"אני נשארתי פצוע, ולהם נותנים ללכת לקרבי"
"תפסו אותי ולא הפסיקו להרביץ. חשבתי שהולכים להרוג אותי. למה להם נותנים הזדמנות שנייה ואפילו לא מאסר?", שואל ע' שנשאר עם הצלקות. גם שופט מחוזי בדימוס דורש לשנות את החוק שמעמיד את השיקום מעל הכול. אבל יש לדרך הזו הצלחות - תשאלו את מוטי. שני פנים של סיפור כואב ומסובך, עם תחילת עונת השעמום הגדול
לפני שנתיים וחצי השתנו לו החיים, והפחד השתלט. ע', היום בן 17, היה בדרך למפגש עם נערים עולים במתנ"ס בנתניה, שם התנדב במסגרת מחויבות אישית בתיכון. באוטובוס התנפלו עליו פתאום שני נערים שלא הכיר. "תפסו אותי בכוח משני הצדדים ולקחו אותי למושב האחורי לחברים שלהם. בתחנה ליד המתנ"ס הם הורידו אותי ומשכו אותי לתוך חדר מדרגות חשוך. התחילו לתת לי מכות באגרופים בכל הגוף. התמוטטתי על הרצפה. גם אחרי שהתמוטטתי הם המשיכו לבעוט בי. כל הזמן צעקתי 'איי'. לא יכולתי לברוח כי הם כיתרו אותי מכל הכיוונים. הייתי בטוח שהנה הם הולכים להרוג אותי".
עוד בחדשות:
המבוכה והבריחה: 4 שנות מחדלים בתיק הברנוער
"חופש, גם בחיג'אב". חיים איסלאמיסטיים בסוריה
ע' מספר שהיה מעורפל לגמרי, וננטש מדמם עד שבמתנ"ס שמעו את צעקותיו. "הקאתי דם ולא ראיתי בעין. פינו אותי באמבולנס". ניתוח בעין הציל את ראייתו, אולם העין הפגועה נשארה קטנה יותר. הלסת נשברה והיום הוא עדיין סובל מ-10 אחוזי נכות ומתקשה לאכול.
המשטרה עצרה שלושה נערים, והוגש נגדם כתב אישום בגין חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואיומים בבית משפט לנוער בנתניה. לאחר המקרה, ע' עבר לבית ספר בעיר אחרת מהחשש להיתקל באותם נערים, כי "הפחד נמצא איתי כל הזמן". הוא כבר לא אותו ילד שהיה. למרות טיפול פסיכולוגי, חיי החברה שלו נפגעו והישגיו בלימודים נפגעו משמעותית.
"אחרי שהעדתי, לא נתנו לי להיכנס לדיונים בבית המשפט, כאילו לא מדובר בעניין שלי", אומר ע', שאזר אומץ להתייצב מול התוקפים, מאוכזב ממערכת המשפט ובעיקר מהחוק שמגן על קטינים ומבקש בעיקר לשקמם.
במשפט גובשה עסקת טיעון, התוקפים הודו במעשיהם והורשעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אחד מהם גם באיומים. גזר הדין עמד על שישה חודשי מאסר על תנאי
תוך התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה ו-100 שעות שירות למען הציבור. נקבע כי השלושה יעמדו תחת פיקוח של קצינת מבחן לתקופה של שישה חודשים וכן ישלמו פיצוי לקורבן העבירה בסך של 4,500 שקלים. ביחד.
"מערכת המשפט תיתן להם הזדמנות שנייה, כי הם לא חשבו על המעשה וכי הם רוצים להיות בצבא ביחידה מובחרת ושחלילה וחס לא ייפגע העתיד שלהם. אבל אני רוצה לשאול: מה איתי? גם אני רוצה להתגייס לקרבי ולשרת ביחידה מובחרת וגם העתיד שלי נהרס", מזכיר ע'. "אני לא יכול להגשים את החלום הזה בגלל הפציעה. והייתי רוצה שבית המשפט ישתמש בקצת פחות רחמים כשהוא מעניש אותם. הענישה בארץ לקטינים היא צחוק, בלי ענישה חמורה יותר אי אפשר להבטיח שיהיו עוד מקרי אלימות כאלה".
"אם היו הורגים אותי, כמה היו מקבלים?"
