רבים על הכסף, ואסדות הגז חשופות לפגיעה

"אנחנו מבזבזים זמן וזה עלול לעלות לנו ביוקר", אמר הקצין הבכיר במדים הלבנים. הוא נזהר בניסוחיו מחמת הרגישות הפוליטית של הנושא אבל תסכולו היה אותנטי וניכר לעין כשסיפר כי במטה חיל הים שוכבת כבר חודשים, כאבן שאין לה הופכין, תוכנית לאבטחת קידוחי ושדות הגז הטבעי מול חופי ישראל.

"כל יום שעובר מעכב את התנעת התוכנית וחושף משאב יקר ואסטרטגי של מדינת ישראל לאיומים שאיני מתכוון לפרטם כדי שלא לתת רעיונות לאויב, אבל איני ישן בלילות בגללם". אפשר היה לחשוד בצחור המדים, שדבריו נאמרים במאמץ נואש לקושש כמה מיליונים נוספים עבור חיל הים מתקציב הביטחון שהצטמק. אבל נראה שזה לא העניין. הפעם אין שום גורם בצה"ל או מחוצה לו שחולק על הצורך המבצעי-אסטרטגי. האיום שקיים כבר היום על שדות הגז הימיים שלנו עלול להפוך תוך שעות ללא רלוונטי את הוויכוח הפוליטי-חברתי על היחס הרצוי בין ייצוא לבין צריכה עצמית.

"כל יום שעובר מעכב את התנעת התוכנית". מאגר תמר(צילום: אלבטרוס)

מה שמוגדר "המים הכלכליים הבלעדיים" של ישראל נוגע לשטח ימי בהיקף שהוא פעמיים שיטחה היבשתי של מדינת ישראל; מאז 1982 קובע החוק הימי הבינלאומי שמים כלכליים של מדינה מגיעים עד 200 מייל ימי (370.4 ק"מ) בקו אנכי מהחוף שלה. אם החוף והמדף היבשתי של שתי מדינות סמוכות נמצאים במרחק שהוא פחות מ-200 מייל ימי, היקף המים הכלכליים של כל אחת מהן מותנה בהסכמה ביניהן ובאישור האו"ם.

לישראל למשל יש הסכם עם קפריסין הקובע שיש לנו זכות ולהפיק משאבים מהים במרחק של עד 160 ק"מ מחופי ישראל. משם מתחילים המים הכלכליים של קפריסין. אך לבנון וטורקיה חולקות על קביעה זו. לבנון למשל טוענת שחלק משדה "תמר" הנמצא כ-90 ק"מ ממערב לחיפה שייך לה וחיזבאללה כבר איים "להגן על זכויות העם הלבנוני בים".

שטחו של שדה "תמר" לבדו גדול פי שלושה משטחה של תל אביב; שדה "לוויתן" נמצא במרחק של 140 ק"מ מהחוף והוא אפילו גדול יותר. מתקן ההפקה והשינוע הפעיל כבר של "תמר" - גובהו רב יותר משל כל גורד שחקים בישראל, והוא נראה למרחוק. לא צריך להיות אסטרטג כדי לדעת שזה ממש לא מסובך לפגע במתקני גז ימיים נייחים ונפיצים. צריך רק לבחור מבין מגוון רחב של אמצעים ושיטות פעולה.

התוכנית לוקחת סיכונים מחושבים(צילום: דובר צה"ל)

עד כה לא היו ניסיונות ממשיים לפיגוע במתקני הקידוח הישראליים בגלל ההרתעה הכללית שיש לצה"ל באזור, בגלל החשש מפני פעולת תגמול ישראלית שתמנע מלבנון למשל מלהפיק בעצמה גז בים, ומפני שפיגוע במרחק רב מהחוף מצריך כלי שיט ו/או כלי טיס ומיומנויות שאין לארגונים או קבוצות טרור קטנות.

מה שמכונה התוכנית ל"אבטחת המים הכלכליים" הוא תוצאה של עבודת מטה והסכמה שהושגה בין חיל הים, משרד הביטחון ומשרדי ממשלה אחרים. תוכנית זו לוקחת סיכונים מחושבים בהסתמך על ההרתעה שיש לצה"ל. לפיכך, שיטת ההגנה שנבחרה מבוססת על שלושה מעגלים: המעגל הרחב הוא איסוף וניתוח מודיעין הנוגע לאיום ופעולה על פיו.

שדה "לווייתן"(צילום: אלבטרוס צילומי אוויר)

המעגל השני, אפשר לכנותו "שמירה אזורית" או "פעילות מתריעה ומונעת", מבוסס על נוכחות קבועה של כלי שיט וכלי טיס באזור שדות הגז, לא ממש בצמוד למתקני הגז אך באופן שיש ביכולתם לאתר גורם עוין ולסכל הגעתו. החל בטיל חוף-ים יאחונט וגמור בסירת נפץ המתחזה לסירת דיג או בכלי שיט המביא צוללנים עוינים על מטענם לחבל באסדת הקידוח, בבאר הגז או בצינורות המוליכים את הגז לחוף.

