"ויקיליקס: סודות ושקרים": יש חור בבלון

עריצות לעולם תצדיק את מעשי העוול שלה בשם עקרון נעלה: ההגנה על בטחון המדינה היתה תמיד צידוק נאה של עריצים שפגעו בשמה בזכויות אדם. גם דמוקרטיות נערצות, מודל לחיקוי, יכולות להחזיק במרחביהן איים סגורים של עריצות - עד שיתגלו ויביכו את הדמוקרטיה עד מאד. וכן, גם בני אדם נורא דמוקרטים, חושפי עריצות, יכולים בעצמם להיות דיקטטורים קטנים ומזיקים.

את השיעור הזה אפשר היה ללמוד שוב בסרט מצוין על פרשת ההדלפות הגדולה בהיסטוריה, עד שהגיע אדוארד סנואודון. ג'וליאן אסאנג' ואתר ויקליקס הקטנטן והחתרני שלו הפכו כמעט בין לילה לגיבורי תרבות בינלאומיים בעקבות חשיפה של חייל מן השורה בצבא האמריקני, שהעביר לידיהם מאות אלפי מסמכים מסווגים על מלחמת אפגניסטן ומלחמת עיראק ומדיניות החוץ של ארצות הברית ומה לא.

מלחמת האיש הקטן במוסדות הגדולים. ג'וליאן אסאנג'

טוראי מאנינג, האחראי להדלפה, יושב בכלא ומשפטו אך החל, והוא כבר הודה בעשרות סעיפי אישום. פחדן? לא בהכרח: אולי סתם לא רוצה למות בכסא חשמלי בטרם עת. ג'וליאן אסאנג', הוגה ויקיליקס והרוח החייה והבועטת מאחורי האתר, הבליח לחודשים ספורים בציבוריות הבינלאומית כסוג של גיבור מרדני וחתרני עד שהואשם באונס בשבדיה, ומכאן ואילך הפך מסע הצלב שלו לטלנובלה.

בשבוע האחרון הוא בירך את סנואודון, חושף ההאזנות של הרשות לבטחון לאומי בארצות הברית, על הישגו: שום כותרות ראשיות לא חיכו להצהרה הזאת. עמוק בעמוד 18 קבורים אסאנג' ותהילת העולם הרגעית שלו, שניהם קורבנות ליצר הרס עצמי מפותח במיוחד.

רגע, אבל איך אירע שהאוסטרלי המשונה הזה החזיק את תאגידי העיתונות הגדולים בתבל בכף ידו, וממרומי בעלותו הרגעית על המידע שמאנינג העביר, התנה להם מה וכיצד יפרסמו? אז ככה: הסרט עושה סדר בהשתלשלויות, עקב בצד אגודל, לא נרתע משום אלה מוסרית, אבל בעיקר יותר ראשומון דוקומנטארי מעולה.

הטריילר של "ויקיליקס: סודות ושקרים"

הנה עוד הוכחה לכך שטריקים נושנים בז'אנר עדיין עובדים ביעילות מדהימה. תצרף האירועים מורכב מפיסות של עדויות מפי השחקנים הראשיים: עורכי העיתונים הגדולים והחשובים בעולם המערבי, הניו יורק טיימס, הגארדיין הלונדוני והשפיגל הגרמני, שתזמנו פרסום משותף של קטעים נבחרים מים המסמכים של אסאנג'; וכמובן, אסאנג' עצמו. השחקנים לא מעומתים זה עם זה, נשאלים שאלות זהות שהושמטו בעריכה, וכאילו מנהלים את הסיפור על המסך לבדם, כשכל רגע נוספת לו עוד זוית מפתיעה ומרתקת.

אם אתם חובבי תיאוריית הקונספירציה, הלקח שלכם מן הסרט הוא בערך כזה: כולם באליטות, כולם נבלות, אסאנג' גיבור, לא חשוב ששחרר לרשת מסמכים שיכולים לפגוע בבני אדם חפים מפשע או בחיילי צבא ארצות הברית. אונס? עלילה של ה-CIA. ברור. והם עוד יהרגו אותו. איש מוזר עם הרגלים מוזרים עוד יותר? השחרה מאורגנת של דמותו על ידי נציגי הרשע, שלטון-עיתון. כולם נבלות כבר אמרנו?

אבל אם אתם אנשים שמוכנים לחשוב מעבר לתבנית הזאת, תגלו שתשעים דקות של הסרט יחלפו ביעף, לפני שתצליחו לגבש עמדה סופית ולהחליט מי כאן הטובים ומי הרעים ומדוע. והאם אסאנג' באמת נפל קורבן ליוהרה ולתאוות השליטה שלו עצמו ונתן להיבריס לטאטא אותו החוצה מדפי ההיסטוריה? בתוך כך הצליח גם לגמד את הישגו בחשיפה וביצירת נדבך נוסף בתולדות העיתונות החדשה.

וגם ההיפך יכול להיות נכון: שלמרות הפגמים האישיותיים הרבים שלו והתנהגותו הנכלולית והעברינית, הוא גיבור שהוכיח כי אותם איים של עריצות בליבה של דמוקרטיה לא יכולים להתקיים לנצח ללא פיקוח ובקרה.

אלא שאור השמש לא חיטא את העריצות ולא ריפא את פגעיה. עשרות אלפי מסמכים על אודות מלחמת עיראק הודלפו - והמלחמה תמה? מה פתאום. ים של חומרים על הנעשה באפגניסטן, ושום דבר לא השתנה. אוקיינוס של מברקים דיפלומטיים לא מחמיאים לשותפותיה של ארצות הברית בכל מיני דברים, ואף אחת לא ניתקה יחסים עם המעצמה. לכל היותר, הילארי קינטון נקראה לעשות בקרת נזקים.

עד כמה חשובה תרומת ויקיליקס? מתוך "ויקיליקס: סודות ושקרים"

טועים עורכי העיתונים המכובדים וגם אסאנג' עצמו בעניין האחד עליו הם מסכימים, שהאביב הערבי הוא תולדה של הדלפות ויקיליקס. כאילו שהאומה הערבית היתה זקוקה לתזכורת מאוסטרלי חיוור על מצבה המדוכא.

הסרט נעשה ב-2011 - סמוך לארועים - הוא מופת של חיוניות, עריכה דינמית, שאלות חכמות ושחזורונים קצרים ולא מעיקים. הוא עוד אחד מן הדברים המצויינים שצריך לחייב דוקומנטריסטים מתחילים לצפות בהם כדי שילמדו איך עושים מה. אבל חשוב מזה - צריך לצפות בו כאזרחיה המודאגים של דמוקרטיה מקרטעת, שגם בחצרה האחורית מתנהלים עניינים ש"שומרי הסף" לא יכולים להכשיר.

בניגוד גמור לציפיות של חובבי הקונספירציה, אסאנג' עודנו חי. אבל זה לא רלוונטי. מהירות החיסול הציבורי של גיבורי תרבות הוא מסימני ההיכר היותר-מטרידים של הניו מדיה. סנואודן, גיבור תורן, רוחף עכשיו מפחד במחבואו בהונג קונג, והעולם החופשי מתענג על חשיפת הפגיעה הסיטונית בפרטיות של עשרות אלפי בני אדם. אי שם ודאי כבר עושים על זה דוקו. צריך לקוות שהוא יהיה טוב לפחות כמו "ויקיליקס: סודות ושקרים".