"אלימות הנוער מהווה בעיני איום העומד בשורה אחת עם האיומים החיצוניים שעימם מתמודדת ישראל", אמר המפכ"ל יוחנן דנינו בכנס בהרצליה במרס השנה. גם הממונה על תחום נוער בפרקליטות מחוז מרכז,עו"ד אנה אבידוב, סבורה כי "יש רושם שהפשיעה של הנוער לא מתמעטת אלא להפך, במיוחד בעבירות אלימות". במועצה הלאומית לשלום הילד סבורים אחרת, ומציגים נתונים על ירידה במספר התיקים הפליליים במשך עשור. אבל האם ההקלה בענישה מוגזמת? התשובה מורכבת.
נתחיל מהחוק. סעיף העקרונות בחוק הנוער קובע כי כל ההליכים שננקטים כלפי קטין במערכת המשפט "ייעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין, ומתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה... וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו". מתוך עקרונות אלו, השמים את שיקומו של הקטין כמטרת-העל, קובע חוק הנוער הוראות מפורטות - החל מקיומם של בתי משפט ייחודיים לנוער עם שופטים בעלי הכשרה מיוחדת, וכלה בקביעת חובה להעניק תנאי מאסר מותאמים לקטינים, כולל שירותי חינוך ופנאי. שמו של קטין שעבר עבירה אסור בפרסום.
גם לשירות המבחן לנוער תפקיד משמעותי. זהו שירות טיפולי-סוציאלי סמכותי הפועל כשירות ארצי במשרד הרווחה, וחזונו מנוסח כך:
"אנו מאמנים כי לכל קטין/ה שעבר/ה על החוק יש יכולת לשנות את התנהגותו/ה על ידי כך שתינתן לו/ה הזדמנות לקבל טיפול, ייעוץ, הכוון והדרכה. על כן, אנו פועלים במסירות, תוך שימוש בסמכות ובמגוון מיומנויות טיפוליות, בשיתוף קטינים אלו, משפחותיהם והקהילה בה הם חיים".
כך, החוק ושירות המבחן לנוער מעניקם הזדמנות שנייה גם למי שהיכה באכזריות בלי סיבה. ע' נשאר מתוסכל וממורמר: "אני מרגיש חסר אונים, המערכת זרקה אותי לעזאזל. היום כל אחד מרשה לעצמו, ילד יכול לקחת סכין, תרצח, תדקור תאנוס ותצא מזה עם הזדמנות שנייה. אם הם היו הורגים אותי כמה הם היו מקבלים"? הוא שואל.
דוקרים, מרביצים ולא מורשעים
כמה מקרים מהתקופה האחרונה ממחישים את ההקלות. באחד מהם, נערים היכו במקלות אדם שביקש מהם לעשן נרגילה במקום אחר משום שבתו הפעוטה סבלה באותה עת מהתקף סטרידו (שיעול קיצוני). הקטינים הביאו תגבורת עם אב של אחד מהם והיכו נמרצות את המתלונן, עד שזה הצליח להימלט.
האבא השותף לתקיפה נשפט בנפרד ונגזרו עליו שנתיים מאסר. הקטינים נשפטו בבית המשפט לנוער. התביעה ביקשה לגזור עליהם מאסר בפועל (אחד מהם היה בזמן האירוע קרוב לבגירות - בן 18 פחות שלושה חודשים). סגנית נשיאת בית המשפט, השופטת רות בן חנוך, הרשיעה אותם וגזרה עליהם שישה חודשי פיקוח שירות מבחן; חתימה על התחייבות כספית בסך 2,500 שקלים לבל יעברו עבירת אלימות במשך שנתיים; פיצוי של 1,000 שקל כל אחד למתלונן ו-100 שעות לתועלת הציבור.
בית המשפט לנוער נתן משקל לעובדה שהנערים נטלו אחריות, הודו, עברו תהליך שיקומי בסיוע שירות המבחן. גם המתלונן הביע רצון שיתחשבו בקטינים ואמר לזכותם ש"נגררו אחר האב". התביעה ערערה על קולת העונש וסברה שהמינימום שניתן היה להטיל על הנערים הוא מאסר שירוצה בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי. הם עצמם הגישו ערעור על ההרשעה.
במקרה אחר נער דקר בבטן בחור צעיר בגינה לאחר שבמקום פרץ ריב בין ילדים. הקורבן אושפז בבית חולים. בית המשפט לא הרשיע את הנער והטיל עליו דרכי טיפול ופיקוח ופיצוי למתלונן. בית המשפט דיבר על החומרה אך קבע שבשל גילו הצעיר וכן בשל ההליך הטיפולי והשיקומי שעבר עד כה הוא מקבל את המלצת שירות המבחן לנוער.
