הפט שופ בויז בלונדון: הם יופיעו עד הקבר

סוף סוף! נמצא המקום היחיד בלונדון שבו אין סיכוי לשמוע שיר של וואן דיירקשן: היכל O2 בערב ההופעה של הפט שופ בויז. אולם ההופעות היה מלא אמש (ג') בכעשרים אלף מעריצים של צמד הסינת’ פופ הוותיק, וכולם עונים ללפחות אחת מההגדרות הבאות: נרדים. גיקים. ארבעים ומשהו. שלושים ומשהו. גוון עור בהיר. גם צווארון בהיר. רחוק מקהל בנות השש-עשרה הנחשק ששולח את אותה חמישיה אנגלו-אירית לראש מצעדי המכירות וההשמעות בבריטניה באופן עקבי - אבל זו עובדה שניל טננט וכריס לואו פשוט צריכים לחיות איתה: הקהל שלהם מזדקן.

הכי רחוקים מוואן דיירקשן, וטוב שכך. פט שופ בויז(צילום: gettyimages)

גם הם, האמת. טננט נושק לשישים, לואו חוצה את החמישים - וכשהם עולים על הבמה, אחרי חימום מהפנט של ג’ון הופקינס המצוין - "הבריאן אינו הבא", אם לסמוך על הגרדיאן - קשה שלא להבחין בצווארים רופסים וקרחות מתקדמות. זה לא באמת משנה. ספר השיאים של גינס קבע כי הם הצמד המצליח בתולדות המוזיקה - והנה הם כאן, עם סיבוב הופעות חדש שמפוצץ את האולם הכי גדול בעיר.

קודם הופעה, אחר כך נוציא אלבום(צילום: gettyimages)

הסיבוב הנוכחי, שמגיע גם להיכל נוקיה ב-23 ביוני, מקדם את האלבום החדש של הצמד, ‘Electric’. זה אלבום האולפן ה-12 שלהם, והוא מהווה ציון דרך משמעותי בהיסטוריה של הפט שופ בויז: הם מוציאים אותו לבד, תחת לייבל פרטי שפתחו, ואחרי שאמרו שלום ל’פרלופון’ איתה עבדו כל השנים. האלבום יוצא רק ב-15 ביולי, ככל הנראה מתוך אסטרטגיה מוצלחת לחשוף אותו לקהל המעריצים באמצעות חווית הופעה חיובית.

פופ וצעצועים אלקטרוניים(צילום: ליטל אשל)

כרגיל אצל טננט ולואו, גם הפעם הם בחרו במפיק אלוף: כזה שיידע לשמר את הסאונד עמוס הצעצועים האלקטרוניים שלהם, ובו בזמן להצעיד אותו קדימה. בעבר עשו את זה סטיבן הייג, טרבור הורן, זנומניה ויועד נבו; הפעם נבחר למשימה סטיוארט פרייס. אם לשפוט לפי שלושת השירים שהמופע דוגם מתוך האלבום החדש והטיזר הנוסף ששוחרר ברשת - הוא מצליח לעמוד בה בכבוד.

טננט ולואו, בשר ודם על הבמה(צילום: ליטל אשל)

ההופעה מתחילה עם Axis, הוא גם האינטרו של האלבום החדש; זה קטע אינסטרומנטלי מותח בהשפעה ברורה של ז'אן מישל ז'אר, והמסך הענק שמותקן בקדמת הבמה מבזיק לאורכו וידאו ארט עם רמזים לבאות: הנה הכובעים המשולשים המפורסמים, הנה הם מתקרבים, והנה המסך עולה ומגלה את טננט ולואו, בשר ודם, על הבמה.

צפו: הקליפ החדש של הנערים לשיר "Vocal"

עטויים מעילי קוצים מוגזמים וסינתטיים, משקפי שמש (לואו) וכובעים מתחלפים לפרקים (טננט), הפט שופ בויז לא באמת זזים או מתחפשים. לואו נמצא בעמדת הסינתי הקבועה שלו, טננט מטייל קצת לאורך הבמה; מדי פעם יש איזה "הלו לונדון", וברגע השיא לואו מתהדר בקסדת כדור דיסקו מנצנצת (תאכלו את זה, דאפט פאנק). מה שהם לא עושים מבחינת כוריאוגרפיה ותלבושות בעצמם, עושים עבורם הוידאו, הלייזרים, הקונפטי והרקדנים, שמשום מה חובשים ראשי שוורים רוב הזמן (?). וזה ממש בסדר; הרי לא בשביל זה אנחנו כאן.

