חדש למשינה: שלח לי מלאך וקרא לו רע מוכיח
לשיר החדש של משינה "לב שבור ביום מושלם", הצטרף המוזיקאי רע מוכיח שהצליח לנער מעליהם את האבק, ולגרום להם להישמע כמו הלהקה הוותיקה שאנחנו אוהבים: זאת מההופעות החיות. האזינו
בקומוניקט המצורף לשיר חדש של משינה "לב שבור ביום מושלם", נכתב שמדובר בשיתוף פעולה "ייחודי ונועז" בין הלהקה לבין המפיק המוזיקלי רע מוכיח. ולמה נועז? כי "זוהי הפעם הראשונה שמשינה פתחה את חדר החזרות שלה למוזיקאי מבחוץ". לא לגמרי מדויק, כמובן. יעקב גלעד, למשל, היה שם רגע לפני הפירוק, אחרי כישלון האלבום השלישי, כדי להדביק את הלהקה מחדש באמצעות אוסף מצליח.
עוד מוזיקה ישראלית חדשה ב-ynet:
- לבד בתל אביב: אביתר בנאי בשיר חדש
אבל המשפט הזה נכון בהחלט למשינה של אחרי הקאמבק. שני האלבומים המקוריים שההרכב הוציא מאז, "רומנטיקה עתידנית" ו"יהלומים בשמים" - הופקו ועובדו בידי חברי הלהקה. התוצאה - מבלי למחזר שוב את ביקורות העבר - היתה מאכזבת. לצד כמה רגעי קסם בודדים, שני האלבומים האלה מרגישים כמו משהו תותב, לא שייך, בתוך הדיסקוגרפיה של משינה.
וזה קרה דווקא על רקע שיפור הולך וגובר שנרשם בהופעות החיות שלהם. לראייה - אלבום ההופעה האקוסטית שיצא לפני כשנתיים הוא פשוט נהדר. ומלא חיים ואנרגיות. אבל לא צריך להיות מבקר מוזיקה, או מעריץ ותיק של משינה (ואני מודה. יש בי מזה, וגם מזה), כדי להבין שבכל הנוגע לחומרים מקוריים - רק עין ואוזן חיצוניים יוכלו להשיב את החמישייה למסלול.
רוצים כרטיס זוגי להופעת משינה בקיסריה ולפגוש את הלהקה?
הבחירה ברע מוכיח, לצורך תרומת האיברים האלה, היא אכן לא מובנת מאליה. נכון, זה דור דומה והעדפות מוזיקליות שיונקות מאותו קיטבג, אבל ברמה האישיותית - מוכיח הוא לא בדיוק חתלתול חביב ונוח להתרצות, ומהעבר השני - גם יובל בנאי ושלומי ברכה הם לא הטיפוסים הזורמים והמשתכנעים בקלות. ועוד לא אמרנו כלום על איגי. במילים אחרות: פוטנציאל היסטרי למכות באולפן.
אני לא יודע מה קרה שם באמת. ואני אהיה זהיר ככל האפשר, כי מדובר רק בשיר אחד (כמו שאמרו פעם ברשת גימל: "סנונית ראשונה מתוך אלבום שבדרך"). אבל נראה לי שלפחות על פי "לב שבור ביום מושלם", החיבור הזה עוד יתגלה כהברקה. כבר מהאקורדים הראשונים, כשהבסים של בנסון נותנים בראש (במחווה ברורה ל- Ashes To Ashes של בואי), והקול של יובל נשמע מלא חיוניות ולא משועמם מעצמו, מתעוררת תחושה נעימה של דז'ה וו.
היא מתפשטת בגוף לאט לאט, כמו עשן של.. ובכן.. עשן סגול כזה, של הופעות, אתם יודעים, מכניסה אותך למין לאות מתוקה המלווה בנענועי ראש בלתי פוסקים, ממריאה בהדרגה לעבר שיא שלא מגיע בהתפוצצות, אלא דווקא בקטנה, במינוריות, עם "קו קו קו קו" של יובל, על רגע הגיטרה המכשפת והכל כך מוכרת של שלומי. כמו פעם. זה כמו פעם, אתה ממלמל לעצמך, בחיוך לא נשלט.
לא סתם כמו פעם - כמו משינה של שנות השמונים. של האלבום השני, היפה מכולם. עם הקקטוס. ואפילו... עם הדהוד ברור למשינה המקורית. של הפינגווין וקולנוע דן. גל חדש. סינתי. גרייס ג'ונס. סקא. ורעב. כל כך הרבה רעב.
אז שלח לי מלאך, וקרא לו רע מוכיח. מה שקרה כאן, בחיבור הזה, הוא כל כך מקסים, עד שהוא על גבול הקלישאה הצ'יזית. משינה היתה זקוקה לדמות חיצונית, שלכאורה מביאה איתה ערכים מוזיקליים שונים מאד, כמו שעשועי האלקטרוניקה הידועים של מוכיח, כדי לחזור להיות עצמה.
כשמקשיבים ל"לב שבור ביום מושלם", לא שומעים את מוכיח, או את ברי סחרוף - סליחה על קלישאה נוספת - אלא את משינה, כשהיא מנוערת סוף סוף מהאבק. וזו גדולה אמיתית של מפיק מוזיקלי. אז שוב. זה רק שיר אחד. ואולי המעריץ שבי כבר מזדרז לרוץ לחבר'ה ולצעוק: "הם חזרו!". ובכל זאת התחושה היא, שהכוכבים שבו לדלוק. על אש קטנה, אבל בוערת.
