בין מדען לחיית מעבדה: חוקרים פותחים את הלב

כשראית אותם מתים, אז מה עבר לך בראש?

"מה עבר לי? (מגחך) קונוטציות לא חיוביות".

צער, עצבות?

"קונוטציות של שואה".

באמת? למה?

"אני לא יודע...שהניסויים שאתה עושה הם משהו ממש רע". (מסטרנט, גיל: 27)

כאילו הכלבים במעבדה הם במעבדה והכלב בבית בבית?

"אני, אני, בדיוק, אני הייתי לא חושב על הקשר, אני מנסה להפריד אותו. מבחינת המחשבה שלי אני מפריד את הדברים, זה איזושהי משימה שהיינו צריכים לעשות אותה, ובתוכה יש כלבים, ומה שיש בבית זה בבית. זה חיים אחרים". (פרופ' מן המניין, גיל: 64)

בהיותנו פרטים בחברה שמתירה לבצע ניסויים בבעלי חיים על פי חוק, יש חשיבות, לדעתי, להכרת התהליכים החברתיים והרגשיים שעוברים על האנשים העוסקים במחקר הכרוך בניסויים בבעלי חיים.

בעיקר, אך לא רק, בגלל הקשר הישיר בין איכות חייהם של החוקרים לאיכות חייהם (ומותם) של בעלי החיים המשמשים במחקר.

ללא קשר לשאלה הערכית והחשובה – האם מוצדק לבצע ניסויים בבעלי חיים - שבה לא עוסק המאמר, הרי שאנו מחויבים לפחות להביט נכוחה על שגרת העשייה המדעית המערבת מחקר בבעלי חיים. אני מאמינה שבדרך זו ניתן יהיה, אולי, לשפר ולהיטיב את המציאות, שמוסכם על כולם שאינה אידיאלית.

זוהי נקודת המוצא של פרסום המאמר בבמה רחבה כמו ynet, על מגוון התגובות שפרסום זה עשוי לעורר.

(צילום: ירון ברנר)

מדענים המבצעים ניסויים בבעלי חיים מתפקדים במציאות חברתית מורכבת ומקוטבת, המתאפיינת בפער הולך וגדל בין הנרטיב התוך-מעבדתי לנרטיב החוץ-מעבדתי. במחקר הנוכחי נבחן יחסם של מדענים מתחומי המחקר הביו-רפואי בישראל לניסויים שהם עורכים בבעלי חיים.

המחקר התבסס על ראיונות חצי-מובנים, שנערכו עם שתי קבוצות של מדענים, משלושה מוסדות מחקר אקדמיים בישראל:

מדענים בכירים (בדרגות פרופסור מן המניין, פרופסור חבר ומרצה בכיר), שעוסקים (או עסקו בעבר) במחקר בבעלי חיים ממחלקת היונקים במשך 20 שנים לפחות;

מדענים צעירים (פוסט-דוקטורנטים, דוקטורנטים ומסטרנטים), שעורכים מחקר בבעלי חיים ממחלקת היונקים במשך שנה לפחות.

כל קבוצה כללה עשרה חוקרים. הראיונות הוקלטו, תומללו ונותחו בניתוח תוכן המתבסס על חילוץ תמות וקטגוריות מהשיחות עם שתי קבוצות המרואיינים.  

(צילום: shutterstock)

279,608 בעלי חיים שימשו לניסויים בישראל בשנת 2011 על פי אתר המועצה לניסויים בבעלי חיים, 2012). מספר זה אינו כולל את הניסויים שנערכו במסגרת מערכת הביטחון. מספר בעלי החיים ששימשו לניסויים במערכת הביטחון עמד בשנת 2004 על 20,130.

ברוב המדינות המערביות מוסדרים הניסויים בבעלי חיים במסגרת חוק, המהווה מסגרת חשובה שבתוכה מתנהל הדיון הציבורי. בישראל מוסדרים הניסויים בבעלי חיים על ידי חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) התשנ"ד-1994, במסגרת המועצה לניסויים בבעלי חיים , הכפופה למשרד הבריאות.

הניסויים מתבצעים ברובם באוניברסיטאות ומוסדות אקדמיים, מכוני מחקר פרטיים, בתי חולים, מתקנים להרבעת בעלי חיים וחברות פרמצבטיות. וטרינרים, מדענים, סטודנטים, טכנאי מחקר, מטפלים וגורמים נוספים עובדים עם בעלי החיים במסגרת תפקידם במוסדות אלה.

ההבניה החברתית של חיית המעבדה

עם ביסוסה של הביולוגיה הניסויית בסוף המאה ה-19, נקבעו תקנים שנועדו להסדיר פרוצדורות מדעיות ניסוייות, כך שאפשר יהיה לחזור על ניסויים ולהשוות בין תוצאותיהם.

בעקבות כך עלה הצורך בציוד מעבדה תקני (סטנדרטי), ובתוך כך גם בחיות מעבדה מתוקננות (סטנדרטיות), בהשראת חלקי החילוף המיוצרים לטובת תעשיות שונות. הכוונה היא למיני בעלי חיים ייעודיים לצורכי המדע, בעלי מאפיינים גנטיים ידועים, המוחזקים בתנאים זהים וכו'.

מכרסמים (בעיקר עכברים וחולדות), בשל היותם נוחים להרבעה סלקטיבית ונטייתם להתרבות בקלות בשבי, נמצאו כמתאימים במיוחד לשמש כחיות מעבדה מתוקננות.

לכן, עד אמצע המאה ה-20 נעשו מאמצים ליצור זנים אחידים של מכרסמים, במטרה להפוך את חיית המעבדה ל"ריאקטור כימי" – אובייקט למחקר, המהווה חלק מהציוד המעבדתי.

מינים נוספים של בעלי חיים עברו תהליך דומה, אך היו אלה המכרסמים שהפכו למזוהים כל כך עם המושג חיית מעבדה.

ההתמרה של חיות בר בחיות מבויתות ומתוקננות לצורכי ניסויים במעבדות גרמה לשינוי משמעותי באופן פעולתו של המדע.  כתוצאה מהמעבר לשימוש בחיות מתוקננות, היה על עובדי המעבדות לבצע גם שינוי מחשבתי-תפיסתי.

אם קודם לכן נתפסו חיות המעבדה בהתאם לתכונותיהן הטבעיות (חיות נטורליסטית), עתה היה על העובדים להתייחס אליהן כאל כלי עבודה בתהליך הייצור המדעי.

שינוי מחשבתי-תפיסתי זה, בנוסף לכללי המשחק המדעיים המחייבים אובייקטיביות, עמד בבסיס תהליך ההבניה החברתית של בעלי החיים המשמשים לניסויים במעבדות.

(צילום: index open)

מי את חיית המעבדה?

תהליכים אלה גרמו לכינונה של קטגוריה חדשה – "חיית מעבדה", השונה מקטגוריות אחרות, כמו חיות משק, וחיות מחמד גורמים נוספים הקשורים באופן פעולתו של המדע השפיעו על ההבניה החברתית של חיית המעבדה כסוג חדש של בעל חיים.

כך, לדוגמה, כללי הכתיבה המקובלים בפרסומים מדעיים תורמים להרחקת בעל החיים ממאפייניו הטבעיים המוכרים:

צמצום הנראות של בעלי החיים במאמר המדעי וניתוק המדען מהפעולה שבוצעה בחיה, שימוש בצורות שונות של לשון נקייה (Euphemism). לדוגמה, השימוש במילה "להקריב"  (to sacrifice) היוצרת הקבלה לריטואל של הקרבה, במקום המילה "להרוג". 

השמטת פרטים על דרך חייהן או מותן של החיות ששימשו בניסוי, לצד פירוט רב על הנעשה לרקמותיהן לאחר מותן (בהתאם לניסוי).

אין הכוונה לטעון כי מדענים מעלימים מידע בצורה מכוונת. להיפך, לרוב הם מודעים היטב לדילמה לגבי מידת הפירוט הראויה במאמר מדעי בנוגע לאופן השימוש בבעלי החיים. אולם, הם מורגלים להתייחס באופן שונה לבעלי חיים בהקשרים שונים ולייצר עמדה לא רגשית.

