מלכודת הדבש של רוחאני
הנשיא הוא דמות חשובה ומשפיעה באיראן, אף כי את ההחלטות הגדולות מקבל המנהיג העליון בהתייעצות עמו. אבל למערב אסור להירדם נוכח החדשות המעודדות לכאורה מהקלפיות. הזיהוי של רוחאני כמתון עלול לסנוור את אובמה בזמן שהצנטריפוגות ממשיכות להסתובב
מסקנה נוספת מתוצאות הבחירות היא שיש מחנה פרגמטי גדול באיראן שעליו נמנים לא רק תומכי הרפורמיסטים, אלא גם אלה שאומנם נוהים אחרי הזרם השמרני, אבל מעדיפים את שיפור המצב הכלכלי באמצעות הסרת הסנקציות הכלכליות על פני המשך התקנת הצנטריפוגות והעשרת האורניום.
זה בדיוק מה שהציע רוחאני בפומבי בעימות הטלוויזיוני עם יריביו הפוליטיים, וזה כנראה גם סדר העדיפויות העממי באיראן כעת. עצם העובדה שדבריו בעימות שודרו בטלוויזיה ללא צנזורה או הפסקה – כפי שהיה במקרים אחרים – מרמזת גם על כך שאולי זו גם דעתו של המנהיג העליון אייתולה עלי חמינאי, שרוצה להכשיר את הלבבות לתפנית אפשרית במשא ומתן עם המערב.
בחירות באיראן - כתבות אחרונות ב-ynet:
- המועמד המתון בדרך לנצח: 'חמינאי לא תכנן זאת'
- אחמדינג'אד הצביע בטהרן, הבחירות הוארכו
- חמינאי: לא שם קצוץ על טענות ארה"ב לזיופים
הסיבה השלישית לאופטימיות היא הסדר הדמוקרטי להפליא שבו התנהלו הבחירות. זה מעיד שמשטר האייתולות ומשמרות המהפכה קשובים לנתיניהם והפיקו לקחים מהמהומות ב-2009. זה לא הפחד מפני "הירוקים" הרפורמיסטים שהכתיב הפעם את הזהירות של חמינאי ושל ה"פסדרן" (משמרות המהפכה), אלא חשש אמיתי לשרידותם בגלל הקריסה הכלכלית שעלולה לקומם נגדם גם את תומכיהם.
מי בכלל צריך נשיא?
סביר בהחלט להניח שרוחאני ינהג - כפי שכל מנצח אחר היה נוהג - וימלא בסופו של דבריו ככתבן וכלשונן את ההחלטות שיקבל המנהיג העליון חמינאי. מדוע אם כן מעוררת הצלחתו אופטימיות רבה כל כך באיראן ובמערב? אם הנשיא הנבחר הוא רק בובה על הקשורה לחוטים שבהם מושך המנהיג הדתי והפוליטי העליון, מדוע בכלל לטרוח ולבחון את תוצאות הבחירות?
מפני שהנשיא הוא דמות חשובה ומשפיעה לא רק בחוג מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות הקרוב ביותר למנהיג הרוחני העליון, אלא גם ראש הזרוע הביצועית של המשטר, ומתוקף תפקידו הוא קובע את איכות וקצב ביצוע המדיניות שקבע חמינאי. בין השאר הוא מכתיב את המדיניות הכלכלית ואת התנהלות המשק ואת שיטות הביצוע של הרפורמות, והוא זה שממנה את בעלי התפקידים הבכירים למשרות הביצועיות. הנשיא הוא זה ששולט בתקציב המדינה האיראני וחייב לתת דין וחשבון רק בפני חמינאי והפרלמנט. כלומר, הוא דמות רבת השפעה שלעיתים יכולה אפילו - כמו שעשה אחמדינג'אד - למרוד בסמכותו של המנהיג העליון.
אפשר לדמות את הנשיא באיראן לקודקוד במשולש כוחות שצלעותיו הן חכמי הדת השמרנים, משמרות המהפכה והזרוע המבצעת של השלטון שגם הצבא כפוף לה. הקודקודים האחרים במשולש הם המנהיג העליון חמינאי והפיקוד הבכיר של משמרות המהפכה.
