מי ניצח בבחירות באיראן - ומי הפסיד
רוחאני נבחר לנשיאות איראן כי הוא מייצג משהו אחד בעיני העם, ומשהו אחר בעיני המנהיג. כעת נראה כיצד ישלב בין המחויבות שלו לחמינאי, שקץ בנשיאים דעתניים, לבין המצביעים שמבכרים רפובליקה איראנית על פני איסלאמית
טרם שככו הדי הפגנות השמחה בבירה טהרן, וכבר הרשתות החברתיות ואתרי החדשות באיראן מלאים דעות לכאן ולכאן.
לשאלה מי ניצח בבחירות באיראן יש גם תשובה פשוטה, אם כי לא לגמרי רלוונטית, והיא – חסן רוחאני. את השם יש לבטא כך: הַסַן רוֹהָאנִי (שני השמות במלרע, כלומר הטעמה על ההברה האחרונה), ולמהדרין – הַסַנֶה רוֹחָאנִי (ההטעמה נשארת על "סן" ו"ני").
בחירות באיראן - סיקור מיוחד:
סנקציות נושכות וכלכלה בשפל. הצרות של רוחאני
קול ערב: "רוחאני זה טוב, אבל צריך להיזהר"
משמרות המהפכה: נשתף פעולה עם הנשיא הבא
ירוק אאוט, סגול אין. בחירת רוחאני בתמונות
זאת, כאמור, תשובה לא רלוונטית. רוחאני נבחר כי הוא מייצג משהו אחד בעיני העם, ומשהו אחר בעיני המנהיג. עלי חמינאי אמר שהמנצח בבחירות האלה הוא העם האיראני. חלק מהפרשנים אומרים שחמינאי הוא המנצח:
הוא גם "הוכיח" שאין זיופים בבחירות, ובכך בעצם הכשיר גם את תוצאות בחירות 2009, וגם זכה בנשיא שיעשה את דברו.
איך אפשר לדעת שהנשיא החדש יעשה את דברו של המנהיג? ראשית, זה תפקידו של הנשיא. לעשות את דבר המנהיג. אחת הסיבות שמועצת שומרי החוקה פסלה את הנשיא לשעבר עלי אכבר האשמי רפסנג'אני המתון ובעל הניסיון, היא שהוא עשוי היה להיות דעתן מדי, ולחמינאי היו יותר מדי שנים עם נשיאים דעתנים.
שנית, ראיון הניצחון של רוחאני, שהיה בעצם נאום שהוא קרא בטלוויזיה, רובו בפרסית ספרותית נפלאה בהגייה של שיר. אבל הנאום התחיל ב"בשם אללה הרחמן והרחום" בערבית, המשיך בברכה בערבית, והסתיים בברכה בערבית. בנאומו הוא בירך את חמינאי, הביע תקווה שזכרו של חומייני יישאר רענן לנצח. גם הוא בירך את האומה האיראנית על כך שהשתתפה בבחירות ובכך נענתה לקריאתו של המנהיג. עם זאת, הוא הבטיח לא להפר את בריתו עם העם. מעניין איך יוכל לשלב בין שתי המחויבויות הסותרות האלה.
השירים ששרו התושבים בלילה ברחובות טהרן והסיסמאות שצעקו, כמו גם כותרות של חלק מטורי הדעה שהתפרסמו אתמול בבוקר, מעידים על כך שההצבעה לרוחאני לא הייתה הצבעת אמון ברפובליקה האיסלאמית, אלא הצבעה בעד שינוי. הסיסמאות שצעקו שלשום בהפגנות השמחה ברחובות היו בפירוש סיסמאות נגד השלטון. חלקן הביעו שמחה על לכתו של מחמוד אחמדינג'אד, אבל היו גם קריאות בעד שחרורם של מיר חוסיין מוסווי ומהדי כרובי, הנתונים במעצר בית מאז הפגנות 2011, קריאות האומרות שקורבנם של חללי הפגנות 2009 לא היה לשווא, והקריאה "עצמאות, חירות, רפובליקה איראנית", המהדהדת את סיסמת המהפכה "עצמאות, חירות, רפובליקה איסלאמית", אבל מביעה את השאיפה להחזיר את איראן לאיראנים, כלומר לסלק את השלטון האיסלאמי המדכא.
המאבק בין האסכולה האיראנית לאסכולה האיסלאמית הוא אחד הצירים המרכזיים של השיח הפוליטי ושל הקרע בין העם לבין השלטון. לפני הבחירות היו מספר התבטאויות של אנשי דת בכירים שהצהירו שהנשיא הנבחר צריך להיות נאמן קודם כול לערכי האיסלאם ולשלטון הרפובליקה האיסלאמית, ולהבין שהם חשובים יותר מהזהות האיראנית. רוחאני, בנאום הניצחון שלו, הבהיר שהוא עומד בקריטריונים האלה.
הסקר היחיד שצפה את נצחונו של רוחאני היה בחירות וירטואליות של קבוצת קולנו, בראשות גרי קספרוב, שנערך דרך האינטרנט בקרב כמה אלפי בעלי זכות הצבעה. רוחאני קיבל שם פי שניים קולות מכל המועמדים האחרים ביחד. אבל בסקר השתתפו גם דמויות מרכזיות בהוויה האיראנית שלא עברו את סינון מועצת שומרי החוקה ורובן אף לא הגישו מועמדות. אילו היו אלה המועמדים,
הסיבוב השני בבחירות היה בין מוסווי לבין רזא פהלווי, יורש העצר.
המפסידים הגדולים בבחירות הם ללא ספק אנחנו, הפרשנים. התמיכה העצומה ברוחאני לא הפתיעה אותנו, אבל כמו רבים מהאיראנים, חשבנו שחמינאי לא יאפשר לתמיכה הזאת להתבטא בשטח. עכשיו יש רק לקוות שנתבדה גם בתחזיות האחרות, ויתברר שרוחאני אינו נשיא בובה – כמצופה מנשיא איראן – אלא מממש את התקוות שתולה בו העם.
ד"ר תמר עילם גינדין היא חוקרת במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, ונותנת הרצאות העשרה בנושאים הקשורים לאיראן ולבלשנות.
לפנייה לכתב/ת 
