אילת שמיר: "סופרים מתעלמים מהערבים"

סוס מעטר את עטיפת הרומן החדש של אילת שמיר, "המיטה שאתה מציע בעצמך". ליתר דיוק, מחצית מפניו של הסוס, עין אחת פקוחה מביטה בקוראים, וציצת שיער בהירה מעליה. הרבה סוסים יש ברומן הזה, אולי כמשל להוויה הגברית הנוכחת מאוד בספריה של שמיר, ואולי כמשל לעולם של דחפים ויצרים שיש לרסן אותם לפעמים.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

"המיטה שאתה מציע בעצמך", שראה אור בהוצאת "עם עובד", מתרחש במושבה בצפון הארץ, ומתאר שלושה דורות של ישראלים: המייסדים, בניהם, ואפילו נכדיהם. העלילה מתרחשת בערב ראש השנה 1991. איתן רוסו חוזר אל בית הוריו במושבה, הוריו כבר מתו, והוא מחליט להקים שם חוות סוסים. אליו מצטרפים באסיל ומג'ד, שני פועלים ערבים מוואדי ערה, וגם אלונה, ארכיטקטית תל אביבית שעד מהרה ניצת רומן בינה ובין רוסו. ויש לו גם ילדה קטנה מנישואיו הראשונים, ואח שעזב הכל והיגר לאוסטרליה.

"המיטה שאתה מציע בעצמך". תחקיר היסטורי משמעותי

איתן רוסו - כמו הסוס בארב התובעני, התוקפני - הוא גבר סגור ועיקש, מחוספס מבחוץ ומסוכסך מבפנים. את חייו מלווה אירוע טראומטי שהתרחש לפני ארבעים שנה: גבר זר נעלם במטע האבוקדו של משפחת רוסו. המקרה הזה מלווה את הדמויות ולא מניח להן, כאילו מכתיב את עתידן. מאז המקרה עומדים הבית והמטע זנוחים. איש אינו רוצה לעבד את חלקת האדמה הזאת, ואיש אינו רוצה למכור אותה.

"הסוס הוא בבחינת חיה פראית שלא מקבלת מרות", אומר שמיר. "במישור הפסיכולוגי הסוס הוא כמובן הקרנה של איתן עצמו. לאלף את הסוס זה לאלף משהו בתוכו. בנוסף, לסוס בארב יש סיפור ומטען משלו. הביאו אותו לחווה במתנה שני הפועלים הערבים, באסיל ומג'ד, אבל הוא גם מתנת-נקמה. כי לאיתן אין קשר הרמוני עם הפועלים שלו, לכל אחד מהם יש רצונות וחלומות משלו. ומתחת לכל ההוויה הזאת מונח העבר של המקום הזה, במטע הסמוך לחווה, כי ארבעים שנה קודם קרה שם משהו שקשור לכל הדמויות".

ה"משהו" הזה קשור קשר בל יינתק ביחסי יהודים-ערבים. "עשיתי תחקיר היסטורי משמעותי", מספרת שמיר, "וקראתי על הקשרים בין יהודים וערבים בתקופה הזאת של שנות ה-40 וה-50. חלק מזה אני מכירה ממקור ראשון - ההורים שלי עד היום גרים במושב בעמק חפר, ואני גרתי בכרכור שבע שנים. כל ההוויה של הרומן היא של סְפָר, מקום שיש לו נגיעה בשוליים מבחינת הטבע, הקירבה לוואדי ערה, לכפרים הערביים. זה משהו שאני מכירה מקרוב. אנשים שגרו במושבות, שנעזרו בפועלים ערבים, שהחזיקו נשק כדי להגן על עצמם. היום דברים כאלה קורים בעיקר מעבר לקו הירוק, בהתנחלויות".

כל הסוסים היפים

שמיר, בת 49, היא דוקטור לספרות וראש החוג לספרות במכללה האקדמית אורנים, אמא לאביתר ולאבשלום, בת זוגו של הסופר והעורך יובל שמעוני. היא נולדה בחדרה, גדלה בניצנים, שהתה שנתיים באתיופיה עם הוריה, ושוב בחדרה. עד 2004 גרה בכרכור, וכיום היא מתגורררת בחיפה. שמיר פירסמה את קובץ הסיפורים "גנסין 3", את הספר "בזמן מלחמה" עם נסים קלדרון, ואת הרומן "פסנתר בחורף", שהיה מועמד לפרס ספיר ב-2008.

את "המיטה שאתה מציע בעצמך" היא מגדירה קודם כל כספר על אהבה: יש בו גם סיפור אהבה מורכב בין הוריו של הגיבור, וגם סיפור אהבה בין הגיבור איתן רוסו לאהובתו הארכיטקטית, אבל האהבה - האם רק בישראל זה כך? - נקשרת באירוע הטראומטי מן העבר.

בעצם איתן רוסו לא כשיר לחיי אהבה וזוגיות בגלל אותו מקרה.

"יש בספר עימותים בכמה מישורים. עימותים בין גבר לאישה, עימות בין הגבר לסוס שאותו הוא מנסה לאלף, עימות בינו לבין שני הפועלים הערבים שלו, ובעיקר עימות פנימי שמתפרץ בינו לבין העבר שלו. העימותים הללו מלבים ומזינים זה את זה".

