ערן מור: "שחקן נמדד בתפקידים צנועים"
זו היתה שנה מצוינת עבור ערן מור: אחרי שנים בצל, זכה לככב בתפקיד ראשי ב"איש קטן מה עכשיו". "יש מלא שחקנים שלא עובדים והאש הזו שבוערת מתחת לרגליים זה דלק", הוא אומר
בית קפה בתל אביב. מסביב שקט של שעת בין ערביים. פתאום הוא אומר: "אז יש לי עבודה. כלפי חוץ אני כבר לא שייך למובטלים, אבל מבפנים אני אחד מהם. כל יום אני יכול למצוא את עצמי ככה. כלום לא מגן עלי, אני אחד ממיליונים. שרי ממשלה מדברים אלי, נואמים בפני, קוראים לי להדק חגורה, להקריב קורבנות, להרגיש לאומי, לחסוך, להצביע בשבילם. אני לא מאמין לאף מילה. נגיד יפטרו אותי מחר? זהו, הלך עלי. שלום לז'קט ולתוכניות. היום אני מגרד עוד משהו, אבל מחר מה? אני שמח, רק שמתחת לשמחה יש דאגה. זה יחזיק? ברור שלא. אז כמה זמן זה יחזיק?".
העיניים משדרות מצוקה והקול שבור. הוא משתהה, אוסף נשימה ולרגע זה נשמע אמיתי כמו שדרות רוטשילד הסמוכות, שהפכו רק לפני שנתיים סמל למחאת ההמונים שמגרדים את קו העוני מלמעלה ומלמטה. הטקסט, שיוצא מפיו של השחקן ערן מור, לקוח מתוך מחזה - אבל נשלף מקרביו. בשבילו תיאטרון החיים הוא לא קלישאה.
מור הוא נשק כבד שאופסן עד עכשיו במחסן הסודי של תיאטרון הקאמרי. חמש שנים אחרי שהצטרף לשורותיו, הוא מקבל כעת לראשונה הזדמנות אמיתית בתיאטרון. הוא סוחב על גבו את "איש קטן מה עכשיו", הצגה המבוססת על רומן מאת הסופר הגרמני הנס פאלאדה. את העיבוד למחזה, שמתרחש בגרמניה הנאצית ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתב דורי פרנס. ההצגה, שביים איתי טיראן, מרחיקה עדות, אבל מציבה תמרור אזהרה מפני מציאות עתידית פוטנציאלית.
"כתבו אצלכם בטוקבקים שאי אפשר לדבר על ישראל של היום בקונטקסט של גרמניה לפני המלחמה. הם חיים בבועה. אנחנו לא גרמניה, אבל המצב הכלכלי, הלאומי והחברתי לא להיט. זו לא מלחמת העולם השנייה, אבל כל יום מזכירים לנו שמלחמה גדולה היא עניין של זמן", אומר האדם שמאחורי השחקן במילותיו. "אנחנו עובדים קשה וצוחקים עלינו מלמעלה. נכנסים לסוּפֶּר, יוצאים עם שתי שקיות וחשבון של 220 שקל. טנק דלק עולה יותר מ-300 שקל ולקנות דירה זה 120 משכורות. איזה סיכוי יש לנו להתקדם?".
בהצגה הוא "האיש הקטן", פרט בחברה מתפרקת שחונקת ודוחקת מיליונים שכמותו לשוליים, מפשיטה אותם מכבודם ולא משאירה פתח לתקווה. קוראים לו יוהנס פינברג, אבל זה רק במקרה. "גם ההורים שלי היו 'האנשים הקטנים'. פינברג טבע במערבולת הנסיבות, הם בחרו לעזוב לפני הקטסטרופה", הוא אומר. "עם שלושה ילדים ומשכנתא חונקת, הם הרגישו לכודים.
המצב הכלכלי היה בלתי אפשרי. לא ידעתי את זה בזמן אמת, הם גוננו עלינו, וילדים לא שואלים מאיפה בא הכסף. בגיל 52, הם עזבו הכל ונסעו כדי לשרוד. רק היום אני מבין כמה הם עשו למעננו בלי לומר מילה, בלי שנרגיש, כדי שנחשוב שהכל בסדר".
אמו, מורה לשעבר בבית הספר הריאלי בחיפה ואביו, איש חיל הים, ארזו ועברו לפולין. "בעשר אצבעות הם בנו חיים שגם בעוד מאה שנה לא יכלו להגיע אליהם בארץ. אני כל הזמן מזכיר לעצמי שבקלות היינו יכולים גם אנחנו לטבוע".
הוא מדבר על הוריו בעיניים נוצצות - על הלב הגדול של אביו ועל אמו, שלימדה אותו מילדות לא להרים ידיים גם כשקשה. "יש לי הפרעת קשב וריכוז, אבל היא לא עשתה לי הנחות. רציתי לשחק כדורגל, אבל לה היה חשוב שאקרא ספרים אז נרשמתי לספרייה. אולי זו הסיבה שקריאה נתפסת אצלי כמטלה. אני לא מצליח לקרוא כתבות ארוכות וגם עם מחזות קשה לי".
על אף הקושי, את ספרו של פאלאדה גמע ביומיים: "לא הפסקתי לבכות. החיבור היה מיידי". מור מדבר על הדמות, אבל חוזר שוב ושוב לעצמו. "פינברג הוא איש פשוט, נאיבי, בלי חלומות גדולים. גם אני. אין תפקיד מסוים שאני חולם עליו. אני רוצה למצות יכולות, לאתגר את עצמי, גם כשמדובר בתפקידים קטנים. לא בעיה להתבלט כשהפוקוס עליך, אבל שחקן נמדד בתפקידים צנועים".
