בנט צדק במשל ה"רסיס בישבן"

אמנם האנלוגיה כוונה בעיקר לדילמת העלות-תועלת או הסיכון-סיכוי שבהקמת מדינה פלסטינית ביו"ש, תוך אימוץ העיקרון של "If it ain't broke, don't fix it" ("אם זה אינו שבור, אל תתקן את זה"). ואולם, כשהסיכון הנחזה גדול במידה ניכרת מהסיכוי לשלום אמת, כשהתמורה שישראל תיאלץ לשלם תהיה כבדה מנשוא, ובייחוד כשהפרטנר הפלסטיני לא הוכיח מעולם שהוא נכון באמת להשלים עם מדינה יהודית גם בגבולות 67', ניתן לומר שתרגום מעשי של דברי בנט הוא שהסכסוך במתכונתו הנוכחית אינו פתיר.

עוד בערוץ הדעות 

לכל חומוס יש תג מחיר / חאלד תיתי

לבני, "השופט המכה" לא יכול להישאר / רבקה נוימן

ביסוד התפישה הפוליטית של רוב הציבור שוכנת לבטח האמונה שהסכסוך הישראלי-ערבי פתיר, וגם אם התרתו של הקשר הגורדי הזה קשה ומורכבת וכרגע אינה ישימה, היא אינה בלתי אפשרית. למעט ההתייחסות על קצה המזלג של בנט לסוגיה, לא נמצאו בכל שנות הסכסוך פוליטיקאים מרכזיים בישראל, לא מימין ולא משמאל, שהעלו את אפשרות האי-פתרון כאופציה ממשית. לקביעות כמו "לכל בעיה יש פתרון, צריך רק באמת לרצות" ו"לא ייתכן שלנצח נאכל חרב" יש מכנה משותף נרחב למדי: בעליהן ממקמים את משאלות לבם במקום שבו צריכה להיעשות בחינה נכוחה של המציאות על שלל האפשרויות שהיא מזמנת.

אין כל פסול במשאלת לב, כל עוד אינה הופכת לתוכנית חלופית לקריאת המציאות. בעוונותיו הרבים זימן לנו העולם לא מעט בעיות בלתי פתירות - לפי שעה או בכלל - למשל בפיזיקה, במתמטיקה, בפילוסופיה או בביולוגיה. ומה שנכון במדע, נכון לא פחות בסכסוכים פוליטיים. היו סכסוכים שנמשכו מאות בשנים, והיו שהסתיימו בהיעלמות אחד הצדדים או שניהם, היו אימפריות שקרסו ואינן עוד, כפי שהיו מדינות ועמים שלא נותר מהם דבר למעט הערות שוליים בדפי ההיסטוריה. קרוב לוודאי שחלק ניכר מהמעורבים בסכסוכים הללו האמין בלב שלם שיש מזור ופתרון למכאוביו ולבעיותיו, ממש לפני שלא נותרה עוד תקומה לפתרון המוצע.

לנהל את הסכסוך

אלא שזה לא רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלגביו ניתן לומר שרוב הוויתורים שנוכל לשאת הם פחות בהרבה מהמינימום שהצד השני יהיה נכון לקבל ולברך על המוגמר, אפילו כשלב ביניים (ככתוב ב"תורת השלבים" מ-1974). ישראל עודנה נתפשת בעולם הערבי כנטע זר, כקוץ (או רסיס) בישבנו של האזור, שלדידם הוא ערבי-איסלאמי או פלסטיני במהותו ("הפלסטינים ישיגו לבסוף כל גרגר אדמה בשטח שבין הנהר לים", ג'יבריל רג'וב).

ההשלמה היחסית והזמנית עם ישראל דה-פקטו נובעת מהסבירות הנמוכה שהם מייחסים ליכולת להיפרע ממנה, מקשריה ההדוקים עם וושינגטון, ולגבי חלק ממדינות ערב - גם מהתמורות הכספיות והאחרות שהן מקבלות מארה"ב. מעיון ברוב חומר הגלם ההיסטורי, הדתי, התרבותי והאתני, המזין את האתוס המכונן בעולם הערבי ביחס לישראל, לא עולה השלמה אמיתית עם מדינה יהודית באזור. להיפך.

אז מה עושים? בעיקר מנהלים את הסכסוך בצורה מושכלת, נמנעים מליפול למלכודת פתאים (למשל, הסכם אוסלו או היוזמה הערבית), מנסים לפתור בזהירות את הניתן לפתרון, משלימים עם מה שלא ניתן לפתרון, וכל זאת תוך שחוזרים ושוקדים על פתרונות ביניים יצירתיים. בדומה למחלות כרוניות שניתן לחיות עמן עד שיבה טובה, אין כל מניעה שלא לחיות שנים רבות עד מאוד עם הכרוניות של הסכסוך - גם אם "דברי חוכמה" מופלאים כמו של אולמרט ("אם פתרון שתי המדינות יתרסק, מדינת ישראל גמורה"), או של חברו יאיר לפיד ("לפלסטינים חייבת להיות מדינה משלהם", בראיון טרי ל"וושינגטון פוסט") לא משיאים תרומה נכבדה לטובת המטרה הזאת.

גילוי נאות: בדומה לחברו של בנט, גם כותב הטור שירת בגולני, גם הוא חטף רסיס בישבנו, וגם אצלו הותירו את הרסיס במקומו משיקולי עלות-תועלת.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il