להיות ראשון זו תפיסת עולם / האליפות של חיפה

אמא שלי פרשה אתמול (ה') לגמלאות, בגיל 72. היא מלווה את הכדורסל הישראלי 60 שנה, מאז שפגשה את אבא שלי בבית ספר "ביאליק" בחולון בשנת 1953, והייתה איתו כל הקריירה בחולוניה ובנבחרת ישראל. כשדיברנו בבוקר לפני הגמר היא שאלה אותי: "אתה נוסע לחיפה? ברכבת? מה אתה מתרגש? הרי מכבי תמיד לוקחים. ככה זה היה, וככה זה יישאר. אז מה זה מעניין?" כן, אמרתי לה. אבל היום, אולי, יש סיכוי קטן. לשינוי קטן. הכל בזכות בראד, גל, וג'ף.

מכבי חיפה אלופה - כל הידיעות:

• אליפות היסטורית למכבי חיפה - סיקור המשחק
• קוז'יקרו: "יש אוהדים ששמחים בשבילנו"
• אליהו: "מגוחך להפסיד כך אליפות"
• גל מקל נבחר לשחקן השנה  
  

הפתיחה נראתה ללא הגנות. אשליה, דווקא ניסו לשמור, אבל האדרנלין לפעמים חזק מכל סנטר, מהיר מכל גארד, מדויק וחד כסכין. בראד גרינברג נותן לשחקנים שלו לעשות מה שהם רוצים בהתקפה. מדי פעם מסמן תרגיל, אבל זה בגדר המלצה בלבד. הוא רק מלמד, מסביר ומרגיע. סומך עליהם. איכשהו זה חילחל ויצר אצל השחקנים אחריות, וזה היה אולי המשחק הכי ממושמע ומאורגן שחיפה שיחקה העונה, בדיוק בזמן, מול קבוצה שהחיבור הוא לרוב היתרון היחסי שלה.

היתרון הגדול של מכבי נובע מהבעיה העיקרית של הכדורסל שלנו: השיריון שלה ליורוליג. הוא מעניק לה יתרון כלכלי, מנטלי, וגם מקצועי. מכבי מגיעה לשלבי השיא של העונה המקומית אחרי עונה אירופית ארוכה, בה שיחקה נגד הקבוצות הבכירות של היבשת, עברה דרך כל המצבים האפשריים, התחברה והתפרקה והתחברה שוב. היא שיחקה פי שניים משחקים מחיפה, ולו רק בגלל זה, היא מנוסה יותר במצבי הביניים ובמשחקי מומנטום, שאופייניים כל כך למשחק גמר.

אם יש מגיע, אז קוז'יקרו

ועדיין, חיפה היתה יותר מרוכזת ומדויקת בדקות ההכרעה. כל כך מגיע לחיפה תואר ראשון בהיסטוריה. עיר עם עתיד, עיר ספורט אמיתית. כולם בחיפה היו טובים, אבל אני הכי שמח בשביל עידו קוז'יקרו – סמל של הכדורסל הישראלי הישן והטוב, שהגיע קרוב כל כך הרבה פעמים, וסוף סוף זכה לענוד לבן שלו מדליה מוזהבת.

עבור כל שחקן ישראלי שחלם לנצח את מכבי. גל מקל(צילום: אורן אהרוני)

כל המץ'-אפים הצפויים היו צמודים. מר וגברת סמית' התקזזו עם יתרון קל לדונטה, מתחת לסל תומאס הצליח לעצור את ג'יימס. המנהלת סידרה למקל את תואר שחקן העונה. זה גם הלחיץ אותו, גם עיצבן את סטול, גם ביאס את דונטה סמית' שלא קיבל כלום. פט קלאת'ס שחקן בלתי עציר כשהוא בכושר קליעה כזה. מעלה את הכדור לגובה שאף מגן לא מגיע אליו, זורק משלוש, וגם מהצבע בנפילה על רגל אחת. חתיכת נוביצקי יווני התפתח לנו פה. בשנה הבאה הוא לא פה. או אולי במכבי. תל אביב.

לקח למקל שלושה רבעים כדי להשתחרר מהנאחס המסורתי של טקס שחקן העונה. אבל כשזה בא, הוא הסביר מדוע הוא השחקן הישראלי הכי מוכשר שגדל כאן בעשור האחרון, ושלח את מכבי תל אביב לחשוב טוב טוב איך ויתרה עליו. פעמיים. נקווה רק שמכבי לא תעשה שוב טעות ותשחרר מאמן שהפסיד לה אליפות מקומית, כמו עם גרשון ושרף. בלאט, המאמן הכי טוב שהיה לה בעשור האחרון, עבד בתנאים לא סבירים של ניהול ולחץ. תנו לו תקציב ואפשרו לו לבנות קבוצה לבד.

השחקן שהכי מגיע לו - עידו קוז'יקרו(צילום: עוז מועלם)

פתח של תקווה

ספורט אמיתי זה אי ודאות. שינוי. צמיחה. משמעות. אנחנו במעגל קסמים שדי מובן איך הגענו אליו, אבל ממש לא ברור איך נצא ממנו. וחייבים לצאת ממנו, ולא בגלל שמכבי לא בסדר. הלוואי שהיו עוד חמש מכבי, זה היה פותר הכל. הבעיה היא שספורט הוא בראש ובראשונה חינוך. למנהיגות, לנחישות, למחשבה מקורית. להיות ראשון כתפיסת עולם.

ורוב הכדורסלנים שגדלים כאן עוברים בדרך החתחתים של "או שנגנוב ממכבי משחק אחד בחיים, או שנהיה מספיק טובים כדי לשחק שם". ג'ף רוזן, יהודי ג'ינג'י יקר שקפץ אתמול במיאמי מול הטלוויזיה, בלי יכולת לחבק את השחקנים שלו, נתן לנו עוד קצת תקווה. אז אמא, אני מבטיח שנעבוד על זה. לפחות בשביל הנכדים.