גם לתהליכי החיברות האתית שעוברים מדענים המבצעים ניסויים בבעלי חיים השפעה על יחסם כלפי בעלי החיים המשמשים כחיות מעבדה. במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 ערכו מחקרים אתנוגרפיים במעבדות למחקר ביו-רפואי בארצות הברית, שבהן בוצעו ניסויים בבעלי חיים.

ממצאיהם פתחו צוהר לעולם מוסרי סגור, המעודד נקיטת נייטרליות מוסרית בשם השמירה על האובייקטיביות המדעית.

בשל טיב העבודה עם בעלי החיים במסגרת המעבדתית פיתחו עובדי המעבדות תהליכים של החפצת החיות ויצירת ריחוק רגשי מהן. כתוצאה מכך איבדו השאלות האתיות את הרלוונטיות שלהן, ועובדים חדשים למדו במהרה לא לחקור לגבי טבעם של הכאב והסבל של בעלי החיים המשמשים לניסויים ולא להניח הנחות לגבי מצבם הסובייקטיבי.

המחיר הרגשי של עריכת ניסויים בבעלי חיים

במהלך 20 השנים האחרונות גדל היקף המחקר הפילוסופי בקשר הבלתי נמנע הנרקם בין מדענים לחיות מעבדה. כתוצאה מכך חלה התקדמות תיאורטית מבורכת בתחום .

הידע שהצטבר בעקבות ממצאי מחקרים אלה מלמד כי חלק מן המדענים (והטכנאים) העורכים ניסויים בבעלי חיים מתחבטים בנושאים של אחריות אישית, דימוי עצמי ואשמה, שמהווים חלק מהותי מרכיבי הזהות האישית, ומתמודדים עם הקשיים הרגשיים שנלווים להתלבטות זו.

מעיון בספרות הפסיכולוגית עולה, שקשיים רגשיים בקרב העוסקים בניסויים בבעלי חיים עלולים להיווצר גם כתוצאה משחיקה (burnout), או עייפות חמלה (compassion fatigue). שחיקה מוגדרת, בדרך כלל, כתשישות גופנית או נפשית, לרוב כתוצאה ממצב של עקה מתמשכת או תסכול.

שחיקה במקום העבודה יכולה להיגרם כתוצאה מקונפליקט בין ערכיו של הפרט לבין המטרות והדרישות של הארגון שבו הוא עובד, מעומס מטלות ואחריות, ממודעות לתגמול רגשי או כספי נמוך ומתחושה של היעדר תמיכה חברתית במסגרת העבודה.

שחיקה עשויה להיות קשורה גם לחשיפה מתמדת לחומרים טראומטיים. עייפות החמלה היא סוג של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder, PTSD), שממנה סובלים המטפלים בנפגעי טראומה.

המושג "עייפות חמלה" נכנס לשימוש כמילה נרדפת ל-PTSD, מכיוון שתסמיניה, הכוללים חוויה חוזרת של האירוע(ים), הימנעות מדברים שמזכירים את האירוע(ים) ומצוקה גופנית בעת היזכרות באירוע(ים), מקבילים לאלה המשמשים לאבחנה של PTSD.

ההבדל בין עייפות חמלה ל-PTSD הוא שהסובלים מהתסמינים הם המטפלים עצמם. Figley היה בין הראשונים להתייחס לעייפות חמלה בקרב קהילת המטפלים בבעלי חיים בכלל ובקרב עובדים בבתי מחסה לבעלי חיים וּוטרינרים בפרט.

למיטב ידיעתי, אין בספרות הסוציולוגית ובספרות הפסיכולוגית התייחסות לקשר אפשרי בין עריכת ניסויים בבעלי חיים לתופעת עייפות החמלה, אך אני סבורה כי יש מקום להזכיר את התופעה לאור הקשיים הרגשיים שחווים חלק מן המדענים המבצעים ניסויים בבעלי חיים, לפחות בתחילת דרכם.

מה מניע את החוקר לערוך ניסויים בחיות? 

באופן כללי, הדמיון בין הגורמים המניעים חוקרים משתי הקבוצות לערוך ניסויים בבעלי חיים, רב על השוני. מתוך תשובותיהם של המרואיינים בנוגע לגורמים המניעים אותם עולות ארבע תת-תמות:

שתי הקבוצות, הן המדענים הבכירים והן המדענים הצעירים, הציבו את העניין האישי שלהם במדע, האתגר האינטלקטואלי שהוא מגלם ואת הסקרנות המדעית כמניע עיקרי לעיסוקם במחקר, כפי שעולה מדבריו של אחד המרואיינים:

"העניין הוא 90-80 אחוז ממה שאני עושה. ואז יש גם את העניין של האפליקציה.

כלומר באיזה מידה אני אוכל להגיד לעצמי אחרי שלושים שנות עבודה, או אם הנכד שלי ישאל אותי פתאום "מה עשית שם, סבא, כל הזמן?".

אז שיהיה לי איזושהי תשובה שאני אגיד לו: תראה זה מה שאני עשיתי. הלוואי ואז אני אוכל להגיד לו שזה כבר מיושם בבני אדם וזה עוזר לבני אדם...

אז אני יכול להגיד: גם עשיתי משהו שהוא מעניין אותי, גם עשיתי משהו שהוא חשוב לי, וגם עשיתי משהו שאני חושב שאני יכול לעזור לבני אדם בעניין הזה". (פרופ' מן המניין, גיל: 64)

(צילום: index open)

"המטרה מקדשת את האמצעים"

 כלומר, פיתוח תרופות ופרוצדורות מצילות חיים והרחבת הידע האנושי לצורך הצלת חיי אדם מצדיקים את השימוש בבעלי חיים לצורך מחקר. הסבר זה הוזכר על ידי המרואיינים בשתי קבוצות המחקר, והוא בא לידי ביטוי גם בדבריו של המדען הבכיר שהובאו לעיל. 

כמעט כל המרואיינים העידו כי נתקלו במהלך הקריירה בקשיים רגשיים בעוצמה כלשהי סביב עריכת מחקר בבעלי חיים, אך נמצאו הבדלים בין שתי קבוצות המחקר בנוגע לשתי נקודות מרכזיות.

ראשית, בעוד שהמדענים הבכירים הפגינו אמונה חזקה בתרומת מחקרם למדע, ובאופן כללי היו בטוחים בדרכם, הרי שחלק מהמדענים הצעירים הביעו ספק לגבי המשקל הסגולי של תרומתם למדע.

מתוך התבוננות מפוכחת ויושרה מקצועית, ציינו חלק מהם כי ייתכן מאוד שמחקרם לא יביא לפריצת דרך, ושהם דבקים במחקר מטעמים מעשיים (הרצון לפתח קריירה אקדמית, למשל).

שנית, התדירות שבה חוו המדענים הצעירים קונפליקטים או קשיים רגשיים לקראת עריכת ניסוי או במהלך עריכתו הייתה גבוהה יותר מזו שדווחה על ידי המדענים הבכירים, גם כאשר סברו הצעירים שהניסוי נחוץ.

גם עוצמת הקשיים שחוו המדענים הצעירים הייתה גבוהה יותר מזו שדווחה על ידי עמיתיהם הבכירים. ההתמודדות עם הקשיים הללו הצריכה שכנוע עצמי בנוגע לחשיבות הניסוי והתגייסות פנימית לצורך התגברות על הקושי, כפי שעולה מדבריה של מרואיינת:

"אין לי ברירה. אין לי, אין לי ספק בקשר לנחיצות של מה שאני עושה. קשה לי עם זה. אבל אני, אני, ברור לי, כאילו, שזה צריך להיות... אני יכולה להגיד לך, במאסטר למשל, ניסינו לבדוק אם אפשר לטפל בלימפומה... לפתח מעין חיסון ללימפומה.

את לא יכולה, אין שום סיכוי שתוכלי לעבוד על בני אדם ישירות כשאת מנסה דברים. עם כל הרצון הטוב. ברור שאת צריכה לעבור דרך בעלי חיים. זה היה לי ברור גם אז. זה שהיה לי מאוד קשה לעשות את זה זאת הבעיה שלי. אבל אין ברירה". (דוקטורנטית, גיל: 29)

ההתמודדות עם הקשיים שעליהם דיווחו המדענים הצעירים נשאה אופי רגשי, והתמקדה, בדרך כלל, ביחסם כלפי חיות המעבדה. תחושת החוקרים הצעירים כי הם מטפלים היטב בחיות, אמפתיים כלפיהן ומשתדלים לבצע את הניסויים במיומנות מכסימלית, סייעה להם להתגבר על הקושי הרגשי הכרוך בעריכת הניסויים.

