ויהי בימי מלכות לברון / על האליפות של מיאמי
אפשר לא לאהוב אותו, אי אפשר לא להשתחוות בפניו. לברון ג'יימס השתיק את אומת חובבי הספורט החוצפנית והוכיח, שוב, כי מקומו בין הגדולים בהיסטוריה. השושלת של מיאמי, שיא הרגש של דאנקן, הסיפורים הבלתי נשכחים של הגמר. שרון דוידוביץ' מסכם סדרה לפנתיאון
מיאמי VS סן אנטוניו - סדרת הגמר:
- גיים 1: הספרס גונבים את הביתיות כבר בהתחלה
- גיים 2: לברון מוחץ את סן אנטוניו ומשווה ל-1:1
- גיים 3: דאנקן, גרין ושות' משיבים מלחמה, 1:2 לספרס
- גיים 4: המשולש להט - ההיט החזירו את יתרון הביתיות
- גיים 5: ג'ינובילי התפוצץ, סן אנטוניו במרחק נגיעה מאליפות
- גיים 6: קאמבק מדהים של מיאמי הוביל לניצחון בהארכה
- גיים 7: המילה האחרונה היא של קינג ג'יימס, מיאמי אלופה
ברגע בו נשמע הבאזר לסיום ה-88:95 שקבע 3:4 בסדרת הגמר למיאמי היט על סן אנטוניו, ראינו שחקנים נעמדים זה מול זה, בשקט ובצנעה, ועושים כבוד. לברון ללאונרד, ווייד לדאנקן, פופוביץ' לספולסטרה. מתחבקים ונוצרים את הרגע בידיעה כי היו שותפים לרגע היסטורי. רגע בלתי נשכח בתולדות הליגה שנמתח על פני שבעה משחקים. כבוד של לוחמים.
לא מייקל ולא קובי. לברון ג'יימס
לברון ג'יימס הוא לא מייקל ג'ורדן. גם לא קובי בראיינט. אין לו את הקילר-אינסטינקט שיש לשחקני הקלאץ' הגדולים. אבל 27 שניות לסיום, המלך קבר את הסל החשוב בקריירה שלו והעלה את מיאמי ליתרון 4. הבחור מ-"אקרון, אוהיו, שבכלל לא היה אמור להיות כאן" , הוכיח, שוב, כי מקומו בין הגדולים בהיסטוריה.
איך? עם 37 נק' (ו-12 ריב') במשחק מספר 7, לברון רושם משחק 7 רביעי ברציפות בקריירה עם +30. הממוצע שלו (34.5) במשחקי הכרעה, הוא הגבוה אי פעם. גם יותר מג'ורדן שהיה במעמד הזה 3 פעמים.
לברון זוכה בתואר ה-MVP עם ממוצעים של 25.3 נק', 10.9 ריב' ו-7 אס' למשחק. רק שני שחקנים רשמו ממוצעים של 7-10-25 בגמר. לברון ג'יימס 2013 ולברון ג'יימס 2012. מספר 6 של ההיט הפך לשחקן השלישי בהיסטוריה, אחרי ג'ורדן ולארי בירד, שזוכה פעמיים גם בתואר השחקן המצטיין של העונה, גם ב-MVP של סדרת הגמר וגם באליפות.
ויש עוד נתונים מטורפים כאלה בקנה. אבל אלה רק מספרים. מספרים שלא מספרים את הסיפור האמיתי: לברון ג'יימס הבין מה שמייקל ג'ורדן הבין בחלק השני של הקריירה שלו - כדי להיות הכי טוב, כל שנה מחדש, אתה צריך לסגל לעצמך כלי אחד שלא היה לך, כל קיץ. אחד, שמצטרף למה שכבר יש לך.
בקיץ שעבר זה היה המשחק עם הגב לסל. השנה זו הקליעה. הספרס השאירו חופשי את לברון כל הסדרה, והבוקר הוא להט עם שיא קריירה של 5 שלשות בגמר, 12 מ-23 מהשדה ו-20 זריקות מחוץ לצבע ששיתקו כל ניסיון
ריצה מצד סן אנטוניו. וזה לא מקרי. ג'יימס התאמן על הג'אמפ-שוט שלו בקיץ, וקבע במהלך העונה הסדירה את הממוצעים הגבוהים בקריירה: 56.5 אחוז מהשדה, 40.6 מהשלוש.
