"איך זה להיות גבר": סיפור מאת אסף גברון

איך זה להיות גבר

הג'ינג'י נכנס למונית שלי בלי להשאיר לי ברירה.

זה היה בחולון. הורדתי מישהו בסמטה צרה ללא מוצא, שהדרך לצאת ממנה היתה רק ברוורס זהיר. באמצע הרוורס שמעתי דפיקה חזקה על הפח והוא נכנס למושב האחורי.

הסתכלתי במראה. היה חושך, זה היה לפני הזריחה, אבל יכולתי לראות שהוא ג'ינג'י. ויכולתי לראות שהוא עצום - ראש עצום, צוואר עצום, זרועות עצומים.

"לאן אתה צריך?" אמרתי.

"לבאר שבע," הוא אמר.

הלב שלי נפל לביצים. באר שבע זה מאה קילומטרים מפה. לפחות חמש מאות שקל. מי יודע אם הג'באר הזה יכול או רוצה לשלם לי סכום כזה. והזמן - כמעט סיימתי את המשמרת ורציתי ללכת לישון. עכשיו כבר לא אגיע למיטה עוד לפחות שעתיים. אבל להוציא אותו מהמונית אני לא יכול.

סיימתי את הרוורס וכיוונתי את המונית מזרחה, ליציאה מהעיר.

נסענו בדממה שתי דקות ואז לכסנתי מבט אל המראה. ראיתי את העיניים שלו, מסתכלות עלי.

"איפה בבאר שבע?" שאלתי.

הוא המשיך להסתכל בעיניים שלי דרך המראה. העברתי את המבט לכביש, והחזרתי אליו.

הוא אמר, "כלא באר שבע."

בלעתי רוק. שלחתי יד לשקית עם הפיצוחים שמעבירה לי את המשמרת בלילה. שיט, ריקה.

"כלא באר שבע?"

"כלא באר שבע," הוא אישר.

עצרנו באדום. שוב הצצתי במראה. הוא עדיין הסתכל עלי עם הפנים הרחבות שלו. "מבקר מישהו?" היססתי.

"לא. אני יושב. מאסר עולם. על רצח."

האדום התחלף לירוק. תקעתי את העיניים שלי באורות האדומים של מכונית לפני.

"אתה מפחד?"

"רועד מפחד," עניתי מהר. הרגשתי את הלב שלי פועם בגרון. בלעתי בליעה יבשה. לא היו לי מים. מישהו אמר לי פעם שכשהסוף קרב, מתחילים להירגע. אבל לא נרגעתי. הסוף היה קרוב, ורעדתי מפחד.

"בוא, אני אשלם לך. כמה זה לבאר שבע?"

"חמש מאות."

רשרוש, ספירה, יד ענקית ברווח שבין המושבים הקדמיים, אצבעות מקועקעות, שטרות. לקחתי אותם. פחדתי לספור, שלא יחשוב שאני לא סומך עליו, אז השארתי את השטרות באגרוף שלי הרבה זמן, ובסוף הנחתי אותם בקופסה קטנה לידי.

עליתי על הכביש דרומה. השעות האלה של סוף הלילה, כשהעולם כמעט ריק, יש בהן נחמה.

כשהסתכלתי שוב דרך המראה, הוא הביט החוצה מהחלון שלו. חשבתי שגם במבט שלו היתה נחמה. כחכחתי בגרון. "לא שזה ענייני," אמרתי, "אבל אם אתה יושב מאסר עולם בבאר שבע, מה אתה עושה בחולון?"

הוא הסיט את המבט מהחלון בחזרה אלי. "חופשה. ארבעים ושמונה שעות."

הנהנתי. הוא המשיך, בקול ידידותי. "הבוקר יש לי ועדת שליש. שמונה שנים יורידו לי מהמאסר עולם, על התנהגות טובה."

"התנהגת טוב?"

"אני חושב שכן. אני רק צריך להגיע בזמן למסדר בוקר, ואני מסודר."

הסתכלתי בשעון בלוח המחוונים שלי. 05:10. אור חיוור התחיל לפצוע את החשיכה. "מתי המסדר?" שאלתי.

"בשש," הוא אמר.

הסתכלתי שוב על השעון. ואז שוב עליו, דרך המראה. ושוב על השעון. גבולי. הוא יודע שזה גבולי?

פתאום, כאילו הוא חש באוויר המונית את הספקות שלי, הוא שאל, "למה, מה השעה?

אנחנו נגיע בזמן, לא?"

"גבולי," אמרתי לו. ואני לא יודע אם בכוונה או בטעות, הורדתי קצת את הרגל מדוושת הגז, והספידומטר הפחית עשרה קמ"ש.

כשהרמתי את המבט בפעם הבאה, היה בעיניים שלו משהו אחר.

חשבתי: הוא רוצח. הוא יכול להרוג אותי ולדהור עם המונית לכלא כדי להגיע בזמן למסדר. אבל לא כדאי לו. יהיה לו קשה להסתיר את הגופה ואת המונית. זה לא הגיוני שביום של ועדה לניכוי שליש מאסר עולם על התנהגות טובה, אסיר ירצח. מצד שני, הוא רוצח. רוצחים לא פועלים על סמך הגיון וכדאיות. או אולי כן?

הוא עדיין לא אמר כלום, אבל בעיניים שלו ראיתי שהוא לא עומד ללכת על האופציה של רצח. בעיניים שלו ראיתי שהוא יודע שהוא בידיים שלי.

דרכתי על הדוושה.

הסיפור פורסם באנגלית באתר narrative4.com לצד מעל למאה סיפורים מאת הסופרים המובילים בעולם. כל ההכנסות מהאתר מגיעות לארגון ללא מטרות רווח, שמקדם פרויקט לקירוב בין אנשים ובין קהילות באמצעות שיתוף סיפורים. לקריאת כל הסיפורים .