לעומת זאת, המדענים הבכירים, כקבוצה, חוו פחות קשיים המחייבים שכנוע פנימי, חשיבה מודעת ו/או צורך בפעולה יוצאת דופן לקראת עריכת ניסויים בבעלי חיים. גם דרכי ההתמודדות של המדענים הבכירים עם קשיים רגשיים והדרך שבה יישבו קונפליקטים פנימיים היו שכלתניות.

על פי הכללים הנהוגים בישראל, ועדה פנימית של המוסד שבו מתבצע ניסוי בבעלי חיים צריכה לתת את אישורה לביצוע הניסוי. רמת המעורבות של הוועדות הפנימיות בתכנון הניסויים ובמהלך ביצועם משתנה בין מוסד למוסד, ותלויה בתפקודו של וטרינר המוסד ובמדיניות הכללית של המוסד לגבי ניסויים בבעלי חיים המתבצעים בשטחו.

ההכרה בכך שהניסויים נערכים תחת פיקוח מוסדי ושהצעות המחקר נבחנות ומאושרות על ידי גורם נוסף, מעניקה למדענים את התחושה שעבודתם קיבלה גושפנקא רשמית, ומאששת את תחושתם שהם פועלים כשורה ומגובים על ידי החוק. לעובדה זו יש השפעה על המוטיבציה של המדענים לערוך ניסויים בבעלי חיים.

(צילום: ירון ברנר)

החפצת חיית המעבדה

תפיסתם של מדענים את חיות המעבדה מושפעת ממספר גורמים ותהליכים. חלק מהגורמים קשורים למאפיינים החזותיים של החיות עצמן, חלק נגזרים משיטות העבודה המקובלות וחלק קשורים למאפיינים האישיותיים של המדען ולרמת ההתקשרות (attachment) שלו לחיה.

רוב המדענים, בכירים וצעירים כאחד, ציינו כי חיית המעבדה מהווה מבחינתם, ברמה זו או אחרת, כלי עבודה. מתוך תשובותיהם של המרואיינים בנוגע לאופן שבו הם רואים את חיית המעבדה עולות חמש תת-תמות. היחס לחיות המעבדה בשתי קבוצות המחקר דומה בארבע תת-התמות הראשונות ונבדל בתת-תמה האחרונה.

הנטייה שלא להעניק שמות לחיות המעבדה הוזכרה על ידי מרואיינים בשתי קבוצות המחקר. מכרסמים (בעיקר עכברים וחולדות) לא כונו בשם על ידי אף אחד מהמדענים שרואיינו, משני טעמים עיקריים: על מנת להימנע מיצירת קשר רגשי עמם ומשום שמבחינה מעשית קשה לכנות בשם בעלי חיים שכה דומים זה לזה מבחינה חיצונית.

לגבי ארנבות, כלבים וחתולים לא נמצאה מגמה ברורה. לגבי קופים, מכיוון שרק מדענית צעירה אחת השתמשה בקופה לצורך ניסויים, ולקופה זו הוענק שם עוד בטרם החלה המדענית במחקרה, קשה להסיק מסקנות לגבי נטייתם של מדענים צעירים להעניק שמות לקופים.

בדבריה של מדענית בכירה שהתייחסה לנושא זה קיימת אמירה מפורשת בדבר המחיר הרגשי של הענקת שמות, ובדבר הצורך להימנע מכך על מנת להיות מסוגלת להמשיך בעבודה:

"לא, לא נתנו שמות גם כן, כי לא רציתי לעשות את זה אנושי יותר. אם את מתחילה לקרוא שם למשהו אז את כאילו מתחילה להתייחס אליו יותר. אני לא רציתי את זה".

"כן, אני לא רוצה להגיע, אני לא רציתי להגיע למצב שיהיה אכפת לי שאני יודעת, שהוא סובל, בוביק, או אני יודעת מי. אבל זה לא עושה אותי אדישה נניח לסבל של בני אדם אם את מתכוונת.

את מבינה, זה לא, איכשהו יש אצלי הפרדה בין הדברים. אני לא חושבת שנעשיתי אטומה או אדישה לסבל של בני אדם, אבל בעלי חיים, בייחוד בעלי חיים קטנים, כמו שאמרתי לך, שבעים עכברים - את לא יכולה להתייחס אליהם בצורה אישית". (מרצה בכירה, גיל: 65)

מספר הפרטים המשמשים בניסוי והדמיון החיצוני ביניהם: מדענים משתי קבוצות המחקר נטו להיעזר במאפיינים החזותיים של חולדות ועכברים (מימדי גוף קטנים, דמיון מוחלט בין בני המין, בדרך כלל בעקבות מניפולציות גנטיות) ובצורת העבודה ההמונית איתם כזרזים של תהליכי החפצה של חיות אלה. דבריו של אחד הדוקטורנטים מייצגים נטייה זאת:

יש לך איזה שמות? כינויים?

"לא... מספרים".

או-קיי. בכוונה?

"לא, זה לא כזה, קודם כל הם כולם נראות אותו דבר... מבחינה גנטית, בשלב מסוים אי אפשר בכלל להבחין ביניהם".

אתה מציין שזה לאורך חודשים.

"כן, אתה, אז באמת יש חולדות שיש להם, כאלה שזזות יותר מהר, כאלה שזזות יותר, מהר יותר, לאט יותר, כאילו יש להן תכונות ספציפיות שמזהות אותן, אבל מבחינת שם לא צריך לקרוא לה חדווה, לאה, רותי וזה".

"הרבה יותר קל לך אחת, שתיים, שלוש, What ever. אין לי צורך לתת לה איזה שם וליצור איזה, לעשות bonding, שוב זה חלק מההפרדה הזאת שאני אומר כאילו, כאילו לאן אתה לוקח את זה?" (דוקטורנט, גיל: 32)

יצירת קשר שונה עם מינים שונים: בהמשך ישיר לתת-התמה השנייה, מדענים בשתי קבוצות המחקר נטו לראות במכרסמים חיות שלא מעוררות קשר רגשי, בהשוואה ליונקים גדולים, כמו כלבים, קופים, חתולים ואפילו ארנבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברים הבאים:

ואתה היית כל הזמן בקשר עם החיות?

"בוודאי...שוב, תלוי עם איזה חיה".

יש מדענים שהם רק מתכננים את הניסוי...

"לא, לא, לא, לא. שוב, כשאת מדברת על אוגרים, איזה קשר יכול להיות לי עם אוגרים? הם חיים בכלוב, אין שום קשר, חוץ מזה שאני בא להאכיל אותם ומסתכל עליהם לראות איך הם מתנהגים. הקופים, אני אומר לך, הייתי נכנס לכלוב והם היו עולים לי על הכתפיים". (פרופ' מן המניין, גיל: 72)  

(צילום: ירון ברנר)

מדענים בשתי קבוצות המחקר ציינו את מחויבותם לעיקרון של חיסכון במספר החיות המשמשות בניסויים ואת הניסיון לנצל באופן מכסימלי את החיה ואיבריה במסגרת הנסיבות ותוך שמירה על החוק.

יחד עם זאת, דומה כי הסטודנטים השקיעו יותר מחשבה ומשאבים נפשיים בניסיון לחסוך בחיי חיות ולמקסם את התועלת מכל חיה כדי להימנע מבזבוז. דבריו של אחד הדוקטורנטים מתייחסים לנקודה זאת:

"הגורים היה דילמה אחרת בזכות עצמה. כי את הגורים אתה לא צריך".

מה עושים באמת?

"אז את הגורות, יש פה מעבדה שמתעסקת עם פוריות והם נורא שמחו לקבל את הגורות, צריכים גורות צעירות. אז בדיוק כשהן נגמלות והם צריכים להוציא את השחלות ולהוציא את הביציות".

