היא לא באמת נהנית מזה
המבט המחליא הזה שמשקף הנאה הוא השקר הגדול של תעשיית הפורנוגרפיה. מיליונים מתחנכים שככה זה צריך להיות
אתם מכירים את המבט הזה: היא מישירה עיניים למצלמה אבל העיניים לא רואות כלום. הן מצועפות באקסטזה, או פעורות לרווחה בהלם גדול, או עצומות בחוזקה כאילו נענו לגוף הטעון בעונג בל ישוער. והפה, תמיד פעור קצת באובדן חושים טוטאלי, תמיד רפוי שרירים, תמיד מזמין.
אתם מכירים את המבט הזה מפני שצפיתם בפורנו. מה צפיתם, כולנו צפינו. בני ה-13 בכיתה של בני, בתי שנחשפה לסרט שחייב זעקה "אימא, בואי מהר, קורה פה משהו", כשלינקקה בתמימות מאתר שמלביש בובות, בורגנים מהוגנים באייפונים שלהם, מנהלים בכירים בין פגישה לפגישה, תיכוניסטים במשחק "מי הוריד פורנו הכי אקסטרים וההורים שלו לא יודעים", נשים סקרניות, כי רבות מאיתנו סקרניות לדעת איך זה אצל אחרות שלעולם לא נפגוש בהן באקט המיני עצמו.
למבט הזה נחשפנו כולנו, והמבט הזה הוא השקר הגדול של תעשיית הפורנו: היא נהנית, תראו כמה שהיא נהנית אומר המבט הזה, תראו כמה שטוב ונעים לה כששלושה או ארבעה גברים או יותר בוטשים בה כאילו באמת הייתה בובת הגומי מן החלומות, ועוד כמה עומדים, מוכנים ומזומנים וזקורים, מחכים לתורם תוך כדי שהם מועכים אותה קצת או צובטים או מפליקים בישבן. לעולם יהיו העיניים מצועפות והפה מזמין, ולעולם נוכל לרמות את עצמנו - הן נהנות. ואם הן נהנות, אולי זה באמת ככה בחיים. נשים נהנות, לא חשוב מה עושים להן.
אלפי מילים נכונות ככל שיהיו, אלפי מאמרים חוצבי להבות בגנות הלגיטימיות שלה זוכה התעשייה הפורנוגרפית, לא יוכלו לעשות דבר כדי למחוק מבנק התמונות בזיכרון שלנו את המבט הזה. והוא מחלחל אל מעבר לתעשיית הפורנו: תוכלו למצוא אותו על מסלולים בערוצי אופנה, בקטלוג בגדי הים החביב עליכם, בפוזות שילדות בנות 12 עושות לבוק של הבת-מצווה.
והמבט הזה מחליא, מפני שהוא שקר ענק, פנטזיה חסרת שחר בדיוק כמו הארי פוטר וסופרמן. לא, הם לא באמת יודעים לעוף. ולא, הן לא באמת נהנות. הן מגיעות לסרטים האלה לפעמים מתוך בחירה, אבל לרוב מכורח, ולרוב תמצאו אותן על סמים ברגעי הצילום, כדי להקהות כל תחושה וכל כאב. וזה כואב, כואב נורא, לגוף ולמה שנשאר מן הנפש המחוקה, לתודעה ולתחושת ה"אני" שנעלמת לגמרי כשאת מתפרשת כאוסף של חורים שממתינים לאיבר מין גברי שיחדור אליהם שוב ושוב, כשאת סמרטוט אנושי חסר רצונות, כלי קיבול לפנטזיות וזרע.
לא לאסור, להסביר
וגם אם רובנו יודעים את כל זה, עדיין אנחנו תקועים במבט: זה המבט שמוביל למסקנה שנשים עשויות ליהנות מאונס. זה המבט שבגללו גברים רבים מדי לא מבינים מהי הטרדה מינית - מה, את לא נהנית? לא יכול להיות. וזה המבט שאיתו יתחילו מיליוני אנשים צעירים את חיי המין שלהם, מתוך אמונה מוטעית שככה זה צריך להיות, כמו בסרט. זה המבט שאיתו נערים בני 15 יכולים לחבור זה לזה ולנצל מינית נערה חלשה מהם ואחר כך עוד להיקרא "בני טובים" בתקשורת. וזה המבט שאיתו גברים מבוגרים, בכירים בתפקידיהם, יכולים לשלוח ידיים אל מי שעובדות איתן. כך יכול ראש עיר לעשות בך כבשלו, שר בממשלה יכול לתחוב את לשונו לפיך, ונשיא, אנחנו כבר יודעים.
לבני אני מסבירה שהמבט נולד מהוראה של במאי, כי לו הייתה האישה החבוטה שבסרט מניחה לפניה להראות מה היא מרגישה, איש לא היה יכול לצפות בו בהנאה. נדמה לי שצריך להסביר ולא לאסור, כי הרי האיסור רק יוצר משיכה: אני מקווה בשבילו שהוא מבין, ואני חוששת שרבים מדי מבני דורו כבר לא מסוגלים להבין.
כי המבט הזה חודר לכל מקום. הנה, רק בימים האחרונים העלתה רשות הדואר פרסומת לאוויר שבה אלי פיניש ומריאנו אידלמן מחופשים לשודד ולקשישה, ואיך שהיא נהנית כשהוא נוגע בה ככה מאחורה, האיש שהיא לא מכירה שמאיים עליה באקדח: גם מריאנו, תתפלאו, ידע לאמץ את המבט הנשי הזה, בדיוק מפני שהוא מוכר כל כך לכולנו. זה נורא מצחיק? רק אתם באמת חושבים שנשים נהנות להיות קורבנות של עבירות אלימות ומין. רק אם אתם תקועים במבט, ומספרים לעצמכם שהוא אמיתי.
לפנייה לכתב/ת 