או, הנה הכובעים והמשקפיים(צילום: ליטל אשל)

אנחנו כאן רק בשביל המוזיקה - והסאונד ב-O2, זה כבר לא סוד, רחוק מלהיות אידיאלי (רמקולים מאחור, מישהו?). ראיתי שם הופעות שלמות ומאוד יקרות מתרסקות בגלל הבעיה הזו. לא הפעם, טפו. טננט ולואו מפשילים שרוולים, משפשפים ידיים וניגשים למלאכה: להיטים, קדימה, להיטים.

לבלוג של הלית קולט - "בלונדון יש"    

הם מפגיזים את ’Opportunities’, ‘It’s A Sin’, ‘Rent’, ‘Domino Dancing’, ‘Go West’, ‘West End Girls’, ‘Love etc.’, ‘Suburbia’. אין שום דבר מתחכם או יוצא דופן בעיבודים הבימתיים, אבל הרבה מהשירים מקבלים משמעות אקטואלית במיוחד כשהם מוגשים בקונטקסט הנכון - וכשהפט שופ בויז שרים אותם בלונדון, עיר הולדתם והמקום עליו הם נכתבו.

מפגיזים בלהיטים ומרגישים בבית(צילום: ליטל אשל)

בין לבין, הם משחילים כהרגלם כמה קאברים. מעולים: ל- ‘Somewhere’ של לאונרד ברנשטיין ול- ‘Always On My Mind’ של אלביס, שכבר מושרשים עמוק בפנתאון הלהיטים שלהם, פלוס קאבר חדש ל- ‘Last To Die’ של ברוס ספרינגסטין, שלקוח מתוך האלבום העתידי ופוער לא מעט לסתות בקהל. על פניו - בחירה משונה, במבחן המציאות - בחירה מצוינת, גם הפעם. טננט ולואו מכשפים את מקטע הרוק העבש של ספרינגסטין לכדי יצירת דאנס מגובשת, כשהגיטרות המטרטרות של ספרינגסטין, המנגנות את הליין המרכזי, מומרות בקול המיוחד כל-כך של טננט.

קסדת כדור דיסקו מנצנצת. תאכלו את זה, דאפט פאנק(צילום: ליטל אשל)

כמה מיוחד? הוא לא זונה של ביצועים מפוארים. הוא לא יכול להיות. אין לו מנעד, אין לו טכניקה. קחו עשרה זמרים, רובם יותר טובים ממנו. אבל: יש לו קול רובוטי, מרוחק, מנותק, משונה, מורכב. בשילוב עם מלודיות גועשות, ביט עוצמתי, טקסטים קולעים והפקה מלוטשת, יש לפט שופ בויז פטנט מנצח, וכזה שבקלות יכול למצוא אותם מגשימים את מילות השיר של ספרינגסטין, משחקים אותה רולינג סטונז - וממשיכים להופיע עד הקבר.

הרקדנים, רוב הזמן עם ראשי שוורים(צילום: ליטל אשל)

עוד נחשפים מהאלבום החדש: ‘Thursday’ הקליט ו-‘Vocal’ העוצמתי, המנון פסטיבלי קיץ קלאסי, שגם סוגר את ההופעה וגם עשוי להחזיר לפט שופ בויז את כבוד המצעדים שאיבדו באלבום האחרון.

אם גם שאר השירים ב-‘Electric’ ימשיכו את הקו הזה, אלו חדשות מעולות למעריצים, שספגו כמה שנים של סולמות מינוריים וכיוון מלנכולי-כבד מיותר: הבויז חוזרים לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב - למכור את הביט להמונים במעטה של פופ-דאנס אופורי, בומבסטי ולמצב את מעמדם כאשפי המוזיקה הקלאסית של הזמנים המודרניים.