"אני נורא שמחתי שמצאתי להם קליינט כי במילא הייתי צריך להמית אותן כך או אחרת, אז העדפתי שמישהו ישתמש בהן לפחות. את הזכרים לא הצלחתי למצוא אף אחד שיקנה. במירכאות, כן?" (דוקטורנט, גיל: 31)

ההבדל העיקרי בין קבוצת המדענים הבכירים לקבוצת הסטודנטים ביחסם לבעלי החיים המשמשים במחקר התגלה בגישתם לחשיבות המיומנות בביצוע פרוצדורות.

ההבדל בין המדענים בשתי קבוצות המחקר ניכר בגישתם לטעויות או "פספוסים" שאירעו במהלך הניסויים, ובחותם הרגשי שאירועים כאלה הותירו בנפשם. המדענים הבכירים זכרו טעויות או "פספוסים" באופן כללי, לא זכרו את הפרטים ולא יכלו להצביע על אירוע מסוים הזכור להם בהקשר זה.

כמו כן, המדענים הבכירים נטו לתאר מקרים מסוג זה, אם התרחשו, באופן פחות רגשני בהשוואה לקבוצת הסטודנטים, כפי שמשתקף מדבריו של מדען בכיר:

וקרו מקרים שהיו טעויות, או יותר מדי חומר הרדמה? אני מניחה שזה תמיד קורה.

"כן".

והאם הזה השפיע עליך באיזשהו אופן?

"לא זוכר שהייתה בעיה כזאת". (פרופ' מן המניין, 68)

אין איזה מחשבות רגשיות סביב ההליך?

"לא. לא. המחשבות הרגשיות, אני יודע, זה לא נעים שאתה צריך להמית אותן בסוף. יום אחרי זה כשאתה בא ואתה בודק מה שלומן, אם אתה מוצא מישהי שמתה בניתוח זה מאכזב מאוד כי עשית משהו שלא היה בסדר,obviously".

"אם הן נראות נורא מסכנות אז זה מדכא, כאילו, זה לא כיף. אם הן נראות בסדר והן נראות שלא כואב להן ומסתובבות בכלוב והכול בסדר אז אתה אומר או-קיי. יופי, זה דבר טוב. למרות שאתה הולך להרוג אותן למחרת, אבל עדיין. יש דברים גם לא קבועים".

"בהתחלה זה עניין של מיומנות, אבל בסופו של דבר זה קרה מאוד מעט. זה קרה אחת לחמש עשרה חיות, עשרים חיות... אבל כשזה קורה זה מאכזב...בסוף יש לך שקית מלאה גופות, ובגלל שעשית את הניתוח יש להם גם קצת דם למטה אז זה תחושה של בזבוז קצת. תחושה לא נעימה". (דוקטורנט, גיל: 31)

לסיכום, בחינת הממצאים מעלה כי תהליכי החפצה של חיית המעבדה מתרחשים בשתי קבוצות המחקר.

נראה כי ההבדל העיקרי בין הקבוצות טמון בערך המיוחס לחייה של חיית המעבדה, המתבטא במאמצים הקונקרטיים הרבים יותר שהשקיעו המדענים הצעירים בניסיון לצמצם את מספר בעלי החיים שיומתו במהלך הניסוי, לבצע את הפרוצדורות הניסוייות במיומנות גבוהה וכדומה, וכן במידת הקשיים הרגשיים שחוו כאשר מאמציהם אלה לא עלו יפה.

(צילום: shutterstock)

ההבניה החברתית של החיה כחיית מעבדה

רבים מהמדענים הבכירים והצעירים ציינו ביוזמתם, בהקשרים שונים במהלך הריאיון, שתי תפיסות רווחות, שמשיקות לתפיסה העקרונית של חיית המעבדה כבעל חיים השונה באופן מהותי מחיית המחמד או חיית הבר. תפיסות אלה מוצגות להלן כתת-תמות של התמה הבניה חברתית של חיית המעבדה.

קביעה זו מתייחסת לעובדה שחיות המעבדה (מכרסמים בפרט) מורבות בבתי גידול בשבי ומסופקות למעבדות המחקר הן על ידי חברות מסחריות חיצוניות והן על ידי בית החיות של המוסד.

העיקרון של ייצור ואספקת חיות מעבדה על פי הזמנתו של החוקר וצרכיו המחקריים עומד מאחורי התפיסה שבעלי החיים ש"נולדו בשביל זה".

כפי שעלה מן הממצאים, בשתי קבוצות המחקר, לעיקרון זה השפעה מכוננת על תפיסתן של חיות המעבדה, ובפרט מכרסמים, כבעלי חיים שההצדקה הבלעדית לקיומם היא לשמש במחקר, כפי שעולה, לדוגמה, מהדברים הבאים:

"תראי, החולדות האלה הן לא חולדות בר, שחיות ומתרבות בטבע, ואני תופס אותן והורג אותן כדי לעשות מחקר. החולדות האלה – הן נולדו, וסופן ידוע מראש, והן נולדו למטרה מסוימת, אז לכן ברור שאם הייתי מוציא אותן לטבע החולדות האלה לא היו שורדות... אז מהבחינה הזאת יש כאן איזשהו מין תג כזה שמאפשר לי לעשות את הניסויים האלה מבלי שהמצפון שלי ייפגע". (פרופ' מן המניין, גיל: 73)

"העכברים האלה מגודלים כדי שיהרגו אותם. יש להם תנאים מדהימים עד שהם מתים. האוכל שלהם הוא סטרילי, מחליפים להם מצע כל יום. אני חושבת שהתנאים שלהם משמעותית יותר טובים פיזית מאשר בטבע. שלא לדבר על זה שאלה עכברים שמוחזקים בתנאים כל כך סטריליים, שנראה לי שאם הם יצאו החוצה הם לא יחזיקו מעמד. כל הסביבה היא מאוד מאוד מלאכותית". (דוקטורנטית, גיל: 29)

המרואיינים הבכירים ציינו שהם מנתבים את מחקריהם באופן שיאפשר להם להימנע מכך, וכאשר נאלצו לעשות ניסויים בבעלי חיים שהם רואים בהם חיות מחמד, הדבר היה כרוך בקושי נפשי בעבורם. דבריו של אחד המדענים הבכירים משקפים טיעון זה:

כאילו הכלבים במעבדה הם במעבדה והכלב בבית בבית?

"אני, אני, בדיוק, אני הייתי לא חושב על הקשר, אני מנסה להפריד אותו. מבחינת המחשבה שלי אני מפריד את הדברים, זה איזושהי משימה שהיינו צריכים לעשות אותה, ובתוכה יש כלבים, ומה שיש בבית זה בבית. זה חיים אחרים". (פרופ' מן המניין, גיל: 64)

כאמור, גם המדענים הצעירים התייחסו להבדל בין חיות מחמד לחיות מעבדה:

"אבל יש הפרדה כזאת שעושים באיזשהו מקום בין החמלה, בין כמו שאתה מתייחס לאיזה pet – לאיזה חיית מחמד, ולבין החיה כחיית ניסוי. חייבים לעשות את ההפרדה הזאת באיזשהו מקום..."

"אצלי זה באיזשהו מקום של אכפת לי מהחיה, אני לא רוצה שהיא תסבול, שתסבול כמה שפחות. ומצד שני, זה לא שאני מתעורר בביעותים בלילה של "וואו, עשיתי ניתוח לחיה...". (דוקטורנט, גיל: 32)

לרשות הנסיין עומדות מספר פרוצדורות אפשריות להמתת בעל חיים לצורך עריכת ניסוי או עם סיומו. הבחירה בשיטת ההמתה נגזרת מהוראות המוסד שבו נערך הניסוי, אך מושפעת גם מהחלטת הנסיין.

להלן השיטות המקובלות כיום, על פי שכיחות השימוש בהן: המתה על ידי הרעלה בגז 2CO, שמוזרם לתוך מיכל שבו נמצאות החיות (לרוב משמש להמתת חיות קטנות, כמו חולדות ועכברים); המתת החיה על ידי מתיחת הצוואר וקריעת חוט השדרה (cervical dislocation);

כריתת ראש החיה (דה-קפיטציה) בעזרת גיליוטינה; מתן מנה קטלנית של חומר הרדמה.

הממצאים שעלו מתמה זו ממחישים בצורה חדה וברורה את הפערים בין יחסם של מדענים בכירים ליחסם של מדענים צעירים לנושא ההמתה.

