יאני בישראל: "איך אני מרגיע אתכם?"
בהופעתו בהיכל נוקיה הפליא יאני לנגן, סחף בקיטש המוזיקלי שלו, התאהב בקהל המקומי שהיה שם על כל גווניו - וזה מצדו גייר אותו ולא נתן לו ללכת
בשלב מסוים, אחרי שני הדרנים בומבסטיים, יאני כבר רצה ללכת. "איך אני מרגיע אתכם", פנה אל אלפי מעריציו הנלהבים שסירבו לעזוב את היכל נוקיה בתל אביב, שהיה אמש (ד') מלא כמעט עד אפס מקום. "תתגייר", צעק לו מישהו מן הקהל, ויאני, היווני ארוך השיער וצחור השיניים התמוגג. "יניב", צעק לו מישהו מן היציעים. "אתה יניב". ויניב לא נשאר חייב: "כבשתם את ליבנו", אמר למעריציו הישראליים, אותם פגש אתמול בפעם הראשונה.
"אנחנו נשוב לכאן בשנה הבאה, ובשנה שלאחר מכן, ובשנה שלאחר מכן. אתם קהל נפלא". וכך, בעצם, תם הליך הגיור המזורז וקבלתו אל היכל נוקיה המקודש של מי שהפך את הכינור, הנבל, הצ'לו, הקונטרבס ושאר כלים קלאסיים, ללגיטימיים ולמגניבים גם עבור מי שנרדם למשמע המילה פילהרמונית.
יאני הוא פורנוגרף של רגש והיסחפות, מלך של קיטש מוזיקלי, שכל צליליו עטופים סינטיסייזרים, תופים, כינורות ותנועות גוף ששרידיהן האבולוציוניים נמצאים אי שם בשנות השמונים. המופע שלו מרהיב. הקצב סוחף. אלפי האנשים שבאו לראות אותו מופיע סוף סוף בישראל, קיבלו תמורה מלאה עבור הכרטיס שקנו. יאני ו-15 נגניו וזמרותיו סיפקו את הסחורה בענק.
גם מי שנקלע אמש להיכל נוקיה שלא מתוך הערצה, מצא עצמו נסחף אחר הספקטקל עטור האורות והמקצבים הבינלאומיים, ואחר הכישרון והוירטואוזיות של הנגנים שעל הבמה. רק רובוט היה נשאר אדיש אל מול הסולו של המתופף, צ'ארלי אדמס, שהופיע מול הקהל בחולצה צהובה של מכבי תל אביב כדורסל, והרים את הישראלים על הרגליים פעורי פה.
יאני הצליח אמש לאחד את עם ישראל על כל גווניו, והיכל נוקיה נראה כמושבו של הקונגרס הישראלי הראשון. היו שם ערבים וחרדים, ילדים ומבוגרים, אשכנזים וספרדים, חנונים וערסים כבדים, חברי ארגון המורים ועמיתי חבר. שעטנז ישראלי שבא מאוהב, ויצא אחרי כשעתיים וחצי מהופנט.
יאני רצה ללכת - הקהל לא. ואיך הוא יילך, כשאלילו פתח ב"שלום ישראל, אני שמח להיות פה", המשיך ב"תודה רבה", והחמיא לחופים הישראליים, לאנשים, לחום ולאוכל. וכי למה יילך הקהל הרעב, כשבמשך כ-150 דקות, עשרות קטעי הוידאו של יאני ביו טיוב הפכו למציאות על הבמה בתל אביב.
יאני בא אמש להיכל נוקיה כדי לפגוש את מועדון המעריצים הישראלי. הקהל
שהגיע מכיר את יצירותיו, מזהה אותן כבר בצליליהן הראשונים. אבל הניסיון לספור את מספר היצירות, או הצורך לקרוא ליצירות בשמותיהן - מיותר לחלוטין. אל המופע האינסטרומנטלי הזה אפשר ומומלץ להגיע גם ללא ידע מוקדם. יאני ואנשיו כבר יעשו את העבודה, יקחו כל אחד ואחת ביד, ויובילו אותו אל הנקודה הנוחה של ה"וואו" הפשוט והנעים.
וזה בדיוק מה שיאני עושה: מורח את לב אוהביו, ונמרח באהבתם ובהערצתם האינסופית. בלי יותר מדי מחשבה ובלי יותר מדי יומרה. פשוט וקל. מה ששומעים - זה מה שיש: שעתיים וחצי של מוזיקה בלתי נגמרת כמעט, שמצליחה, בתבונה רבה, להביא את הקהל אל שיאים חדשים של התפעלות והתלהבות גם כשלעתים נדמה שאת הקטע הזה כבר שמענו.
