גנון לא יועמד לדין: "הוא ידע ושתק, חייב להיענש"
ההסכם שבזכותו לא יועמד לדין שאול גנון, מנהל הברנוער שנחשד במעשה סדום בקטין, מעורר תרעומת. במרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מזהירים: "המשטרה מעבירה מסר שהחוויה של הנפגע נמחקת". גנון הודה ש"יש הסתברות שרצו לרצוח אותי", אחד הפצועים דורש: אל תוותרו לו
הסכם עד-תביעה שעליו חתם שאול גנון עם המשטרה מעורר תגובות קשות וביקורת נגד משטרת ישראל. ככל הנראה, על פי ההסכם שבו הודתה היום המשטרה, גנון לא יועמד לדין אף שהוא חשוד במעשה סדום בקטין. יונתן בוקס, מפצועי הברנוער, הבהיר: "גנון צריך להיענש על כל השנים שהוא ידע ושתק".
בוקס, שאמר בשבוע שעבר שגנון דיבר איתו באופן חשוד לאחר הרצח והמליץ לו שלא לדבר עם חוקרי המשטרה, טען עוד ש"גם החשוד הצעיר (קרוב משפחתו של חגי פליסיאן) שאומר שלא נגע בו - לדעתי זו חארטה. מה יש לוותר לו?".
דיווחי חדשות נוספים על פרשת הברנוער:
חשודי הברנוער לפני מעצר: בילוי ובקשת אקדח
עד המדינה: אני מהקהילה, היה לי קשה עם הרצח
פיצוח? השאלות הקשות שנותרו בחקירת הברנוער
"לא היה לי כל קשר לפרשת הרצח, ולא ביצעתי כל עבירה אחרת בהקשר הזה", טען גנון עם שחרורו, אך בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודה כי "אני מניח שיש הסתברות שרצו לרצוח אותי. אני יכול להצטער שבמקום זה פגעו בחפים מפשע".
גם ערן האן, רכז קו הסיוע לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית, מתח ביקורת על המשטרה: "צריך לזכור שגם אם מדובר היה ביחסי מין בהסכמה, חוק קיום יחסים בגילאי 16-14 מתייחס לכך שיהיו לא יותר משלוש שנים הפרש בין שני האנשים. מעבר לכך להסכמה אין ערך".
על המסר שהמהלך מעביר לנפגעים הוא הסביר: "לגברים גם ככה נורא קשה להתלונן. התחושה שפגעו בי מינית ולא תפקדתי כגבר ומנעתי את זה היא מאוד קשה. התחושה של חוסר אונים היא לא חלק מתפיסת הגבריות. המשטרה מעבירה מסר שהחוויה של הנפגע נמחקת. אלה מסרים בעייתיים".
האן הזהיר כי המשטרה "לא רואה את הנפגע באופן כללי, היא רואה את כתב האישום שהיא רוצה להגיש ואת הראיות שהיא צריכה בשביל האישום. אבל במציאות בדרך כלל בפגיעה מינית אין עדים, זו עדות מול עדות. כאן רוצים להוכיח מניע וזה לא משנה למשטרה אם מדובר בפגיעה מינית או ביחסי מין בהסכמה".
עוד הדגיש, כי "זה שאותו אדם שחשוד בקיום יחסים עם קטין תרם לקהילה עדיין לא אומר שהוא לא יכול לעשות דברים שליליים. זה נעוץ בתפיסה החברתית על 'מי הוא אנס'. בדרך כלל מתארים אנשים כאלה כבעייתיים וחסרי כישורים חברתיים, אבל המציאות שונה. גם אנשים מאוד מקובלים ותורמים יכולים לאנוס".
לדברי יו"ר אגודת הלהט"ב (הומואים, לסביות, טרנסקסואלים וביסקסואלים), שי דויטש, "העובדים הסוציאליים שלנו רק עכשיו מתחילים לשוחח עם מדריכי הנוער, אנחנו מנהלים מפגשים וזו תקופה לא קלה עבור כולנו. בהנחה שיתברר והיה ביניהם קשר מיני אנחנו מוקיעים את המעשה הזה". הוא ביקש שלא להתערב בשיקולי המשטרה, אך אמר ש"לגבי המסר שזה יעביר לאותם בני נוער, אנחנו ניאלץ להתמודד איתו כשהפרטים יתגלו".
אילה כץ, אמו של ניר כץ שנרצח בליל 1 באוגוסט 2009 בברנוער, מתחה ביקורת דווקא על גיוס עד המדינה שהוביל לחשיפת הפרשה. לדבריה, בעד המדינה משקיעים כסף רב שנותנים "לאדם שנחשד כמתכנן ושותף לרצח". לכן מבחינתה לא מוצדק לבקר את החלטת המדינה לחתום על הסכם עד-תביעה עם גנון, מבלי לבקר את ההחלטה הנוגעת לעד המדינה. "ברור שאם המעשים האלו יתבררו כנכונים, אותו אדם צריך להיענש במלוא חומרת הדין. אבל להגיד 'איך אפשר לעשות הסכם עם אדם כזה', זה פשוט צביעות. עם רוצח או מסייע לרצח זה בסדר?".
ד"ר צבי טריגר, סגן הדיקן בבית הספר למשפטים במכללה למנהל, אמר כי הסכם עד-תביעה נעוץ ככל הנראה בחולשת הראיות שבידי המשטרה, אך מזהיר: "אם במסגרת ההסכם הוא יודה שניצל או ביצע מעשי סדום בקטין אך לא יועמד לדין, יהיה כאן מסר ציבורי שלילי, שקיים גם במקרים הטרוסקסואליים כמו למשל מה שהיה עם חלק מהמתלוננות בפרשת הנשיא קצב". עוד אמר: "יכול להיות שמנקודת מבטה של המשטרה זה מחיר ששווה לשלם. עולם המשפט הפלילי הוא משא ומתן בין המטרה שרוצים להשיג והמחיר שמוכנים לשלם עבורה. במקרה הזה הצד השני של המשוואה, קרי ההרשעה ברצח, היא גם לטובת הקהילה. כך שיש פה דילמה. יכול להיות שבמשטרה עשו חישוב שלפיו אם לא יגיעו עם גנון לעסקה, הרוצח יסתובב חופשי. אז מה עדיף? זו דילמה נוראה".
בארגון הסיוע ביקשו להזכיר את הקווים לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית: לנשים - 1202, לגברים - 1203.
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