רוב המדענים הבכירים דיברו על שיטות ההמתה בקצרה ובצורה טכנית. רובם לא התייחסו לנושא בצורה רגשית, ודומה שפעולת ההמתה במסגרת הניסויים לא הייתה כרוכה מבחינתם בקושי יוצא דופן, כפי שמעידים דבריו של מדען בכיר:

ואתה הרגת אותם בעצמך?

"כן, בטח".

באיזו שיטה?

"מה שנקרא, תלוי, בכל מקום לפי הוראות המקום. ב(מוסד) מחייבים להרוג אותם על ידי הרעלה בגז CO2, שזה נחשב בצורה הומנית. במאסטר שלי ובדוקטורט הרגנו על ידי cervical dislocation".

אז זה עניין טכני?

"זה עניין טכני מבחינתי".

אתה יכול להגיד לי איך אתה חושב על זה?

"טכני, לא חושב על זה בכלל".

ולא חושב על זה בבית?

"לא, לא מדאיג אותי. אמרתי לך, אני יכול באותו יום לבוא לכלב של השכן, אז היה לי כלב בדוקטורט, הייתי משחק איתו, הכול, מה אכפת לי. אני עושה הפרדה". (פרופ' מן המניין, גיל: 59)

לעומת זאת, המדענים הצעירים העידו על התעוררות קשיים רגשיים עקב הצורך להמית בעלי חיים. קשיים אלה התבטאו בדרכים שונות, כמו חלומות, ייסורי מצפון ובכי. התמודדותם של הסטודנטים עם קשיים אלה כללה ניסיונות לשכנוע עצמי בהכרח להמית את בעלי החיים וביצוע הכנות נפשיות לקראת ביצוע המתה.

רגישותם של המדענים הצעירים לנושא ההמתה באה לידי ביטוי הן באורך התיאורים והן בתוכנם.

ואיך ממיתים אותם?

"אממ, בקרח יבש. כן".

וזה משהו שקשה לך לעשות?

"אני אגיד לך את האמת. אני חשבתי שאני אתרגל לזה, אבל זה מאוד קשה לי, כל פעם שאני עושה את זה. גם בהתחלה היה לי מאוד קשה, כי לא ידעתי איך זה יהיה. כאילו איך אני אגיב כשאני אצטרך לעשות את זה, וזה עדיין קשה לי. אם אני צריכה להחליט אם לעשות תרבית או לא, אז אני יום לפני זה או ממש כזה, זה משפיע עליי, אני לא יכולה להגיד שלא".

מה זה? יום לפני זה מה?

"נגיד בערב לפני זה, אני חושבת על זה. זה היה מופיע לי בחלומות, כל מיני דברים. זה לא כאילו משהו טריוויאלי. חשבתי שעם הזמן ועם כמות הפעמים שאני אעשה את זה, זה יהפוך להיות יותר קל. אפשר להגיד שזה הופך להיות יותר קל, כי מבחינה טכנית זה יותר קל, אבל זה עדיין קשה".

"פעם ראשונה שהייתי צריכה להרוג חולדה, להעביר אותה לקרח יבש, ישבתי עשרים דקות ולא יכולתי לעשות את זה. כאילו לא יכולתי לעשות את הפעולה של להעביר אותה לקרח יבש, כדי שתמות". (דוקטורנטית, גיל: 27)

(צילום: ירון ברנר)

במהלך הראיונות הזכירו המרואיינים מגוון קשיים רגשיים שעמם הם מתמודדים בעקבות הניסויים שהם עורכים.

חלק מהקשיים הוצגו באופן ישיר וחלק הוזכרו באופן משתמע בלבד. דברי המרואיינים בשתי הקבוצות ממחישים את המורכבות הרגשית ואת המחיר הרגשי הכרוכים בביצוע ניסויים בבעלי חיים, אך הם גם מדגימים באופן ברור את הפער הבין-דורי בין מדענים צעירים למדענים בכירים בסוג הקשיים הרגשיים ובעוצמת הקשיים הרגשיים הנלווים לעבודה זו.

מתוך דברי המרואיינים בהקשר לקשיים הרגשיים שהם חווים עולות ארבע תת-תמות:

רוב המדענים הבכירים דיווחו כי לאחר שעות העבודה לא היו טרודים מאירועים שקשורים לניסויים בבעלי חיים. במקרים שבהם חוו במהלך היום אירועים מטרידים או מעוררים רגשית, חלקם נזכרו בהם אחרי שעות העבודה, אך המחשבה על האירוע הייתה בשליטתם:

היית חושבת על זה אחרי שעות העבודה?

"לא, לא, אני הייתי בעבודה, אחרי העבודה הייתי מדחיקה את זה, לא מנסה לחשוב על זה".

היו רגעים קשים במיוחד?

"תראי כשאת רואה שהחיה חולה, סובלת, אז ברור שזה משהו עושה לך. אבל זה לא ברמה הטראומטית הזו, שזה ישפיע עלי, שבגלל זה אני לא אישן בלילה או זה, זה לא". (מחייכת) (מרצה בכירה, גיל: 65)

לעומת זאת, המדענים הצעירים דיווחו בהרחבה על מחשבות שהעסיקו אותם והטרידו אותם גם לאחר שעות העבודה. הקו המאפיין של מחשבות אלה היה דאגה לשלומם ולרווחתם של בעלי החיים שבאחריותם. דוגמה לכך אפשר למצוא בדבריה של אחת המדעניות הצעירות:

והיית חושבת עליה כשאת בבית?

"ודאי, קוף זה... אחת הסיבות שהפסקתי לעבוד עם הקופים זה כי קוף זה עבודה של שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה".

כלומר?

"כלומר שאת עובדת באמת שבעה ימים בשבוע. כי גם בשישי את באה לקופים וגם בשבת את באה לקופים, ואם חלילה קורה משהו אז כמובן שאת נמצאת שם אינסוף שעות". (דוקטורנטית, גיל: 32)

(צילום: ירון ברנר)

המדענים הבכירים לא התייחסו לכאב ולסבל הנגרמים לבעלי החיים בעקבות הניסויים כאל דבר חריג, והרבו לומר שהפרוצדורות מבוצעות תחת הרדמה ותוך שימוש במשככי כאבים, וכן שפרוצדורות דומות מבוצעות בבני אדם.

הטענה כי החיות לא סובלות, או שמהתנהגותן אפשר לראות כי הן לא סובלות, חזרה אצל רבים מהמדענים הבכירים. דבריו של אחד המדענים הבכירים, המתאר את האמביוולנטיות שחש כאשר על הפרק עמדו כאביה של החיה מול צורכי הניסוי, הם יוצאי דופן בקרב המרואיינים בקבוצת המדענים הבכירים:

ומה זה להכאיב? איזה סוג של כאב אתה גורם להם היום, שאתה כן חי איתו בשלום?

"אהה (מתנשף). תראי, הייתה תקופה שהייתי למשל עושה ניתוחי מוח...היא מורדמת, אבל היה קורה לפעמים שלא הייתה מורדמת עד הסוף, והיה קצת כואב לה".

כי היא התעוררה באמצע הניתוח?

"כי היא התעוררה באמצע הניתוח, או כי לא נרדמה עד הסוף וחשבתי שהיא נרדמת וכל מיני דברים כאלה. זה לא היה נעים... אבל את יודעת, לפעמים, נשאר לך עוד טיפה לניסוי, וזה, ובדיוק, אתה אומר, נו, נעשה עוד איזה פיפס קטן, ואז אתה בעצם יודע שאתה גורם לה ל... אתה אומר, נו, אז זה יהיה קצר...". (מרצה בכיר, גיל: 54)

"ודבר שממש היה לי נוראי זה פגיעה בעצב של העין של החולדה... איך היינו עושים את זה? היינו הולכים לפגוע הכי דיסטאלית, זה היה הכי קרוב לעין, הכי קרוב לבפנים של המוח. היינו לוחצים על העצמות ליד העין, אז העין קצת יוצאת, ורואים את העצב ואז נשאר לך הכדור של העין נופל ויש לו פה טיפה של דם.