כלי השיט מצוידים במכ"מים ומתקני התרעה אחרים המכסים שטח נרחב ויכולים להתריע על איום ואף להפעיל נגדו אמצעים שונים כגון טילי "ברק" הנמצאים על הספינה ואשר נועדו ליירט טילים. למעשה, כלי שיט אלה ממלאים את הפונקציה שממלאת "כיפת ברזל" בהגנה על בתי הזיקוק באזור מפרץ חיפה, למשל.

לפי התזה חיל הים הוא רק קבלן ביצוע(צילום: ירון ברנר)

למעגל השני משתייכים גם סיורים אוויריים באמצעות מטוסי ביון וסיור של חיל האוויר וסיורי מל"טים ימיים (שני אלה מתבצעים כבר כעת). אי אפשר להגן על מתקני הגז רק מהאוויר כיוון שמטוסי ומל"טי סיור אינם יכולים לעצור כלי שיט המתקרב למתקן הפקת הגז. חשוב לציין כי פעילות אבטחת המים הכלכליים בכלל, ובמעגל זה בפרט, צריכה להיות רצופה 24/7 במשך ימים ושבועות ארוכים במרחק רב מהחוף, לעתים בתנאי ים קשים.

כלי השיט גם צריך לשאת מערכות גילוי ונשק כבדות, לכן מדובר בסדר גודל של פריגטה ולא בכלי השיט הקטנים שמשמשים את חיל הים לסיכול טרור והגנה על החופים. המעגל השלישי הוא אבטחת אסדת הקידוח או מתקני ההפקה עצמם והים ברדיוס של 500 מטרים (חצי קילומטר) מסביב להם. כבר היום מתבצעת אבטחה זו על ידי מתקני מכ"ם קצרי טווח, מאבטחים וצוללנים הגנתיים באחריות ובמימון היזמים.

תוכנית זו אושרה על ידי כל הדרגים הביטחוניים כולל שר הביטחון; יש כבר אפילו "הצעת מחליטים" מוכנה ומנוסחת שכבר הופקדה במזכירות הממשלה. הקבינט רק צריך עכשיו לדון בה ולאשרה. אבל זה לא קורה בינתיים. הפעם לא בגלל חסמים בירוקרטיים, אלא בגלל מחלוקת על המימון.

עלות ההשקעה: 2.9 מיליארד שקלים 

לא פלא. מדובר ב"תיק" לא קטן. עלות ההשקעה הבסיסית ברכש ובהיערכות לביצוע התוכנית היא 2.9 מיליארד שקלים (פרוש על 6-4 שנים) והתפעול השוטף יעלה קצת פחות מחצי מיליארד שקלים לשנה. משרד הביטחון מוכן לשאת בחלק לא גדול מעלות התוכנית. במערכת הביטחון טוענים שלא מדובר בהגנה על ריבונות מדינת ישראל או על ביטחון אזרחיה אלא במשאב כלכלי ואסטרטגי השייך לנו אך מצוי מחוץ לגבולות המדינה.

לפי תזה זו, חיל הים הוא רק קבלן ביצוע, לכן האוצר והיזמים צריכים לשאת בהוצאות הגנת המים הכלכליים. כלומר לממן רכישה, והפעלה שוטפת של ארבע ספינות בגודל בינוני שיוכלו לשאת מתקני מכ"ם, מתקני ל"א וטילים ולקיים נוכחות רצופה במרחק רב מהחוף וכן כלי טיס מאוישים ומל"טים לסיור ימי ושאר המרכיבים של מערך ההגנה שתוכנן.

האוצר זורק את כדור המימון אל היזמים. לטענתו, הם המרוויחים ישירות ולכן הם צריכים לשאת בהוצאות. היזמים טוענים שהם מוכנים לשאת, כמו עד עתה, בהוצאות הישירות של האבטחה הצמודה של מתקני הגז עצמם וברדיוס 500 המטרים סביב להם. אך בנטל אבטחת "המים הכלכליים", טוענים היזמים,

 חייבת לשאת ממשלת ישראל. היא ואזרחיה הם הנהנים העיקריים מהתמלוגים והמסים שהיזמים משלמים בגין הגז וגם מהיתרון שבעצמאות אנרגטית של המשק והאפשרות למנף את הגז כדי לקשור קשרים אסטרטגיים עם גורמים אחרים באזור.

הוויכוח הזה הוא, כאמור, הסיבה העיקרית שהקבינט לא דן ולא קיבל החלטה על תוכנית אבטחת המים הכלכליים ובחיל הים ממשיכים לכסוס ציפורנים. גם במטכ"ל יודעים היטב מי יידרש לתת הסברים בוועדת החקירה אם יתרחש, חס וחלילה, הגרוע מכול.