משמרות המהפכה, נוסף על היותם הגוף הצבאי החזק באיראן, שגם מיליציית הבסיג' כפופה להם וגם תכנית הגרעין הצבאית מנוהלת על ידם, הם גם הבעלים של הקונצרן הכלכלי הגדול והעשיר במדינה מדינה שידו בכל: מהפקת נפט ועד סלילת דרכים. לכל אחד מהקודקודים האלה יש מנגנון ביצוע ופיקוח משלו, שגם פוקח עין על הנעשה בצלעות האחרות.
תוכנית הגרעין: מה אפשר ללמוד מעיראק
השאלה המיידית המסקרנת ביותר את ישראל ואת המערב היא איך תשפיע בחירתו של רוחאני על תוכנית הגרעין הצבאית של איראן. מה שכמעט ודאי הוא שהדבר יאפשר למשטר בטהרן למשוך זמן. במערב ירצו לתת לרוחאני הזדמנות לבסס את מעמדו הפוליטי והשלטוני, לגבש ולהכריז על המדיניות הכלכלית החדשה הנחוצה כל כך, ולהידבר עם חמינאי ויועציו על הקו שינקטו בסבב השיחות
בינתיים הצנטריפוגות הפעילות כבר מסתובבות. עוד צנטריפוגות שכבר הותקנו יצטרפו למעגל הפעילות ובעתיד יותקנו צנטריפוגות מדגם חדיש שמעשירות אורניום במהירות גדולה פי שלושה מהישנות. בתוך כמה חודשים יתבסס רוחאני ויצבור כוח, ובזמן הזה איראן תהפוך כבר למדינת סף גרעינית, מצב שאינו רחוק כבר כעת. מה יקרה אחר כך - אלוהים גדול.
אפשרות נוספת היא שרוחאני, אחרי שיתבסס, ינקוט טקטיקה הדומה לזאת של הבוס שלו בעבר בעניין הגרעין. כשהאמריקנים פלשו לעיראק ב-2003 והתקרבו לגבול עם איראן, החליט הנשיא דאז מוחמד חתאמי לא לקחת סיכון והשעה את תהליך העשרת האורניום ואת תוכנית פיתוח הנשק (כך לפחות טענו האמריקנים, בעוד שבאגף המודיעין של צה"ל טענו שההשעיה הייתה למראית עין בלבד).
רוחאני היה באותה תקופה הנושא ונותן מטעם חתאמי עם המערב בעניין הגרעין. הוא היה הפנים המתונות של איראן, שממש כמו היום הפגין נכונות לשיתוף פעולה ושאיפה להגיע לפשרה. אבל ב-2005, עוד לפני שאחמדינג'אד עלה לשלטון, כשהאיראנים ראו שהאמריקנים שקועים עד צוואר בבוץ העיראקי, הם חידשו את תכנית הגרעין כולל פיתוח הנשק בלי למצמץ.
ייתכן שכך יקרה גם עכשיו. רוחאני יסכים עם נציגי המערב על תוכנית שתאט את המרוץ לפצצה, בתמורה המערב יסיר או יקל את הסנקציות, ואחרי זמן מה, בהוראת חמינאי, יחודשו העשרת האורניום ועיצוב הנשק הגרעיני בקצב מלא. קשה לראות את המערב ואת מועצת הביטחון מטילים מחדש את מלוא הסנקציות על איראן. רוסיה וסין יוודאו שזה לא יקרה.
הדרך השלישית: התרמית
וישנה גם אפשרות שלישית, ולפיה איראן תעלה בשיחות הגרעין הבאות הצעת פשרה שתהיה קרובה לזו שהעלה המערב, אך יהיו בה מספיק חורים שיאפשרו לאיראנים להתקדם דרכם למעמד של מדינת סף. המערב,
מסונוור ממתינותו לכאורה של רוחאני, יאמץ את ההצעה בבחינת הרע במיעוטו ואז לא רק שיקל את הסנקציות, אלא שגם האופציה הצבאית - ישראלית או אמריקנית - תהפוך ללא לגיטימית עד שכבר יהיה מאוחר מדי.
מכאן שצריך באמת לשמוח בשביל העם האיראני ובשביל המערב על הניצחון של רוחאני. אבל אחר כך צריך לוודא בשבע עיניים שאובמה ושרת החוץ של האיחוד, קתרין אשטון, לא יפלו במלכודת הדבש שראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר של איראן עלול לטוות עבורם במצוות חמינאי.
לפנייה לכתב/ת 