תמיד היה להם טיפה אחת של דם במקום עין, כאילו הוא בוכה דם. ואני ישבתי ובכיתי חבל על הזמן. והיה שם מנחה שהסתכל עלי בוכה וחשב שאני לגמרי מחוקה". (דוקטורנטית לשעבר, גיל: 35)

יום הדין והעולם הבא

"תשמעי, אני בסופו של דבר חשבתי, מה היה קורה אם בגלגול הבא החולדות יהיו השולטים ואני אהיה הזה, והם ידעו מה שאני עשיתי. (צוחק) מה יעשו לי. אה, ברור, כן. אני לקחתי את זה כמובן בצורה הומוריסטית אבל בהחלט חשבתי על המצב הזה" (פרופ' מן המניין, גיל: 73)

"לא היו לי חלומות שאני יכולה לזכור על החיות שלי, ובמשך הרבה שנים עבדתי עם ארבה שבאמת לא כל כך קרובים לליבנו. אבל אני כן זוכרת יום אחד שבו היה לי חיזיון שאני מגיעה לגן עדן ומגלה שהארבה עורכים לי משפט, ואו שהם יחליטו לחתוך אותי לחתיכות כפי שעשיתי להם, או אחרת.

ואני לא בטוחה מפני שזה היה מזמן, אבל הם נמנעו מכך, מראים לי שהם יותר "הומניים" ממה שאני הייתי. זה קרה בערך בזמן שהחלטתי להפסיק לעבוד איתם מכיוון שזה ממש התחיל להפריע לי שאני לוקחת חיים כל הזמן". (פרופ' חבר, גיל: 61)

חלק מהמדענים הצעירים הזכירו במהלך הראיונות חלומות שבהם התמודדו עם חזיונות קשים הכוללים ניסויים בבעלי חיים, רגשי אשמה וצורך לכפר על מעשיהם.

אחת הסטודנטיות אף סיפרה על כך שהחליטה לאמץ את הכלבה המדוכאת והאומללה ביותר במקלט לכלבים כדי לכפר על הניסויים שהיא ובעלה מבצעים במסגרת מחקריהם. עם זאת, המדענים הצעירים דיברו בצורה ישירה ומודעת על קשייהם הרגשיים, כולל תחושותיהם הקשות, ואולי בשל כך לא פקדו אותם חלומות או מחשבות על יום הדין או העולם הבא.

שימוש במושגים וקונוטציות המקובלים בשיח על השואה והנאצים

כשראית אותם מתים, אז מה עבר לך בראש?

"מה עבר לי? (מגחך) קונוטציות לא חיוביות".

צער, עצבות?

"קונוטציות של שואה".

באמת? למה?

"אני לא יודע...שהניסויים שאתה עושה הם משהו ממש רע". (מסטרנט, גיל: 27)

"יום השואה במאסטר שלי, הייתה איזושהי עבודה שכולנו חשבנו שהיא מיותרת, זה היה הנחתה מהחברה, צריכים לעשות כך וכך חולדות ולעשות להן איזשהו טיפול, ולקחת להן דגימת דם כל שעה, וזה נפל על יום השואה...

עכשיו יש אצלנו מישהו במעבדה שהוא לא סטודנט, הוא פוסט דוק...והיה צריך עזרה, והוא ביקש מאיתנו אם אנחנו יכולים לבוא לעזור לו בפרוייקט כי היה צריך להספיק הרבה מאוד חיות בזמן מאוד קצר. ואני הרגשתי זוועה עם זה... והייתי מצוברחת איזה שבוע וממש כאילו יצא לי כמעט התיאבון מהעבודה...".

"כאילו מצד אחד בבוקר אני עומדת באיזו צפירה ומיד אחרי זה אני הולכת להרדים חולדות. משהו בכל הסיטואציה הזאת נפל לי ממש רע. יש אנשים שהניתוק אצלם הוא מלא. מבחינתם, חיה זה עוד פרפרט , כאילו יש סליידים שעושים , יש את החיה שעושים לה ככה, הניתוק אצלם הוא מלא. אני לא הגעתי לזה ואני גם לא רוצה להגיע לזה. אני חושבת שזו קהות חושים בעייתית כשאתה עובד עם חיות". (דוקטורנטית, גיל: 28)

** Slide, לוחית זכוכית הנושאת דגימות לבדיקה מיקרוסקופית במעבדה.

** פרפרט, העצם שבו מעוניין הנסיין לצפות, בדרך כלל באמצעות מיקרוסקופ.

הדברים מלמדים, יותר מהכול, על עצמת הקשיים הרגשיים והאשמה שחשו המדענים הצעירים בנקודה כלשהי במהלך עבודתם, אשמה שהביאה אותם להשוות או לקשר את עצמם עם סמלי הרוע האולטימטיביים בתרבות היהודית והכללית, ועם שאלות מורכבות המשיקות לעולם התוכן של השואה, כגון ציות עיוור לסמכות.

(צילום: ארז ארליכמן)

התרגלות ויצירת ניתוק

המדענים בשתי קבוצות המחקר ציינו כי טבעה של עבודתם מחייב רמות מסוימות של ניתוק רגשי. הביטויים שניתנו לפעולה זו על ידי המדענים היו "הדחקה", "הקמת מחסום לרגש", "ניתוק רגשי", "התרגלות".

אף כי המדענים הבכירים לא יכלו, בדרך כלל, להצביע על נקודת זמן מסוימת שבה הרגישו כי התרגלו מבחינה רגשית לבצע ניסויים בבעלי חיים, ההתייחסות לתהליך זה כהכרחי לתפקודם היעיל בעבודתם חזרה בדברי רבים מהם.

"אז זה לא נעים אולי, לנתח בעלי חיים... כאילו לא הייתה לי שום רתיעה אבל מי שיש לו רתיעה מראש אז ברור שהוא לא יכול לעבוד בזה. גם במשך הזמן, ככל שאת עובדת יותר את יותר נעשית, כאילו את מדחיקה".

"את לא חושבת על מה את עושה כאילו לבעלי חיים... אבל את לא אדישה לגמרי, בואי נגיד ככה. אבל מכיוון שכבר עברתי הרבה, כאילו את יודעת בתור סטודנטים, אז עברנו ראינו ניתוח גוויה של בן אדם, ואז, כשראיתי את זה פעם ראשונה אז התעלפתי".

באמת?

(צוחקת) "כן. אבל במשך השנים את מדחיקה. את לא יכולה כל הזמן להיות אה, או שאת לא מתאימה ואז את עוזבת או שאת לומדת להדחיק את הדברים ולא לחשוב עליהם ולחיות אותם". (מרצה בכירה, גיל: 65)

המדענים הצעירים ציינו אף הם את הצורך להתרגל לעבודה הכוללת ניסויים בבעלי חיים, אך בשונה מהמדענים הבכירים,

הם גם הביעו חשש מפיתוח קהות חושים ואדישות כלפי סבלו של יצור חי. בנוסף, ניכר כי המדענים הצעירים עסקו יותר (מבחינה רגשית ומחשבתית) מהמדענים הבכירים במציאת האיזון הנכון בין גרימת הסבל לחיה במסגרת המחקר לבין תחושת חמלה ואמפתיה כלפיה, כפי שמשתקף מדבריו של מדען צעיר:

"אני לא חושב, אני חושב שזה תהליך. זה לא, אתה גם אף פעם, אתה לא מתרגל. ואם תקופה ארוכה לא עשית, אתה חוזר עוד פעם וזה ככה פחות נעים, אבל בהחלט אתה, זה הופך להיות פרוצדורה.

שוב, כיוון גם שהחיה מורדמת, אבל זה לא שהחיה, אתה יודע שהיא לא סובלת ולא כואב לה. עניין של דם וכו' זה עניין של גם, את יודעת, קיים אצל כל אחד במידה כזאת או אחרת, היכולת להתמודד עם זה ומתרגלים". (דוקטורנט, גיל: 32)

(צילום: Index Open)

בחינת הביוגרפיות של המדענים הצעירים שהתראיינו לצורך המחקר מעלה שאפשר למצוא ביניהן קווי דמיון.

רוב המרואיינים הצעירים ציינו, שכבר מגיל צעיר ידעו שיעסקו במדעי החיים "כשיהיו גדולים", בין אם ברפואה, במחקר ביו-רפואי או בצורה אחרת. כבוגרי תואר ראשון במדעי החיים, התנסו כל המרואיינים בניסויים בבעלי חיים במסגרת לימודיהם, בטרם התחילו את לימודי המאסטר או הדוקטורט.

