מוות יאה לטוני סופרנו, לא לג'יימס גנדולפיני
התסריט של "הסופרנוס" אמנם היה הברקה, אך אלמלא ג'יימס גנדולפיני היא לא היתה שורדת יותר מעונה. אריאנה מלמד נפרדת משחקן עוצמתי ומרגש שגרם לנו להזדהות איתו. כי גם אם אנחנו לא חונקים מישהו על הבוקר, עדיין יש בנו רגעי סופרנו
יצירת אמנות גדולה מתגלה לפעמים בכוח שיש לה לשנות אותנו: אחריה, לא נהייה מי שהיינו לפניה. בסוף האלף הקודם התיישבנו לצפות בחלאת האנושות - רוצח סדרתי, מאפיונר איטלקי שחיסל את אויביו בלי להניד עפעף וגם פרע את כל הסדר החברתי כולו - והתאהבנו. מה זה התאהבנו? חמלנו והערכנו, הבנו והזדהינו, כאילו לא היינו בורגנים מהוגנים שמתעוררים שטופי זיעה באמצע הלילה, שמא שכחו לשלם דו"ח חניה.
תדהמה בהוליווד: ג'יימס גנדולפיני ("הסופרנוס") הלך לעולמו
אמת, התסריט של "הסופרנוס" היה הברקה ארוכה אחת, אבל הוא היה נשאר על הנייר או מת אחרי עונה באויר, אלמלא ג'יימס גנדולפיני. הברקת הליהוק הגדולה הזאת היא שהפכה את הסדרה ליצירת מופת, לאבן דרך בתולדות הטלוויזיה, לשלם ענק שגדול מכל סך חלקיו. ועכשיו לא יהיו לנו עוד העוצמות והרכות, הזעם המתפרץ וההתחטאות הילדותית, הציניות שאין לה גבולות והחרמנות מכמירת הלב של טוני סופרנו. כי ג'יימס גנדולפיני מת, ויצירות טלוויזיה לא חיות לנצח בליבנו. כמה מן הצופים שלא זכו יישבו עכשיו לראות את כל העונות?
ולכן צריך לזכור אותו, לפחות לעת עתה, כמי שחולל את הנס הרגשי הזה. מלכתחילה היינו אמורים להתבונן בו בחשדנות ולהביא אל הצפייה את כל הביקורת המוצדקת שלנו על אנשים כמותו, כלומר כמו טוני - אבל זה היה פשוט בלתי אפשרי.
הוא היה בנוי כמו ארצ'י בנקר ולא היסס להראות לנו את החזה השעיר והכרס המשתפלת, הכתפיים הרופסות בגופיה של מעמד הפועלים והשפה הפיזית הדובית, הגמלונית, של גבר בגיל העמידה שמעולם לא חיבב את גופו.
ההיפך הגמור. מן הגברים המיופיפים, המטרוסקסואלים חובבי מכון הכושר שהמסך התמלא בהם מאז סיינפלד, גנדולפיני דשדש מול המצלמה בחלוק רחצה ובפנטופאלעך, כמו דוד עתיק מעידן אחר, כמו שלא חשבנו שמאפיונר צריך להיראות. אם כבר מרושעים קיצונים חשבנו, שיהיו עשירים בלי גבול ויעוררו בנו חמת זעם - אבל זה בדיוק מה שלא קרה ב"סופרנוס".
בית הפרברים ששידר אמידות מהוססת עם טעם קיטשי ממגזינים גרועים, כרמלה החבוטה והנערצת, הילדים שלא הגשימו שם תקוות, החליפות המחויטות ומיושנות בעת ובעונה אחת, מצעד תבשילי הפסטה: גנדולפיני הצליח לשכנע שהוא איש משפחה למופת, אבל גם לוקה בחרדות שהובילו אותו לטיפול - שם חשף את כל בורותו, כל אנושיותו וכמעט כל זעמו המתפרץ, ואנחנו רצינו להיות מטפלים-שותפים. להציל אותו מהגהינום הקתולי הרותח של כל המאפיונרים, מהסנדק ועד אחרון השחקנים עם המבטא האיטלקי המשכנע. וכשהוא התאהב במטפלת שלו, נכבשנו סופית: כמה בסיסי ופשוט. כמה אנושי. וכמה מלא סתירות, ממש כמונו.
כי גם אם אנחנו לא קמים בבוקר לחסל בוגד עלוב בחוט ברזל שיחנוק אותו צ'יק-צ'אק, ואפילו אם אנחנו טבעונים ולא נהרוג זבוב - בחיינו ובעלילותינו הפרטיות יש לכל אחד רגעי-סופרנו קלאסיים. זעם וצורך לרצות, תשוקות חבויות שיש לשלם עליהן מחיר רגשי ומשפחתי, אכזבות קיצוניות שאסור להראות לאף אחד, ריב גדול עם החיים וצורך עצום להראות להורינו שלמרות הביקורת שלהם, הנה, הצלחנו.
ובמובן זה הוא היה כל-אדם, ומפרק לפרק הלך והשתבח עד שהתרגלנו לקבל רק שיאים של משחק חשוף, לא מפוחד, עוצמתי ומרגש. זה מה שהוא רצה כדי לחסל את השדים הפנימיים שלו. גנדולפיני הודה לא אחת שבנעוריו היה שותף ליותר מדי מעשי אלימות והמשחק היה נתיב המילוט שלו, התעלה החמקמקה שאפשרה לו להפוך חימה שפוכה לפנינים של משמעת עצמית.
הוא נולד בניו ג'רזי, חי במובלעת איטלקית והיה בנם של שרת ומבשלת בבית ספר. אין ספק שבשכונה שלו העריצו מרחוק את המהגרים שעשו את זה ולחששו שלא עשו שום דבר חוקי. אין ספק שהוריו התפלצו כששמעו שהוא רוצה להיות שחקן. הוא הקפיד להודות להם, פעם אחר פעם, על שאפשרו לו ללכת בעקבות האהבה הבוגדנית הזאת.
לולא הסופרנוס, היה מסתפק בהערת שוליים זעירה בדברי ימי הקולנוע והתיאטרון, שאת שניהם אהב בלי הבחנה. אחרי הסופרנוס, נלחם בקללת הסדרות המוצלחות. הוא לא רצה להיות מאפיוזו רב-סתירות לנצח. ב"אלוהי הקטל" כבש את המבקרים בברודוויי כששיחק לצד ג'ף דניאלס, בלי איפור ובלב חשוף לגמרי. שלושה פרויקטים קולנועיים ושמועות על סדרה המתינו לו עם שובו המתוכנן מחופשה ברומא, יחד
עם משפחה יציבה של פרק ב' ותינוקת בת שמונה חודשים. ואז הלב החשוף הזה, טרוריסט חסר מעצורים, אכזרי ומרושע מכל פושע בגד בו. זה היה המוות הראוי לטוני סופרנו אבל לא לג'יימס גנדולפיני שאהבנו כל כך.
אם יש גן עדן לדמויות שמרצדות על המסך ונתקעות בזכרון, טוני סופרנו יושב עכשיו עם שושלת קורליאונה ליד סיר מהביל של חונקי-כמרים ברוטב עגבניות ומוציא חפיסת קלפים טרייה וחוקית לגמרי מכיס המקטורן ומזמין את כולם לטקסס הולד'ם רווי בקללות איטלקיות עסיסיות. ככה צריך לזכור אותו, וככה צריך להמשיך לאהוב את הדמות שהיתה פקעת סתירות מרהיבה כמו כולנו - ואת האיש שידע לברוא אותה מתוכו ולהביא אותה אל מסכינו.