הרומן הקודם שלה, "פסנתר בחורף", התרחש בפיאנו-בר בצפון הארץ, הפגיש טיפוסים שונים בחברה הישראלית, ותיאר אלימות גברית מתפרצת. גם ברומן הנוכחי האלימות רוחשת מתחת לפני השטח. "בעיני, אלימות היא היסוד הקדום ביותר באינטראקציה האנושית", היא אומרת. "היא הדבר הבסיסי ששורד במשך אלפי שנות ציוויליזציה. גבר מכניע אישה או אישה מכניעה גבר או אבא מכניע את בנו או אדם מנסה להכניע את הטבע. בכל הדברים הראשוניים האלה יש מידה לא מבוטלת של אלימות. וגם באהבה יש אלימות, לא במובן של מכות והתעללות, אלא במובן של מאבקי כוח.

"בנוסף, ישראל הוא מקום שנולד כפועל יוצא של פעולה אלימה: מלחמה, כיבוש, דיכוי. לא היה פה עשור אחד בלי מלחמה, מאז שהמקום הזה נולד. פסקי הזמן בין מלחמה למלחמה הולכים ומתקצרים. יש אלימות בינינו לבין שכנינו, אלימות בתוך המגזרים השונים בחברה, וכמובן בתוך התא המשפחתי".

יש משהו דטרמיניסטי בעלילת הרומן ובטון שלו. אותו אירוע אלים במטע עוצר את הזמן, מעוות את חייהן של כל הדמויות הנוגעות בדבר, ומעקר כל אפשרות לדיאלוג יהודי-ערבי.

"זה הממד הדטרמיניסטי של הטרגדיה. כשחשבתי על מבנה הספר, חשבתי על רומן בחמש מערכות כמו במבנה של הטרגדיה הקלאסית. הלכתי אחורה אל הטרגדיות היווניות. אייסכילוס, אאוריפידס, סופוקלס. רציתי לספר סיפור שיש בו יצרים כמו בטרגדיה היוונית. תמיד יש בה מעשה מביש, סבל וייסורים, ידיעה ואישור מחדש. אבל רציתי לבנות אותה מחומרים של כאן ועכשיו. הסיפור אמנם מתרחש בהווה, אבל כל אחת מהמערכות מכילה בתוכה את העבר. יש כאן דטרמיניזם ובחירה חופשית גם יחד, אבל הגיבורים מבינים שאיזו בחירה שלא תבחר - תמיד יהיה מי שייפגע. כל דרך מובילה להפסד. כמו גורל קבוע מראש, ואין קתרזיס בסוף הספר".

מעשה אבות סימן לבנים? אין אפשרות לתקן?

"המוטו של הספר לקוח מדבריו של פוקנר - העבר הוא אפילו לא עבר. הוא כל הזמן מקרין על ההווה ומכתיב אותו. אם מסתכלים על המקום הישראלי - אנחנו מאוד חיים את הטראומה. גם אם יש פה תחושה של חירות ומימוש עצמי ובחירה - אנחנו חיים סיפור עתיק, שאולי לא יצרנו אותו בעצמנו - אבל אנחנו משלמים את המחיר עליו כל הזמן".

את מתארת גם את תהליך ההתפוררות של ההתיישבות העובדת, התנגשות של כסף חדש בכסף ישן, נדל"ניסטים אל מול חקלאים.

"גיבור הרומן נאחז באדמה, לא בגלל קשר התיישבותי ולא ממניעים ציוניים, אלא בגלל תחושת אשמה כלפי האדמה הזאת שקרה עליה משהו נורא והוא לא יכול לעזוב אותה. המטע שהגיבור לא מסוגל לטפל בו ולא מסוגל למכור אותו הוא אדמה שיש בה פוטנציאל של עדות מפלילה. וזאת באמת שאלה, אם אנחנו שומרים על האדמה כי היא יקרה לנו, או שהיא כל כך רוויה בדם ובעדויות מפלילות, שאנחנו מחזיקים בה כדי להגן על עצמנו".

איפה בכל זאת מסתתרת קרן האור ברומן?

"בעצם זה שיש זולת ברומן, ולכל אחד יש עולם משלו ובחירה משלו. בעצם הכתיבה

על ערבים יש אלמנט של פיוס. ספרות שאין בה זולת לא מעניינת בעיני. הזולת שאסור להתעלם ממנו - אף על פי שהרבה סופרים נוטים לעשות זאת - הם הערבים, אלה שחיים בקו הירוק ואלה שמעבר לגבול, והערבים שבתוך הבתים שלנו, אלה שמנקים ועובדים כפועלים.

"אני חיה בחיפה שהיא עיר מעורבת, אולי העיר הכי שפויה בארץ. בין הסטודנטים שלי במכללת אורנים ובאוניברסיטת חיפה יש גם ערבים. גם בספר הקודם וגם בזה החדש, עניין אותי לראות איך חי פועל ערבי כזה, שאנחנו נסמכים על העבודה שלו והוא מבצע עבורנו, אולי, את מה שאנחנו לפעמים נמנעים לעשות בעצמנו. איך הוא מתקיים, איך אנחנו נראים בעיניו, איך הוא נראה בעינינו.

"רציתי להראות שהערבים האלה הם אנשים, שיש להם סובייקט, מאוויים, רצונות, חששות, חלומות. שיש להם תחושה של תלות בנו, ולנו יש תחושה של תלות בהם, ואי אפשר לא לדבר עליהם. מי שחושב שספרות ישראלית היום יכולה להיות סטרילית בלי נוכחות ערבית, פשוט משקר לעצמו".