דוגמה נוספת: נערים שעבדו כיח"צני מסיבות גילו שהמתחרים שלהם הודיעו בפייסבוק באופן שקרי על ביטול המסיבה שתכננו. השניים הגיעו למסיבה המתחרה ושם היכו את היח"צן עם מפתח שבדי ופצעו אותו בראש עד כדי אשפוז בבית חולים.
לדברי עו"ד גיל דחוח, שמייצג בין היתר בני נוער בתיקי אלימות, "חלק גדול מהתיקים בבית משפט לנוער מסתיימים בדרכי טיפול ללא הרשעה כדי לא להכתים את הנער ולפגוע בעתידו התעסוקתי ובשירותו הצבאי. המדיניות השכיחה בקרב השופטים היא מדיניות של שיקום וטיפול לנערים. גם שירות המבחן ממליץ לרוב בדרכי טיפול ולא בענישה".
שופט המחוזי בדימוס שלי טימן מאמין ש"יש מקום לשנות את החוק, את המגמה ואת הפסיקה" במקרים מסוימים. הוא מבין את הצורך בשיקום ובהימנעות מענישה כבדה שתכניס נער למעגל פשיעה בכלא, "ששם לומדים רק דברים רעים", אבל גם חושב ש"הגיע הזמן פשוט להחמיר. בהחלט להחמיר למשל עם כאלה שחוזרים על עצמם, ורואים שפוטנציאל השיקום אינו גדול.
"צריך להחמיר במקרים חריגים שבהם מדובר בעבירות מאוד קשות, ונגרמו נזקים איומים לבני אדם שאף פעם לא יחזרו לעצמם", קובע טימן, "או כשמדובר באלימות שטבועה אצל הקטין - וכמובן בהתאם לגיל: ככל שהוא מתקרב ל-18 קל יותר להחמיר בענישה. צריך להחמיר בענישה לא לצורך הרתעה, אלא פשוט להרחיק אותם מהציבור ולגמול להם על מה שהם עשו לציבור ולקורבנות".
"בצבא החיים שלי יהיו אחרים"
ויש גם את הצד השני. של שיקום מוצלח למרות טעות או שתיים בילדות. מוטי (שם בדוי) מספר: "בגיל 17 רציתי להיות עבריין, ראיתי ששם מרוויחים כסף גדול ומשלמים במזומן, כל יום ולא פעם בחודש". הוא שדד קיוסק בהרצליה עם אקדח. "הייתי בעולם אחר, לא ידעתי מה זה צבא, לא ידעתי מה זה חברים, לא הרגשתי שייך לשום דבר".
מוטי היה עצור במשך כחודש ימים ובהמשך הוגש נגדו כתב אישום. לדבריו עבר תהליך עם עצמו והחליט להשתנות. "הבנתי שמשהו צריך לקרות, אמרו לי שאוכל להיות בהוסטל זמני במקום שנותנים בו צ'אנס לנערים שיוכלו להשתנות והבנתי שאני חייב ללכת לשם. היה לי מאוד קשה, במיוחד בהתחלה. היינו קבוצה של 13 בנים בשלושה חדרים ולא הייתי רגיל לזה, בכלל כל עניין הקבוצה היה קשה לי מאוד.
"שלחו אותי ללמוד, להשלים בגרויות, ולאט לאט התחלתי להבין שככה זה טוב יותר. אחרי שלושה חודשים העבירו אותי להוסטל אחר עם כללים נוקשים ומשמעת קשה, ולמרות הכול היה לי חשוב להצליח והתמודדתי עם הקשיים. היו לי הרבה שיחות עם העובדים הסוציאלים על מה אני אעשה כשאני אצא לחופשה ואיך אני אתמודד עם העולם שבחוץ. עזרו לי שם וכיוונו אותי".
בית המשפט לנוער לא הרשיע את מוטי בעבירת השוד. הוא נשלח להליך שיקום, קיבל קנס כספי ועוד 250 שעות של שירות למען הציבור שאותן הוא כבר מרצה. "היום אני יודע שאני רוצה להתגייס לקרבי, וזה מה שהכי חשוב מבחינתי. החלום זה גולני או שייטת. זה מה שמחזיק אותי. בצבא החיים שלי יהיו אחרים".
עו"ד דן באומן שייצג את מוטי מספר כי הדבר שעמד לנגד עיניו הוא ההליך השיקומי של הנער. "לא היה לי ספק שאם ישלחו את מוטי לכלא הוא יוצא משם עבריין. הדפוסים של העולם העברייני היו מתקבעים אצלו. בכלא הוא היה חייב להיות בחור קשוח בשביל לשרוד".
מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, אומר ש"אנחנו נאבקים נגד ניסיונות שכשלו כליל בקנדה ובארצות הברית, לקחי היד החזקה.
במחקרים השוו בין בני נוער שנשפטו בבתי משפט לנוער לבין בני נוער שנשפטו בבתי משפט רגילים של מבוגרים. בבתי המשפט של המבוגרים הפעילו יד חזקה יותר - אולם שיעור החזרה לעולם העבריינות היה גבוה יותר".
קדמן מבהיר: "בניגוד למיתוסים, לפי נתוני המשטרה העבריינות של קטינים בישראל ירדה בצורה עקבית ומתמשכת בשמונה השנים האחרונות. לדוגמה, בשנת 2000 נפתחו 31,721 תיקים פליליים לקטינים, וב-2011 הנתון עמד על 25,674, למרות שהאוכלוסייה גדלה. בכל סוגי העבירות התמונה זהה".
לדעת מנכ"ל המועצה לשלום הילד, "צריכה להיות חקיקה מיוחדת. זה שהם קטינים לא אומר שאסור לשפוט אותם ולהעניש אותם. הדרך המועדפת בכל מקרה צריכה להיות השיקום והטיפול ולא דרך המאסר, אבל לפעמים גם אנחנו טוענים שהיד קלה מדי".
התביעה "כבולה"
את העונשים הרצויים מבקשת פרקליטות המדינה. עו"ד אנה אבידוב, הממונה על תחום נוער בפרקליטות מחוז מרכז, אומרת כי "במקרים של קטינים כל תיק הוא אינדבידואלי, השפיטה מושתתת על עקרונות אחרים. אצל בגירים יש טווח ענישה, במקרי נוער אי אפשר להשוות שום מקרה למקרה אחר. מסתכלים על נער מסוים אם הוא בר שיקום. לשירות מבחן לנוער תפקיד קרדינלי - הוא השחקן הראשי בבית המשפט. יש מערכת שלמה של טיפול ושיקום, מוסדות חסות מעונות פתוחים, מעולים (משהו שמתקרב לכלא) ורק כשכלו כל הקצים שולחים לכלא".
הפרקליטות, מזכירה עו"ד אבידוב, "לפעמים מתנגדת לתסקיר שירות המבחן, אבל אנחנו כבולים לפסיקה של בית משפט עליון - למרות שקטינוּת לא מקנה חסינות מהרשעה או מעונש, השיקול המכריע הוא שיקול השיקום". האינטרס הציבורי, היא מדגישה, "הוא שהנער יהפוך למבוגר נורמטיבי. אנחנו מנסים להגיע לאיזון בין כל האינטרסים".
תגובות בעניין סיפורו של ע':
ממשרד המשפטים בשם פרקליטות מחוז מרכז נמסר כי "הפרקליטות שמה לה כנר לרגליה את זכויות נפגעי העבירה בהליך הפלילי אדרבא כאשר מדובר בקטינים נפגעי עבירה. הליך פלילי כנגד נאשם קטין מתנהל על פי חוק בדלתיים סגורות. אף על פי כן, בתיק זה הגישה הפרקליטות לבקשת המתלונן הקטין, בקשה להתיר לו ולהוריו להיות נוכחים בדיונים. לאור התנגדות הסנגורים בית המשפט דחה את הבקשה.
"לאחר מכן, פנה הקטין באמצעות עורך דינו פעם נוספת לבית המשפט, וביקש להיות נוכח בשלב הטיעונים לעונש.
הפרקליטות הצטרפה לבקשה זו אשר התקבלה. במהלך ניהול התיק היתה הפרקליטות בקשר עם נפגע העבירה ואף פעלה מיוזמתה לעריכת תסקיר קורבן והעדת הקטין והוריו בדיון הטיעונים לעונש".
ד"ר דנה פוגץ', יו"ר משותפת של מרכז נגה לנפגעי עבירה, מיסודה של הקריה האקדמית אונו, אמרה ש"לעתים נדמה שבתי המשפט לנוער שוכחים שגם לנפגע, ולא רק לפוגע, מגיעה הזכות להשתקם. על בתי המשפט לנוער להכיר באינטרס הלגיטימי של נפגעי עבירה בהליכים המתקיימים בעניינים, לכבדם ולהעניק להם את המקום הראוי להם. שלילת אפשרות נוכחותו של קורבן עבירה בהליך המתקיים בעניינו צריך להיות היוצא מן הכלל ולא עיקרון מנחה".
לפנייה לכתב/ת 