גם התמימות, תכונה שקשה מאד לזייף, היא חלק מובנה באישיות של שניהם. "אומרים על פינברג שאם היה חייב כסף בבוקר, היה משלם עוד באותו היום כדי שאם ימות בלילה לא יאמרו שהוא רמאי. גם אני כזה. לשנינו יש פתיל קצר".
הצגה או מציאות? גם וגם. "אני יודע כמה קל להגיע לתחתית", הוא אומר, "היום במזל יש עבודה, אבל מחר לך תדע. הפחד קיים. אתה חושב על המשכנתא והילד שבדרך ומאיפה תשיג כסף. כמו פינברג אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. הוא כלוא במצב שמוכר לרבים".
על אף הקווים המשיקים, לקח לו זמן להכיר בדמיון. "חיפשתי את הדמות במקומות הלא נכונים. ניסיתי להרחיק אותה ממני עד שהבנתי שזו טעות. בדמויות אופי אתה משנה הליכה, אינטונציות, אחיזה של גוף. כשאתה משחק דמות שדומה לך, זה מרגיש קל מדי. ניסיתי לעשות מטמורפוזה וזה לא עבד עד שאיתי טיראן, הבמאי, אמר: 'בחרתי בך מפני שאתם דומים. תן לעצמך לצמוח בתוכו'. פתאום זה קרה".
בשנה האחרונה שיחק בשני תפקידים מרכזיים בהצגות "ריצ'ארד ה-II" ו"ריצ'ארד ה-III", פרויקט יוצא דופן לשני המחזות של שייקספיר שזכה לביקורות משבחות. "זו שנה של הזדמנויות וזה חדש לי להיות פתאום במכז", הוא אומר, "שיחקתי בתפקידים ראשיים בבית צבי, אבל בתיאטרון הרפרטוארי זה עולם אחר. זה שיא שחייבים להגיע אליו בכושר. לפני הפרמיירה של 'איש קטן' לא הפסקתי לחשוב על גרי בילו, מורה רוחני ואדם מאוד משמעותי בחיי. אני חושב שההצגה היתה לטעמו".
"אני משחק עם טיטאנים"
שלוש ההפקות האחרונות בהן הוא משחק בתפקידים מרכזיים יצרו אנסמבל מגובש ומרשים. מרבית הקולגות שלצידו הם מבּוֹגְרי בית צבי. "זו מתנה לשחק בתוך המשפחה. אנסמבל הוא חממה להשבחת שחקנים וביחד אנחנו בועטים אחד את השני למעלה. ליד שחקנים שכאלה, אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות לא טוב".
נוכחותו הנפקדת של גרי בילו, שהיה עד למותו דמות מרכזית בחיי שחקנים רבים בהפקה, היתה לדבריו מורגשת. "הרגשנו שהוא מלווה אותנו מלמעלה", הוא אומר, "גרי היה הכל בשבילי. הוא לקח אותי תחת חסותו, דחף קדימה, שמר עלי כמו אבא. כואב לי שהוא לא הספיק לצפות בההצגה".
המפגש עם שני שועלי במה ותיקים, גדי יגיל ויוסי גרבר, גרם לו התרגשות רבה. "קשה לי לתפוס שאני עומד איתם על אותה הבמה. אני אוהב אותם אהבת נפש. לפעמים, כשגדי משחק, הוא מהפנט אותי עד כדי כך שאני שוכח טקסט. יוסי מענטש, צעיר מכולנו. היה מקסים לראות אותו בחזרות. יש לו סקרנות של ילד. אני מרגיש לידם כמו מעריצה בת 16. אני משחק עם טיטאנים ומודה בכל יום על ההזדמנות שניתנה לי. זה לא ברור מאליו".
בתוך ההמולה סביב ההצגה, מה הרגעים שתנצור?
"הערב שבו ההורים שלי הגיעו. שיחקתי עם דמעות בעיניים. זה היה בשבילי עולם ומלואו. אבא עבר התקף לב כשהייתי בחזרות. הם לא סיפרו לי, כדי לגונן עלי. נודע לי רק מאוחר יותר. אבא אדם מופנם, כמו כל אנשי הצוללות, הוא לא התלונן אבל זה שבר אותו. היה לי קשה לראות אותו ככה. ברחתי לתיאטרון, התרכזתי בחזרות והדפתי את ההתמודדות.
בגלל זה היה לי כל כך חשוב לעשות להם נחת. הרגשתי שזו הדרך שלי לעזור במאמץ המלחמתי".
בימים אלה הוא בחדר החזרות לקראת "מקבת", הפקה שייקספירית נוספת בבימויו של עמרי ניצן. "זה תפקיד קטן אבל אני לא רואה בזה פחיתות כבוד. עמרי אומר שגרף של שחקן הוא לא ליניארי. אני מניח שהוא צודק. היום אני יותר בטוח ביכולות שלי ומה שחשוב בעיני זו ההמשכיות, ששומרת אותך בכושר. יש מלא שחקנים בחוץ שלא עובדים והאש הזו שבוערת כל הזמן מתחת לרגליים, זה דלק. אנחנו בונים שכבות ארכיאולוגיות, דבר מוביל לדבר, וגם אם הפידבקים לא מיידיים, אני מאמין שבסופו של דבר הסבלנות משתלמת".
חתיכת מסע עשית.
"אני בתחילת הדרך ודרושה סבלנות. גרי אמר: 'רק אל תתקע. אל תהפוך לפקיד תיאטרון'. זה לא תמיד תלוי בך אבל אני מאמין שאם אתה בן אדם, ינהגו בך בהגינות. אני שמח שהחיים הובילו אותי לאן שהובילו. הבסיס איתן וגם אם הקרקע לא יציבה במקצוע הזה, בינתיים אני פה".