אפשר לראות בהתנסויות הללו מעין "טקס מעבר", בדומה לניתוח גופות אדם שעורכים סטודנטים לרפואה במהלך השנה הראשונה ללימודיהם.

בשני המקרים מדובר באירוע המספק "טעימה" חשובה מהעתיד לבוא, והזדמנות להתנסות באופן מעשי בפרוצדורות יסוד חשובות של המקצוע שבו בחרו לעסוק. ביצוע הפרוצדורות עשוי להיות מאתגר וקשה מבחינה רגשית, לפחות בתחילת הדרך המקצועית, אך הוא מאפשר למדענים לעתיד לבחון האם יוכלו לעמוד בדרישות המקצוע.

לבחירה של סטודנטים בקריירה של מדען העוסק במחקר ביו-רפואי, על אף מודעותם לעוינות הציבורית כלפי ניסויים בבעלי חיים, עשויות להיות השלכות על גיבוש זהותם העצמית. לדוגמה, על מנת להגן על העצמי המוסרי והחברתי שלהם מפני העוינות הציבורית, הם נאלצים למצוא דרכים להצדיק את פעולותיהם בפני עצמם, ולומדים להציג את עצמם ואת רגשותיהם בדרכים שונות בפני סוגי קהל שונים, כולל מנחים, עמיתים והקהילה.

המדענים הצעירים ניצבים בפני קושי נוסף, הן משום שהם צריכים ללמוד לתמרן בין היחס שהם מעניקים לחיית המעבדה ליחס שהם מעניקים לחיות אחרות (חיות מחמד, למשל) והן בשל הנטייה להאנשת חיות המעבדה.

ייחוס תכונות אנושיות לבעל חיים עלול לקצר את המרחק שבין תפיסת בעל החיים כחיית מעבדה לתפיסתו כחיית מחמד. תהליך כזה יכול להעיד על התקשרות לחיה, על כל הקשיים הרגשיים הנובעים מכך.

בהשוואה למדענים הבכירים, המדענים הצעירים גילו רגישות רבה יותר לנושא של גרימת סבל, ודומה כי הנושא העסיק אותם רבות. ניכר כי הופיעו אצלם יותר "זליגות אנתרופומורפיות" ביחס לחיות, ומחשבות במונחים אנושיים על משמעות הניסויים שהם עורכים בהן, הכוללים הרעבה, סבל הכרוך בגידולים סרטניים, כאבים לאחר ניתוח וכו'.

לעומת זאת, המדענים הבכירים ייחסו לכאבן של החיות לאחר הניסויים משקל קטן בהרבה. רובם חזרו וטענו כי החיות לא סובלות – הן משום שהן מורדמות במהלך הפרוצדורות והן משום שהתנהגותן בתום הפרוצדורה מלמדת על כך. למשל, אם הן אוכלות או שותות זה סימן להיעדר כאב.

אם הן לא צועקות – סימן שלא כואב להן. ממצאים אלה, לגבי המדענים הבכירים, עולים בקנה אחד עם המדווח בספרות המקצועית.

המדענים הצעירים גילו אמביוולנטיות רבה יותר כלפי עבודתם בהשוואה למדענים הבכירים. מחד גיסא, הם תיארו תמונה של מעבדה מנוהלת היטב, כולל מודעות רבה למזעור כאב וסבל. מאידך גיסא, הם היו נכונים להודות בכאב וסבל שנלווים לניסויים.

באופן טבעי, מודעותם לכאב הופכת את עבודתם לקשה יותר מבחינה רגשית. אם נוסיף לכך את העובדה שהמדענים הצעירים לא נמצאים בעמדה בכירה, ועל הפרק מונחת הקריירה האישית שלהם, כמו גם הסכמתם העקרונית לערוך ניסויים בבעלי חיים עם קבלתם ללימודים מתקדמים במחקר ביו-רפואי, נבין מדוע קשה להם למחות נגד נורמות שהם אינם מסכימים עמן או נגד תופעות שליליות ביחס לבעלי החיים במעבדה.

ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם ממצאי מחקרם של גליק ובנשלום שעסק בהתמודדויות האתיות של סטודנטים לרפואה באוניברסיטת בן- גוריון.

לסיכום, מהמחקר עולה שמדענים צעירים העורכים ניסויים בבעלי חיים מתמודדים עם קשיים רבים יותר בהשוואה למדענים בכירים. למדענים הצעירים מוטיבציה גבוהה להצליח בעבודת המחקר שלהם ולהמשיך בקריירה המחקרית.

 יחד עם זאת, עליהם לשלם מחיר בשל השינוי שחל בעולם המערבי בנוגע לנורמות חברתיות ביחס לבעלי חיים, שינוי שתרם להגברת הביקורת הציבורית כלפי עבודתם. הם משלמים מחיר רגשי גם בשל ההבניה החברתית הלא מושלמת של חיית המעבדה כקטגוריה נפרדת של בעל חיים, קרי הם עדיין רואים בה גם חיה נטורליסטית.

כמדענים צעירים בתחילת הדרך הם טרם הספיקו "לפתח שריון" או "להקים מחסומים יעילים לרגש", שהם פונקציה של תחושת חיבור רגשי לסביבת המעבדה ולערכים האתיים שלפיהם היא פועלת, וכן של זמן, ניסיון והתרגלות לעבודת מחקר עם בעלי חיים, על כל המשתמע ממנה.

(צילום: Index Open)

כוחו המרפא של ההרגל – כיצד מתרחשת התרגלות?

לעתים קרובות, מחקר בבעלי חיים כרוך בגרימת כאב וסבל, שמחוץ לכותלי המעבדה היו נחשבים לחריגים בהחלט ולא מקובלים חברתית.

בראיונות עם המדענים הצעירים, ובמיוחד עם המדעניות, תוארו אפיזודות של צער, דיכאון, תנודות במצבי רוח, רגשי אשמה, מועקה, סיוטים וקשיים רגשיים נוספים בעקבות עריכת הניסויים. תיאורים אלה מלמדים על התמודדות נפשית לא פשוטה, שלרוב נותרת ללא מענה אמיתי או טיפול הולם.

את הצירוף הייחודי של הנסיבות שבהן פועלים המדענים ואוסף התסמינים הנפשיים שאותם תיארו בעיקר המדענים הצעירים, אפשר להבין בעזרת המודל העוסק בעקת חמלה או עייפות חמל.

מהראיונות עם המדענים הצעירים עולה, שבאופן כללי הרצון לעשות את הדבר הנכון והראוי מעסיק אותם במידה רבה, ובעבודתם עם חיות המעבדה הם מעוניינים לשלב מקצועיות עם רגישות.

יחד עם זאת, החשיפה הממושכת, ולעתים היומיומית, לסבל של בעלי חיים מהווה גורם סיכון להתפתחותה של עקת חמלה. קיימים שני גורמים שעשויים להפחית עקת חמלה, ולכן גם עייפות חמלה.

הראשון הוא סיפוק החמלה (compassion satisfaction) והשני הוא ריחוק פסיכולוגי ופיזי מהעבודה ומהגורמים המלחיצים.

סיפוק החמלה עשוי להתקבל בעקבות מתן טיפול תומך טוב לבעלי החיים המשמשים בניסויים ודאגה לרווחתם, עד כמה שאפשר, על ידי מתן משככי כאבים, מזון הולם, מים ומצע נוח, השגחה תכופה לאחר ניתוחים וכו'.

נמצא שחלק מהמדעניות הצעירות אכן שאבו סיפוק מסוים מתחושתן כי הן מטפלות היטב בבעלי החיים, טוב יותר, לדעתן, מהטיפול שמעניקים מדענים צעירים אחרים, שמפגינים פחות רגישות כלפי בעלי החיים.

יחד עם זאת, אופי העבודה ומהותה אינם מאפשרים תמיד את סיפוק החמלה, מכיוון שברבים מן הניסויים מדובר בביצוע פרוצדורות ניסוייות מכאיבות וקטלניות. כאמור, היכולת לשמור על ריחוק פסיכולוגי ופיזי מהעבודה עשויה גם היא להפחית את עייפות החמלה.

