ואז הגיע ה"בום", חטפתי אבן

עוד הרצאה מוצלחת. יוצאת לכיוון הבית. באחת הפניות סלע קטן על הכביש, לא ממש במקומו הטבעי. ברור לי שקורה משהו. ואז בהילוך איטי, כמו בסרט, אני רואה איש גבוה רעול פנים מרים את ידו. באינסטינקט חייתי לוחצת את דוושת הגז, שומעת את ה"בום", קצר וחד, כל הרכב מתמלא זכוכיות.

דקה נסיעה משם ומולי עומדים שלושה ג'יפים. תוך כדי שאני מחייגת למוקד, שואלת חבורה של נערים מקסימים במדים אם אני בסדר. ג'יפ אחד קופץ למקום האירוע וחוזר כלעומת שבא. ממול בחושך, עטויי קסדות ואפודים קרמיים יורדים לשולי הכביש לאט לאט. אני נוסעת משם, הבנתי שהם רואים את המחזות הללו כל יום בתעסוקה מבצעית הנוכחית וההרגל מקהה את הלחץ. עוצרת בכניסה ליישוב נעלה, אומדת את הנזק, מוסרת פרטים למוקד (חייבים לתעד הכול במשטרה כדי להוכיח שזה אכן קרה). הקב"ט של היישוב שואל בדאגה כנה מה קרה. מתארת את המקרה ומציינת שחשבתי שבשעות האלה כולם ישנים. התשובה מבהירה לי שזה קורה בכל לילה כבר כמה שבועות. נוסעת הלאה באימה, לבד בכביש חשוך ומפותל, עד ליציאה לכביש חמש המואר.

הרכב התמלא בזכוכיות

עוד בערוץ הדעות

כל המציל אווז מפיטום / אסף הרדוף

תרנגולת ביצי הגז הטבעי בדרך למנגל / אהוד קינן

אני נמצאת הרבה בכבישים. מעולם לא אמרתי "לא" לנסיעה. נהנית מהעבודה במרחב הלא מוכר ומודה על כל יום שאני במקצוע הנכון עבורי. קולגות מעבירים לי בשמחה עבודה שנמצאת "מעבר לקו הירוק" או במרחק של יותר מחצי שעה נסיעה מהמרכז כי אני ידועה בתור "קשוחה" שנוסעת לכל מקום. את הסדנה הראשונה שלי העברתי ביצהר, "הכי שטחים שיש", היה מדהים. נוסעת תדיר לדרום הר חברון, באר שבע, עלי, עפרה ובכלל, חיה בשומרון ומגדלת פה את ילדיי. תמיד אומרת לעצמי שאיכות חיים, אוויר נקי ומחיר שפוי לבית עם גינה שווים את הנסיעה 20 דקות מזרחה מהעיר ואף פעם ב-13 השנים האחרונות לא חשתי פחד קיומי. לפני שלושה שבועות, חטפתי אחת. פתאום חודרת לתודעתי העובדה שיש מקומות שאני לא יודעת אם אחזור מהם.

בוקר אחרי, טרטורים של בירוקרטיה. לנסוע לתל-אביב להביא טופס מאילן בקומה ה-16 מול הקריה. הרכב פרוץ, אי אפשר להשאיר בחניון, פתרון יצירתי, מישהו שעומד ושומר על הרכב עד שאני עולה. למעלה, מחליפים חוויות "איפה חטפת? מה הנזק?" משפחות עם ילדים קטנים, אנשים מנומסים ששגרת היומיום שלהם הופרה, שחזרו מחתונה בלילה, שנסעו לעבודה, שרק קפצו לבקר את ההורים וחטפו בדרך אבנים, סלעים, בקבוקי תבערה. וילדה אחת של השכנים בת שלוש, ששוכבת כבר יותר משלושה חודשים ללא הכרה.

פתאום, כבמטה קסם, אני ערה למתחולל. מתעניינת בסטטיסטיקות, מפרסמת ומשתפת פוסטים ומבינה שזה אכן קורה מדי יום במקומות שונים בצפון, בדרום ובמזרח, על מכוניות ועל חקלאים. כבר עניין שבשגרה. יש לכם מושג כמה זה עולה לתקציב המדינה? אז החלון שלי עלה למדינת ישראל כמה מאות שקלים ששילמתי ויוחזרו לי מתישהו על ידי מס רכוש וכמובן שיש תשלום נוסף לשמאי (שאפילו לא הגיע למקום) ובזבוז יום עבודה ודלק שאיש לא יחזיר, וביקור במיון בלילה עם אוזניים מתפוצצות מלחץ בשל הנסיעה עם חלון שבור. ומה עם הפיצויים לפגועים והטיפול בפצועים והקצבאות לאלמנות וליתומים? לפני שיוצאים למחאות על קוטג' ומע"מ, ראוי לבדוק טוב למה אין הרתעה ולמה המסים שלנו הולכים על עוד גדרות, מצלמות אבטחה, אפודי הגנה, חבלנים וחלונות ממוגנים.

זה הזמן ליצור הרתעה כמו שידענו לעשות לפני כמה עשורים. זה הרבה יותר נוח וזול מאשר לאפשר למחבלים להסתובב חופשי ולהמשיך למגן את עצמנו לדעת ולספוג אבנים, בקת"בים, הרוגים, פצועים ומחבלים שמאופסנים על חשבוננו בבתי סוהר חמישה כוכבים כולל תואר שני במנהל עסקים. חשבון פשוט.

אני ממשיכה בינתיים בנסיעות. כל אבן שמונחת על הכביש מקפיצה אותי לשנייה גם אם זה באמצע העיר. חושבת שאם היו אומרים לי שאין יותר יישובים במקומות שבהם זורקים אבנים, היינו כולנו צריכים לגור בין חולון לתל-אביב והיה מאוד צפוף וחם.

כרמי אור, תושבת יקיר שבשומרון, יועצת ומאמנת לכלכלת המשפחה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il