על אלטרואיזם, אגואיזם ומה שביניהם

 איך נוצר אצלך החיבור בין חקר ספרות ואקטיביזם?

עד לפני תשע שנים הייתי חוקרת ספרות שמרנית, כלומר: קראתי ספרים, כתבתי מחקרים, לימדתי באוניברסיטה. חיי היו מפוצלים: את ענייני האוניברסיטה השארתי מחוץ לבית. היה בזה משהו מענג. אולי חשבתי שאני מרחיקה כך מן הילדים שלי את המטען המורכב, הכבד של חיי הרוח שלי. אבל הספרות, שסגרתי בפניה את דלת הבית שלי - נכנסה אליו דרך החלון.

זה התחיל כששמעתי מהילדים שלי ששעורי הספרות בבית הספר משעממים, והתגבר כשהתעורר בי עצמי השעמום. הספרות עוררה בי פתאום ייאוש ושעמום אין קץ.

חשבתי על המחקרים שמתפרסמים מדי יום בעולם, הזמן ותעצומות הנפש שמחבריהם משקיעים בהם- מי צריך אותם? את מי הם מעניינים? למה שאכלה את ימיי בחיבור עוד מחקר שאיש אינו זקוק לו? לא מצאתי טעם במלים. ניסיתי להתגבר על המשבר הזה דרך עבודה, אבל הוא רק הלך והעמיק. לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב את המחקר וההוראה.

מתוך המשבר הזה קמה "קבוצת הסיפור שלך" בה לומדים יחד בשמונה השנים האחרונות סטודנטים ובני נוער קריאה וכתיבה כאופן הבנה ופעולה בעולם. הרעיון שלנו הוא לימוד שיקשור בין קריאה לכתיבה, בין הספרות לחיים.

מה עושה את הלימוד הזה לאקטיביזם בעינייך?

כשאני חושבת על אקטיביסט אני חושבת קודם כל על מישהו שמכוון את הפעולות שלו לעבר זולת שאינו נמצא במעגל המיידי של חייו. מישהו שרואה מעבר למציאות החיים הנגלית לו ביום-יום, מבין שחייו קשורים קשר הדוק גם לאנשים שכלל אינו מכיר, מעצם היותם חלק מהחברה האנושית.

אני באתי אל הסטודנטים שלי ואמרתי להם: לכל אחד מכם יש סיפורים שחשובים לו, סיפורים שלו ושל אחרים, סיפורים ששינו את חייכם, שאתם מבינים אותם בדרך ייחודית. לכל אחד מכם יש בתוכו את הסיפור שלו. אולי חלק ממנו כבר הצליח לצאת לעולם כמלים. חלק גדול אולי עוד חבוי.

הסיפור הזה, אמרתי, מרתק אותי. ספרו לי אותו. אני מאמינה שתפקידה העיקרי של הספרות היא לחזק את האמונה בכוחן של מלים לפעול בעולם ולעורר אותנו לספר את הסיפור שלנו.

אחרי שסיפרנו זה לזה כמה מהסיפורים שלנו וגיבשנו יחד קווי מחשבה ותכניות פעולה, יצאנו לעבוד עם קבוצות בני נוער. בדקנו איתם מה הסיפורים שמעניינים אותם, המרצנו אותם להתנסות בקריאה ובכתיבה, בדיבור והקשבה, באמנות ופעולות מסוגים שונים.

עם אילו קבוצות עבדתם?

המקום הראשון בו יצאנו לפעול הייתה "החצר הנשית" ביפו. הגענו לשם ב 2004, זמן קצר אחרי שהוקם האתר החדשני הזה, שמציע בית ומרחב בטוח לנערות ביפו. הגענו לשם עם ששה סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב לפגישה שבועית במשך שלושה חודשים. הסטודנטים רצו ללמוד יחד מהשירה והספרות העברית והעולמית, אבל חלק מהנערות בקושי ידע לקרוא עברית. הן היו סוערות, רעבתניות, כמעט אלימות: צעקו, התרוצצו, דחפו.

למרות נתוני הפתיחה הכמעט בלתי אפשריים האלה, נקראו ונכתבו שירים וסיפורים במפגשים האלה. הסטודנטיות טיפחו ועודדו את הנערות ואת האמון שלהן בכוחן של המלים. הנערות בתורן טענו את המלים בעוצמה מפתיעה, ומילאו אותן, כמו גם אותנו, במשמעות.

בזמן המפגשים עם הנערות ובפגישות שערכתי עם הסטודנטים מיד אחריהם היו אנרגיות עזות: ייאוש, שמחה, התלבטות, סיפוק. הספרות כבר לא הייתה בכלל משעממת.

השנה אני עובדת עם קבוצת סטודנטים מצטיינים מסמינר הקיבוצים במסגרת קורס הנקרא "הסיפור שלך: שינוי עולם דרך מלים". בסמסטר הראשון גיבשנו קווי מחשבה ופעולה דרך עיון בטקסטים של עגנון, אינגבורג בכמן, סאפפו, פרימו לוי, נורית אביב, שייקספיר ואחרים.