המנגנון המרכזי שמאפשר למדען לחוש ניתוק רגשי ממושא המחקר שלו הוא החפצתה של חיית המעבדה ושיוכה לקטגוריה חדשה של בעל חיים, השרויה במין שטח הפקר מבחינה מוסרית. אך בשעה שנראה כי המדענים הבכירים רכשו את היכולת ליצור הפרדה וניתוק רגשי מהחיות בשלב מוקדם של הקריירה האקדמית שלהם, המדענים הצעירים מתמרנים עדיין בין המשמעויות השונות והסותרות הכרוכות במגע עם חיית מעבדה בהשוואה לחיה נטורליסטית. תמרון זה מתבטא בקשיים רגשיים.

באופן פרדוקסלי, המדענים הבכירים לא סובלים, ככל הנראה, מעייפות החמלה. ייתכן שהדבר נובע מהפנמה טובה של הניתוק הרגשי מהחיה, שאף הוא אינו אידיאלי – לא בעבור החיה ולא בעבור האדם. עם זאת, מוטיב שחזר בראיונות עם המדענים הבכירים היה אמביוולנטיות כלפי הניסויים בחיות המעבדה

אמביוולנטיות זו הופיעה אצל חלקם בצורה נוגעת ללב, באמצעות הדימויים שאותם הגדרתי כ"יום הדין והעולם הבא", המלמדים, אולי, על הדחקת רגשות חוסר נוחות ואשמה. דומה כי הריחוק של המדענים נועד להגן על אמונותיהם ועל תחושת העצמי הפרטית שלהם.

סביבת העבודה

בנוסף לגורמים שצוינו לעיל, לסביבת העבודה השפעה רבה על הסיכוי לפתח עקת חמלה. מדבריהם של המדענים הצעירים התקבל הרושם ששיחות על מוסריותם של ניסויים בבעלי חיים או התלבטויות אתיות הכרוכות בעבודתם אינן שכיחות במקום עבודתם.

גם לביטויים של קשיים רגשיים ניתן רק מעט מקום. במילים אחרות, הבחירה העומדת בפני המדענים הצעירים היא לבצע את ההסתגלות הנדרשת כדי להגשים חלום או משאת נפש, או לנשור ממסלול אקדמי זה. שתי מדעניות צעירות אכן בחרו לפרוש מהמסלול המחקרי שבו התחילו ואף התקדמו בו, בשל הקושי להמשיך לבצע ניסויים בבעלי חיים.

בנוסף לקושי הרגשי שבעריכת ניסויים בבעלי חיים, אפשר למנות גורמים מקדמי עקה ושחיקה נוספים שמאפיינים את סביבת העבודה המדעית של סטודנטים לתארים מתקדמים, ביניהם אופיו התחרותי של המסלול המחקרי, המתאפיין בעבודה סיזיפית, לרוב עצמאית, תחת פיקוח ומעקב אחר הישגיהם, ובמסגרת זמן מלחיצה לסיום המחקר ולפרסום מאמרים.

לסיכום, בחינת הממצאים לאור הספרות העוסקת בעייפות החמלה מלמדת על מקדמי סיכון גבוהים לפיתוח עייפות החמלה בקרב אוכלוסיית הסטודנטים לתארים מתקדמים שעוסקים במחקר בבעלי חיים.

עקב כך, לדעתי, יש חשיבות להכרה בקשיים הללו על ידי הממסד המדעי ומוסדות המחקר, ויש מקום לשקול כיווני התערבות שיסייעו לסטודנטים להתמודד עם הקשיים, הן למען שמירה על רווחתם הנפשית והן למען שמירה על רווחתם של בעלי החיים המשמשים בניסויים.

עולם משתנה... האומנם?

הסביבה האקדמית והחברתית שבה חונכו, חוברתו והתפתחו במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת המדענים שמשמשים כיום כמדענים בכירים, הייתה שונה באופן מהותי מהסביבה האקדמית שאליה מצטרפים ובה מתחנכים המדענים הצעירים כיום.

התנועה העולמית לזכויות בעלי חיים עוד הייתה בחיתוליה, החקיקה בנושא לא הייתה מפותחת כפי שהיא היום בעולם ובישראל לא היה חוק שהסדיר ניסויים בבעלי חיים (חוק צער בעל חיים-ניסויים בבע"ח-1994).

יחד עם ההתקדמות המבורכת שחלה במדינות המערביות בהתייחסות האתית לניסויים בבעלי חיים, ראוי לשאול: עד כמה חלחל השינוי החברתי אל שגרת חיי המעבדה, והשפיע על הפרקטיקות היומיומיות הנהוגות על ידי המדענים בישראל בעבודתם עם בעלי החיים? התשובה לשאלה זו מורכבת ואינה חד-משמעית.

כוחות חזקים פועלים בתחום הניסויים בבעלי חיים, באופן המשמר קיטוב עז בין הקהילה המדעית לבין ציבור המתנגדים לניסויים בבעלי חיים או המבקשים לצמצם את היקפו בישראל.

מחקרים מלמדים על כוחו של השיח של הקהילה המדעית שתומכת בניסויים בבעלי חיים ועשויים לשפוך אור על תפקידו בשימור המצב הקיים. בשל קיטוב זה, השינויים שנערכו בתחום הניסויים בבעלי חיים בישראל הם ברובם המכריע תוצאה של התערבות משפטית או פרלמנטרית, שלוותה במחאות, הפגנות ופעילות ציבורית של שני הצדדים, ולא כתוצאה משיתוף פעולה ביניהם.

כוחות שוק חזקים, הפועלים במסגרת תעשייה גדולה ועתירת הון, שמייצרת ומוכרת ציוד מעבדתי ובעלי חיים למחקר, ואף משתתפת במימון מחקרים, מהווים גורם נוסף שתורם לשימור המצב הקיים.

לפיכך, העבודה המדעית מושפעת מ"עולמות חברתיים" מרובים. אינטרסים ומתחרים מתחומים מדעיים, כלכליים ואידיאולוגיים שונים מעורבים בהחלטות לגבי אילו בעיות מחקר נחשבות חשובות ואילו מדענים ימומנו.

לכך יש השלכה ישירה על התחרותיות ההולכת וגוברת בחייהם המקצועיים של העובדים בעולם המחקר הביו-רפואי, על שעות העבודה שהם נדרשים לעבוד, על מידת הפרודוקטיביות הנדרשת מהם ועל מספר המאמרים שמצפים מהם לפרסם.

פרסום המחקרים בכתבי העת נעשה במסגרת כללי משחק מדעיים ותכתיבים קשיחים של כתבי העת, שתורמים אף הם לשימור מעמדה של חיית המעבדה כקטגוריה נפרדת של בעל חיים.

לאור הנאמר לעיל, דומה כי הפער בין הנרטיב התוך-מעבדתי לנרטיב החוץ-מעבדתי בכל הקשור ליחס לבעלי חיים גדל והתחדד בעשורים האחרונים, כאשר בתווך פועלים המדענים, סוכנים אנושיים המושפעים ולא מושפעים בו-זמנית מריבוי השיחים על אודות בעלי החיים.

אין תמה, על כן, כי הקול החזק ביותר שנשמע בשיחות עמם היה קולה של האמביוולנטיות ביחס לניסויים שהם מבצעים בבעלי החיים.  

יש לראות בחשיפה זו צעד אמיץ ומעורר הערכה. אני מוקירה תודה לכל המרואיינים שהשתתפו במחקר. באותה נשימה, אני מקווה שכתבה זו עזרה להבין עד כמה חשוב להקפיד ביתר שאת על שמירה על כבודם וצלמם של בעלי החיים המשמשים במחקר לרווחת האדם, וכי בהיותנו פרטים בחברה שקיבלה על עצמה להתיר ניסויים בבעלי חיים, עלינו לנהוג בבעלי החיים בחמלה וברגש, מתוך הבנת גודל האחריות שלקחנו על חייהן וגורלן.

המאמר המלא "בין מדען לחיית מעבדה: היבטים סוציולוגיים ופסיכולוגיים" מאת תמר מרי, דוקטורנטית בתוכנית להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע, האוניברסיטה העברית בירושלים, התפרסם בכתב העת "חיות וחברה". דוא"ל: tamar.meri@mail.huji.ac.il