החייים הנכים שלה: טיל שירר מצחיקה ברשת
שחקנית, יוצרת וכוכבת רשת מספרת על חייה כשחקנית המרותקת לכסא גלגלים. העולם מתעקש לקרוא לה "מעוררת השראה", והיא מספרת למה היא לא אוהבת את המחמאה הזאת ואיך עושים סדרה עצמאית ברשת
"לא רואים הרבה אנשים מוגבלויות בטלוויזיה, ואם כן יש דמות כזאת, אז היא מגולמת על ידי אדם ללא מוגבלויות". כך אומרת בראיון ל-ynet טיל שירר, שחקנית שהפיקה וכיכבה בסדרת רשת קומית על חייה "My Gimpy Life" בעקבות אותה בעיה שזיהתה של ייצוג טלוויזיוני. הסדרה עוסקת בחייה כשחקנית שמרתוקת לכסא גלגלים וההתמודדות שלה עם עולם לא נגיש, חצוף ומתנשא. הסדרה עצמה מצחיקה הרבה יותר מהתאור הזה, צפו בפרק הבא ותיווכחו (זהירות, יש שם מילים גסות!).
שירר אף סיימה לגייס בסוף השבוע האחרון כמעט 60,000 דולר להפקת העונה השניה באמצעות קיקסטארטר והיא תופיע (באמצעות שיחת וידאו) בכנס הניו מדיה של פסטיבל סרטי הסטודנטים, ביום שישי הקרוב בסינמטק תל אביב.
העולם האמיתי
הפרק השלישי בסדרה (מתוך חמישה), מאוד מייצג את חוויותיה של שירר מהעולם האמיתי. אנשים חצופים מצד אחד שלא יתביישו לשאול אותה על חיי המין שלה מתוך סקרנות, ומצד שני כאלה שיגידו בצורה די מתנשאת כמה היא "מהווה השראה". למרות שזה מחמיא, לכאורה, הסאבטקסט של אמירה כזו, בעיניה, הוא אמירה מתנשאת על אנשים בעלי מוגבליות שנשפטים על סמך ההתמודדות עם המוגבלות שלהם ולא הכישורים או האישיות שלהם. "אם יגידו שאני מהווה השראה כי יצרתי תוכנית או גייסתי כסף זה בסדר, אבל לא סתם כך כי אני יוצאת לרחוב", היא אומרת ומוסיפה: "אני לא מקולקלת ולא צריך לתקן אותי. הסיפור לא צריך לסוב סביב ההתמודדות שלי עם מכשול גדול, וללמוד ללכת. למה אני לא יכולה סתם להיות בכסא גלגלים?".
אמנם למלהקים, כמו לכל מעסיק, אסור להפלות באופן גלוי, אך שירר אומרת שהיא חשה שפשוט לא מזמינים אותה, ואת חבריה בעלי המוגבליות לאודישנים, אלא אם התפקיד ספציפית דורש בחורה בכסא גלגלים. כלומר, אם התפקיד דורש בחורה כבת שלושים שתשחק מורה, והיא בחורה כבת שלושים, יש סיכוי שיעדיפו שחקנית הולכת לתפקיד. "אפשרות נוספת", היא אומרת, "היא שמלהקים יגידו, 'אה לא חשבתי על בחורה בכסא גלגלים לתפקיד'''. "אבל זה", שירר טוענת, "מכיוון שהמלהקים לא יודעים שאנחנו קיימים. ואם לא רואים אותנו במדיה, איך ידעו שאנחנו קיימים?".
הטלוויזיה לא עשתה? פונים לרשת
שירר שיחקה ולמעשה התגלתה בסדרת הרשת The Guild של פלישיה דיי. היא רוצה לעשות טלוויזיה וקולנוע, ומנסה לקדם ייצוג טוב יותר של בעלי מוגבליות בטלוויזיה אבל זה לא קל. אז כמו יוצרים רבים בשנים האחרונות - היא פנתה לרשת ויצרה את הסדרה שלה בעזרת מפיק שעזר במימון ולא דרש שום החזר עבור ההשקעה שלו. "מה שמגניב ברשת זה שאפשר לעשות סדרות שלא היו מעזים לעשות בטלוויזיה", היא אומרת וטוענת שלפני 5 שנים לא היו מעזים לעשות סדרה כמו The Guild. "בסדרה כזאת היה אפשר לפנות לקהל שבדרך כלל לא פונים אליו, כמו גיימרים. גם סדרה כמו My Gimpy Life, לא הייתה מגיעה לטלוויזיה", היא טוענת.
למה לא?
"למה לא עשו סדרה כזאת עד עכשיו? אולי כי מפחדים שלא יצפו בה, או ירחמו על הדמות, אני לא יודעת. פשוט לא רואים סדרות כאלה וזה מסתכל. אז במקום לחכות שבטלוויזיה אולי יעשו את זה, למה לא לעשות את זה בעצמי? מה שמגניב באינטרנט זה שאפשר לעשות מה שרוצים ובאיזו צורה שרוצים. יש אנשים שמתפרנסים מבלוגים מצולמים. יש הרבה דרכים לספר סיפור. אילו היינו בטלוויזיה, לא הייתה לנו שיטה מלאה בתוכנית. היינו צריכים לרצות את הבכירים ברשת ואת המפרסמים, ואולי אם היו קונים את התוכנית, האולפנים היו מלהקים שחקנית יפה יותר שאולי אינה בעלת מוגבלות".