אבל אתם עדיין לא אוהבים אותו. חושבים שהכל מזויף, מלאכותי מדי. שהחיוך מכוער, שנאום הניצחון היה מתוכנן מראש, שהשושלת שנבנית במיאמי היא בגלל הגלאקטיקוס ולא בגלל היכולת הפנומנלית שלו. אומה של חובבי ספורט, חוצפנים וסרקסטיים, שבאים בטענות לשחקן שרושם שני טריפל דאבל בסדרת גמר, בגלל החטאה, או איבוד, או התקפה בה החליט למסור.
זה בסדר, אל תאהבו אותו. רק תעריכו. תפנימו את העובדה כי אתם זוכים לראות כדורסל ב-"עידן של לברון ג'יימס". תוקירו כל דקה שאתם צופים בו, תקבלו כל תואר שבו הוא זוכה, אישי או קבוצתי, בהערצה. השתחוו בפני המלך.
ותודה לריי אלן.
התואר שמעולם לא היה לדאנקן
טים דאנקן הוא השחקן "הכי גדול הכי לא אהוד בהיסטוריה של המשחק". במשך 16 עונות הוא היה אנמי מדי, שקט ואפור. גם ב-4 האליפויות שזכה. הבעת פנים חתומה וסתמית שמדי פעם פותחת עיניים גדולות. לאהוב אותו היה כמו להתאהב בקיר לבן וריק.
אבל הלילה, טימי הציג את הרגש שהחביא כל הקריירה. עם 24 נק' ו-12 ריב' ועם הידיעה כי הוא ה-MVP של סן אנטוניו בסדרה גם בגיל 37, לדאנקן הייתה הזדמנות להשוות 46 שניות לסיום, כשעליו שומר שיין באטייה, הנמוך ממנו בשני ראשים. הוא החטיא. פעמיים.
לפתע ראינו דאנקן אחר. דופק על הפרקט, משתגע על הספסל, תופס את הראש כלא מאמין. קולו במסיבת העיתונאים היה צרוד, חנוק מדמעות. קשה להאמין שלא בכה בחדר ההלבשה. קשה היה שלא להזיל דמעה כשדיבר על המסך. הלב יצא אליו.
כל מי שעקב אחר הקריירה של דאנקן וראה אותו בדקות האחרונות של משחק 7, התאהב בו. כמה אירוני הוא העולם הזה: דווקא בסדרת הגמר הראשונה בה נוצח, זכה אחד מעשרת השחקנים הגדולים אי פעם לקבל את מה שמעולם לא היה לו – את אהבת הקהל. טים דאנקן הוא סוף סוף ה-MLP: Most Lovable Player.
סיפורי אלף לילה ולילה
יש עוד כל כך הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם. על שיין באטייה שהתחפש שנה שנייה ברציפות לרוברט הורי (18 נק', 6 מ-8 מהשלוש) והוכיח כי בכל אליפות חייב להיות אקס פקטור במשחק מכריע. על אריק ספולסטרה, האנדרייטד של הגמר, שלא מקבל מספיק קרדיט על הצלחת מיאמי. על הפייטר דוויין ווייד ששיחק בלי חמצן ובלי רגל, או על כריס - מי לעזאזל קרא לו סופרסטאר - בוש שסיים עם 0 נק'.
אפשר לדבר על ההיחנקות של דני גרין (1 מ-12 מהשדה), על הטעויות של מאנו ג'ינובילי בסיום. על קוואי לאונרד בן ה-21 (19 נק' ו-16 ריב') בהופעה בלתי נשכחת. על כך שיש היגיון בהושבת טוני פארקר על הספסל על ידי גרג פופוביץ' ברגעי ההכרעה, אחרי 9 מ-35 של הצרפתי בשני המשחקים האחרונים. 9 מ-35 מהשחקן הכי חשוב של הספרס.
כל כך הרבה סיפורים לספר בסדרה הזו, שקשה לדעת מהיכן להתחיל.
או שאפשר לסכם הכל במשפט אחד - זו הייתה הסדרה הכי טובה בטלוויזיה מאז הסופרנוס. קוראים לה שושלת. השושלת של מיאמי היט ולברון ג'יימס.
או כמו שאומרת הפרסומת – Witness History.
למעקב, תגובות ותלונות – עמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'