בסמסטר השני למדנו שירים של זלדה יחד עם נערות דתיות, תלמידות אולפנית בני עקיבא בתל אביב. זאת היתה התנסות מרתקת ורבת יופי.

מדברייך נשמע שבשבילך "אקטיביזם" הוא פעילות שמכוונת כלפי ה"אקטיביסט" עצמו, באותה מידה שהיא מכוונת כלפי אנשים אחרים – שילוב של "עבודה פנימית" עם "עבודה חיצונית"

השאלה שלך מחזירה אותי לרגע של עלבון שעורר אצלי גילוי. בתחילת הדרך של "קבוצת הסיפור שלך" ניסיתי לגייס את אוניברסיטת תל אביב כך שתכיר בעבודה שאני עושה עם הסטודנטים כפעילות שיש לה ערך אקדמי.

הסטודנטים שלי לא רק מצטיידים בידע, אלא גם חוקרים את ההתנסות שלהם דרך תיעוד ורפלקציה, ומתרגמים את הידע האישי והקבוצתי שמצטבר בדרך לידע אקדמי. היום כבר הרבה מוסדות אקדמיים נותנים קרדיט עבור פעילות חברתית של סטודנטים, אבל לפני שמונה שנים זה כנראה היה רעיון קשה לעיכול במוסד השמרני הזה.

בין השאר הלכתי להיפגש עם דיקאן הפקולטה והצגתי לפניו בלהט את הקבוצה ופעילותה דרך קלסרים כבדים שהכנתי. הוא הקשיב לי בסבלנות ונראה משועשע. אחרי כן אמר את הדברים שנושאי תפקידים אומרים בדרך כלל (מגבלות התקציב וכן הלאה והלאה). לפני שנפרדנו עוד הוסיף ואמר: מה שבטוח - את נהנית מזה (או: עכשיו מעניין לך).

התגובה המיידית שלי הייתה עלבון. הרגשתי שההערה הזאת מצמצמת את העבודה שלנו למין שעשוע אישי. לקח לי זמן להבין שהוא קלע- בכוונה או שלא בכוונה - למהות עמוקה ורבת ערך. המחשבה שאקטיביזם הוא רק פעולה שמופנית אל החוץ היא מלכודת מסוכנת. הפעילות החברתית עונה על צרכים פנימיים עמוקים של האקטיביסט.

את בעצם אומרת שמה שנראה מבחוץ כמו אלטרואיזם יכול להרגיש מבפנים כמו אגואיזם. אולי בהקשר שאנחנו מדברים עליו אין הבדל בין "אלטרואיזם" לבין "אגואיזם"?

הזכרת קודם את המושגים "עבודה חיצונית" שאנחנו עושים בעולם ו"עבודה פנימית" שאנחנו עושים עם עצמנו. האלטרואיזם והאגואיזם הם אולי שני קצוות של אותו מקל קסמים. מושג ה"אינטרס החברתי" של אדלר יפה בעיניי.

אדלר טוען שעצם הבריאות הנפשית שלנו קשורה למחשבה שטובת האחרים אינה פחות חשובה מטובתנו אנו. באופן אישי, עוד לא מצאתי שדה שיותר מצמיח רווחים עבורי מהפעולה במרחב החברתי. סיפרתי קודם שיצאתי לפעול במרחב החברתי מתוך הרצון לשנות את המצב עבור הבנים שלי ועבור עצמי. בבסיסו של דבר זה עדיין כך.

בשבועות האחרונים חזרתי להתעמק בזלדה לקראת העבודה עם הסטודנטים והנערות באולפנית. זלדה מדברת על הכמיהה לידידות כמו על מנוע לחיים. היא מתבוננת על העולם סביבה: על השכנים, על הקבצנים, על האנשים במכולת וברחוב, על העצים, הפרחים וגרמי השמיים.

היא מתבוננת בהם ומבקשת מזור לבדידות - שלה ושלהם. היא מחפשת ידידות שתשבור את הבדידות הקיומית הזאת, מכנה משותף, אפילו נקודה קטנה, ממנה תוכל לצמוח הבנה שתגשר על הזרות והעוינות שנדמה שהן בכל. היא מאתגרת את עצמה עוד ועוד ומחפשת את הידידות הזאת דווקא עם אלה הרחוקים, הזרים, החריגים. דווקא בהם היא מזהה משהו קרוב ועמוק שמוכר לה מעצמה, שעוזר לה לגלות את עצמה. הכמיהה לידידות של זלדה היא גם המנוע שלי.

• "איך עושה שינוי?" – האם יכול האדם להשתנות במהותו? האם יכולים היחסים בין בני אדם להשתנות באופן יסודי ועמוק? האם יכולה החברה להשתנות באמת? ואם כן, אז איך? ואיך אוכל אני "להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם"? ראיונות, מאמרים ורבי-שיח שנוגעים בשאלות היסוד של כל תנועת שינוי.
• עמיר פריימן, עורך המדור, הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית, כותב ועורך ספרים, יו"ר מועצת התנועה להעצמת הרוח בחינוך . הצעות לקישור עם אנשים או קבוצות שהייתם רוצים לפגוש במדור שלחו ל- amirfreimann@gmail.com.
• לראיונות נוספים במדור לחצו כאן .