ובכל זאת, יש נקודות של אור במדיה המסורתית. את דמותו של וולט ג'וניור מ"שובר שורות" היא מאוד אוהבת והייתה רוצה לראות יותר ממנו. "הוא סובל ממוגבלות, אך העלילה לא נסובה בהכרח סביב זה, אלא סביב הבעיות שלו כנער מתבגר שיש בלגן סביבו ושהוריו נפרדים", אומרת שירר. "רואים אותו על קביים, אבל זה לא במרכז הסיפור. זה פשוט מי שהוא".
היא גם מעריצה של ריקי ג'רווייס ואהבה את "קטן מהחיים" - סדרה שמציגה את חייו של וורוויק דייוויס - שחקן נמוך קומה שתהילתו מאחוריו והוא מנסה להשתחל חזרה לתעשיית הבידור. "הדמות הראשית ממש לא מעוררת השראה. למעשה היא של חרא של בן אדם. אם מרחמים עליו, זה בגלל שהוא מגעיל ולא בגלל שהוא אדם נמוך קומה", היא אומרת, ומוסיפה ששקיבלה השראה מהסדרה שלו, אך גם מ"לואי" ו"תרגיע", שם אהבה את ההומור יבש ואת השתיקות המביכות ורצתה להביא אותם לתוכנית שלה.
חלקיק של סדרת טלוויזיה
למרות שהיה לסדרה תקציב כלשהו, זה קשה מאוד, אומרת שירר - "עובדים בחלקיק של מה שיש לתוכניות בטלוויזיה". האתגר העיקרי הוא מטילה של תפקידים רבים על ידי מעט אנשים. "לא היה לנו מי שיעשה את השיווק אז עשינו את זה בעצמנו" היא אומרת ומתארת בעיות שמוכרות להפקות קטנות ועצמאיות "היה שחקן שקיבל מאיתנו כסף, אבל לא הגיע. היינו צריכים לתת את התפקיד לעוזר במאי השני, ולשמחתי הוא היה מספיק טוב". היא מוסיפה כי כל הזמן יש מכשולים ובעיות לא מתוכננות וצריך להיות מוכנים מראש, גם לאור העובדה שיש זמן מוגבל בכל לוקיישן, וזמן שלאחריו צריך לשחרר את הצוות. שירר אומרת גם שלפעמים צולמו כל כך הרבה חומרים ביום אחד - "כך שנאלצנו לצלם לעתים שני טייקים בלבד. אסור להתמזמז עם הזמן".
הסדרה של שירר הצליחה, אבל תלוי איך מודדים הצלחה. היא גייסה קרוב ל-60 אלף דולר בתוך חודש לעונה השניה, אוזכרה בניו יורק טיימס וזכתה בפרסים שונים על העונה הראשונה אך מספר הצפיות עומד על עשרות אלפים לכל פרק, והיא הייתה שמחה ליותר. מצד שני, היא שמחה על הביקורות החיוביות, ועל אהדת הצופים שהיא זוכה לה.
הגיוס הוא "חוויה מורטת עצבים"
"תמיד יש ספקות", היא אומרת על קמפיין הגיוס, "בתוך תוכי ידעתי שיכולנו לעשות את זה, אחרת לא הינו פותחים את הקמפין. בעולם חלומי היינו מבקשים יותר, אבל קבענו סכום ריאלי. באמצע ההליך פתאום הפסיקו לזרום כספים". את מרבית הכסף השיגה שירר מגולשים, אך המפיק של העונה הראשונה סטיבן דנלגר חזר להיות מפיק ושילם סכום נכבד דרך קיקסטארטר, ואליו הצטרף מפיק בשם ראסל ווינקלאר שאותו שירר לא הכירה קודם.
ההשקעה לא מחזירה כסף, בדומה לפרויקטים אחרים, אבל מקבלים תשורות ו"זוכים לצפות בתוכנית", אומרת שירר ואמרת שחלק מצופי התוכנית שלא היה להם כסף לתת פשוט הפיצו את הקמפיין. האם יתכן שאותה גישה מתנשאת של "השראה" הביאה אנשים לתרום מהטעמים הלא נכונים, כלומר רחמים? "אם מישהו צפה בעונה הראשונה הוא לא ירחם עלי", היא אומרת.
מה תציעי ליוצרים שמחפשים לגייס?
"מה שעזר לנו הוא שהייתה לנו כבר עונה ראשונה. אז אנשים ידעו למה הם תורמים. בהרבה פרויקטים, אנשים לא יודעים מה הפרויקט המלא ואין להם בסיס של מעריצים. לפני שאתה פותח פרויקט מימון אתה צריך לחשוב מי הקהל שלך, אם יש לך מערכת יחסים איתם, ואיך תמצא אותם. הווידאו שאתה מצלם צריך להיות לשבות את הקהל ולהין כן ואתנטי". שירר עוד אומרת כי חייבים להיות ריאלים באשר לסכום שרוצים לגייס ולזכור שחלק ממנו ילך לעמלות ולתשלום על תשורות כמו חולצות או מחזיקי מפתחות שמציעים. "אנשים רבים מסתבכים עם תשורות שהם צריכים להכין ולשלוח ומבזבזים על זה זמן וכסף, כך שלא נשאר מספיק לפרויקט".
את חושבת שהפלטפורמה של גיוס צריכה להיות שמורה ליוצרים בתחילת דרכם או פתוחה גם ליוצרים מוכרים יותר כמו זאק בראף ורוב תומאס?
"אינני מפורסמת כמוהם, אבל אנחנו באותה סירה בעניין הזה. גם לקמפיין שלי היו התנגדויות. 'למה את מבקשת כסף מהמעריצים?'. אבל בסופו של דבר אף אחד לא מכריח אותך לתת כסף, ואם אתה נותן, זו החלטה שלך. בעצמי נתתי כסף לבראף כי התהליך שלו מסקרן אותי".
לפנייה לכתב/ת 
