציה מלאכותית. לו הייתה לו, הוא כנראה היה מנסה לשאוב אותי למוות, כי אין לו יכולת להרים סכין. עידן הרובוטיקה כבר פה. הוסיפו לרובוט הזה חיבור לרשת האינטרנט כמו זה של המשקל, והנה אני יכול לבקש ממנו לשאוב אבק בדירה בזמן שאני יושב בעבודה כי קבעתי דייט להערב. הטכנולוגיה כבר פה, כעת אנו מחכים רק להטמעה, הורדת מחירים (לא כזו משמעותית) וזמן אימוץ. המחיר של שואב אבק מקצועי הוא כ-1000 שקלים. הרובוט עלה לי 1700.
טלפונים חכמים לאנשים טיפשים
האפוקליפסה אינה בטכנולוגיה, אלא באדם. קצת כמו גרמניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, שזכתה בשלטון דמוקרטי בלי שהייתה מוכנה אליו (והתוצאה ידועה), אנחנו זכינו במאה אחוזי טכנולוגיה ואפס אחוזי אנושות. כשאנשים טיפשים אוחזים בטלפונים חכמים, זו התוצאה, המכונות מנצחות.
ילדים מצלמים זה את רעהו בסצינות מביכות וחולקים את הסרטונים בפייסבוק וואטסאפ, הורים חופרים בטלפון שלהם במקום לשחק עם ילדיהם, אנשים מעלים את כל חייהם הפרטיים מרצון או מחוסר ידיעה לחברות ענק בלי לחשוב לרגע על המידע שהן משתפות ועם מי, חבורות-חבורות של אנשים כמוני וכמוכם יושבים בחדר מלא חברים או בפאב ומשחקים בטלפון, בודקים עדכונים בפייסבוק. אנחנו עושים את זה גם באמצע סרט, גם ברגע סוחף בטיול בחו"ל, גם באמצע שום מקום. הפכנו למחוברים לגמרי ומנותקים לגמרי. כל הזמן.
אפוקליפסה עכשיו
עם אפס חינוך, אינסוף חוצפה, זלזול וחוסר הבנה אנושית או תרבותית למה שמאחורי המוצר שבידנו, אנחנו פונים מהאדם שיושב מולנו ומשקיע מזמנו בנו, ופונים לטלפון בו עוד מישהו פרסם תמונה מצחיקה של חתול או פוסט טבעוני-שמאלני-ניצולי-שואתי, עונים על דיונים וירטואלים מול חברים אמיתיים, מפנים את תשומת הלב שלנו מהעשייה ומהריכוז שלנו בעבודה, בלימודים או בחברים, אפילו מאלה שחשובים לנו יותר מכל, רק כדי לענות להודעה בפייסבוק, רק כדי לכתוב דעה שגם כך לא תשנה כלום. רק כדי להתבטא ולא להרגיש לבד בעולם שכל מה שהוא משדר זה אוסף אינסופי של לבד.
ועם הזמן, אנחנו נשכח. נשכח איך לנהל דיון בלי חלוקת קשב, איך להינות מטיול בלי לייקים ותגובות על כל תמונה של הר או ארוחה שאכלנו, נשכח איך זה לדבר, אבל באמת לדבר, נשכח איך זה לשאוב אבק, איך זה לשטוף כלים, מה זה ללכת במדבר ולהינות מהשמש והחול ולרגיש את האדמה בידיים וברגליים באופן בלתי אמצעי, נשכח איך זה לדבר עם טלפון או לגלוש באתר אינטרנט שלא יודעים עלינו את כל מה שיש לדעת. נשכח מהי פרטיות ומה ערכה. וגרוע מכל, עם הזמן, הטכנולוגיה תהפוך את כל אלה לנורמה.
הדרך להקטין את הנזק הייתה ותהיה כתמיד, חינוך והרבה מחשבה. אני לא מוציא את הטלפון כשאני מחכה למעלית בעבודה. כשאני מלמד אני מעביר את המכשיר למצב טיסה. בטיול אני משתמש בו רק כמצלמה. לא אינטרנט, לא פייסבוק, לא סקייפ. פייסבוק תחכה, כך גם משחקים, רק כשיש דקות ארוכות לשרוף לבד, ובטח שלא ליד חברים. חנכו את עצמכם וחנכו את חבריכם וילדיכם לכבד את המציאות, ולהמעיט בוירטואלי, לקרוא ספר כשהטלפון כבוי במגירה. אבל כולנו יודעים שזה לא יקרה. כולנו יודעים שהמכונות ניצחו.
לעיון נוסף: אם טרם ראיתם את המיני-סדרה "מראה שחורה" אני ממליץ לכם בחום לעשות זאת. הסדרה דנה בדיוק בעתיד ובהווה הטכנולוגיה, ובהשפעותיו המפחידות עלינו כעל יצורים תבוניים פחות או יותר.
לפנייה לכתב/ת 
