"קפה דה פלור": אם מתאים לכם לקרוא בקפה
הבמאי הקנדי ז'אן מארק ואלה מנסה להלחים בסרטו "קפה דה פלור" שתי עלילות נגועות ברוחניות ניו אייג'ית באמצעות מנה גדושה של אסתטיקה מיופייפת. הבעיה היא שרק אחד מהסיפורים (עם ונסה פראדי) עובד, והמאמץ לחברו לאחר פוגע ביצירה כולה
הסרט הקנדי "קפה דה פלור" ("Café de Flore") נטווה סביב אוסף מעיק של דימויים פיוטיים, שיחדיו מרכיבים עלילה שאינה אלא קשקוש ניו אייג'י. שני סיפורים המתרחשים בשתי יבשות שונות, בהפרש של ארבעה עשורים זה מזה, והם מתעלים על פני מקום וזמן כדי לבסס אמירה רוחנית בדבר נשמות תאומות, פטליזם והמסתורין שבחיים. התוצאה היא שטות מוחלטת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסיפור הראשון מתרחש במונטריאול, בהווה. גיבורהּ הוא אנטואן (קווין פארן), די.ג'יי. חתיך ומצליח החי באידיליה עם חברתו היפהפייה (אוולין ברושו). יש לו שתי בנות מנישואיו הקודמים, והמבנה הנרטיבי חותך מההווה אל העבר, ומתאר אגב כך כיצד התפתח הרומן בין השניים, כמו גם את התאהבות הנעורים בין אנטואן לבין מי שתהיה אשתו (הלן פלורן), על רקע התעניינותם המשותפת במוזיקה.
הסיפור השני מתרחש בפריז, ב-1969. גיבורתו היא ז'קלין (ונסה פראדי), ספרית המגדלת לבדה, ובמסירות אין קץ, את ילדהּ הלוקה בתסמונת דאון. בעלה עוזב אותה אחרי שהיא מסרבת למסור את הילד למוסדות מתאימים, ומתעקשת לשלב אותו במסגרת חינוכית רגילה. דווקא הסיטואציה הקשה שאליה היא נקלעת, משכנעת את ז'קלין לעשות הכל על מנת לדאוג לרווחתו ולהישרדותו של בנה.
הסיפור הזה, שעוסק באהבה אימהית וחדור בתמאטיקה דתית, עובד מצוין כשהוא לעצמו. בין היתר, בזכות הופעתם הנהדרת של פראדי והילד מרין גרייה (שבעצמו לוקה בתסמונת דאון), שמעניקה לסרט מידה של רגש הנעדרת לחלוטין מהסיפור האחר. יש אפילו משהו נועז בסיפור הזה, שפונה לתאר את קשרי החברות והאהבה - ממש כך - שנרקמים בין לורן, הילד, לבין בת כיתתו שאף היא לוקה בתסמונת דאון.
הסיפור שמתרחש בהווה נדמה כלא קשור אליו כלל. לאורך כל הסרט מתיימר התסריטאי-במאי ז'אן-מארק ואלה ("ויקטוריה הצעירה") לעצב קישורים מטאפיזיים, אסוציאטיביים ומוזיקליים בין שני הסיפורים, באמצעות העריכה והסאונד, ואלה אמורים להפוך את סרטו למעין אניגמה מיסטית שמהותה תתברר בסיום.
המעברים בין שני הסיפורים ובתוכם הופכים את מבנהו הנרטיבי של "קפה דה פלור" לכמעט אקספרימנטלי. סרט הפועל במישור שהוא יותר חווייתי מאשר רגשי או סיפורי.
אין בכך כל פסול, כמובן. סרטיו של טרנס מאליק ("עץ החיים") נענים לסוג זה של קולנוע, שהוא תובעני ומאתגר יותר, ואינו מתיימר לספק תשובות מובנות מאליהן. אלא שככל שהסרט מתקדם, העריכה בין שני הסיפורים הולכת ונעשית תזזיתית יותר ויותר, וכאשר מונטאז' דרמטי בסיום משלים את הפאזל העלילתי - קשה שלא לנחור בלעג.
השילוב בין גלגול נשמות, אהבה נצחית, גורל ומיסטיקה, כשהוא עטוף באסתטיקה מיופייפת המעניקה להתרחשויות אווירה חלומית - הופך את "קפה דה פלור" למסע של גילוי עצמי וגאולה בעבור הדמויות בו.
מי שהטרמינולוגיה הזו אינה זרה לו, עשוי למצוא עניין וערך בסרט. אחרים, כאלה שהשיח המטפיזי ופיוטיות היתר הנלווית אליו כאן נדמים להם בעיקר שטחיים ואבסורדיים - יתקשו לצלוח אותו. מה גם שאורכו המופרז של הסרט, כשעתיים (ואלה שימש גם כעורך), אינו מקל על המלאכה.
"קפה דה פלור" (הסרט קרוי על שם קטע מוזיקלי שמבצעים מתיו הרברט ולהקתו, ומשמש כלייטמוטיב המקשר בין הסיפורים) נדמה כסרט המפגין תעוזה צורנית ומחשבתית. בפועל, זה לא יותר מכאוס של מקטעי סאונד ושברי דימויים, שרגעיו הטובים ביותר הם אלה המתמקדים בסיפור על מסירות אימהית.
