דריו ארג'נטו: "סיוטים חשובים לא פחות מחלומות"

ברגע השיא המזוויע של "אופרה", הרוצח חסר הפנים משפד את עפעפיה של הגיבורה כך שהיא אינה מסוגלת אפילו למצמץ בעוד היא צופה בו מחסל את חברתה באכזריות גרפית במיוחד.

הסצנה מ"אופרה". אלגוריה מושלמת לקריירה של דריו ארג'נטו

זו סצנה מטרידה שאף צופה, גם אם הוא חובב אימה רציני, לא יצליח לשכוח בקלות - וגם אחת שמבטאת היטב את האג'נדה הקולנועית של דריו ארג'נטו: לעמת את הצופה עם הדברים שהוא מבקש להדחיק, להראות לו בכוח את הזוועות שהיה מעדיף להתכחש אליהן. "זה העונג שלי, להכריח את הצופה לראות משהו קשה מדי לצפייה. זה סוג של מסר לקהל", אומר בראיון ל-ynet במאי האימה האיטלקי הוותיק, שמבקר בימים אלה בישראל כאורח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים של אוניברסיטת תל אביב.

ארג'נטו בן ה-72 משדר כלפי חוץ תדמית של טיפוס סולידי למדי: צנוע, קצת מבויש, מדבר ברוגע ובנינוחות (ובמבטא איטלקי כבד, כמובן). אבל מאחורי החזות הנורמטיבית הזו מסתתר אחד היוצרים החדשניים, הבוטים והנועזים ביותר בתעשיית האימה. מלבד "אופרה" המדמם, הוא חתום על זוועות מסוייטות ומטרידות כמו "אדום עמוק" ("Profondo Rosso") מ-1975, "סוספיריה" מ-1977, "אינפרנו" מ-1980 ועוד רבים וטובים.

דריו ארג'נטו בביקורו בתל אביב. טיפוס סולידי, בערך(צילום: ירון ברנר)

סרטיו אולי לא מוכרים לצופה הישראלי כמו הסלאשרים שיצאו באותה תקופה מארצות הברית - אבל בהיסטוריה של האימה שמור מקום של כבוד לארג'נטו. למעשה, במאים בולטים בז'אנר כמו כמו ג'ורג' רומרו ("ליל המתים החיים") וג'ון קרפנטר ("ליל המסכות") ציינו אותם לא פעם כמקור השראה דומיננטי.

הוא אפילו זכה בשלב מסוים בכינוי "היצ'קוק האיטלקי", למרות שבפועל היה ההיפך הגמור: סרטיו של ארג'נטו, אפילו אלה שלכאורה בנויים כמותחנים, אינם מהונדסים ומדוייקים כמו אלו של המאסטר הבריטי, אלא חלומיים, הזויים, זורמים להם בין סצנה לסצנה, בין דימויים צבעוניים מרהיבים ומזוועים, ללא קו עלילתי ברור שיתפור אותם לכדי סיפור קוהרנטי. ההבדל הזה מבטא במידה רבה גם את הפער שבין ממשיכיו של היצ'קוק - במאי הסלאשרים של שנות ה-70, לבין אמני הג'יאלו, וארג'נטו בראשם.

סצנת הרצח הראשונה של "סוספיריה". הסיוט מתחיל מתוכו

"הרבה מהקולנוענים האמריקניים פשוט חיקו אותי, כמו שג'ון קרפנטר אומר בעצמו", טוען ארג'נטו. "האמריקאים באים לעבוד, בעוד שלבמאים האירופאים יש הרבה יותר מקום להיות חדשניים ויצירתיים. אצל האמריקאים זה יותר חיצוני. האלימות שברחובות עושה את דרכה אל המסך. אצלנו זה יותר פנימי, יש יותר נטייה לאינטרוספקטיבה".

הטענה הזו מתחברת לסגנון האסתטי והעלילתי בסרטיו של ארג'נטו, שגורם להם להיראות יותר כמו חלום (או ליתר דיוק, סיוט) ופחות כמו סיפור ברור עם התחלה, אמצע וסוף. "אני חי את הפנטזיה שלי וזורם איתה, כמו סוס שדוהר בשדה, ואני לא מסוגל לעצור אותה", הוא אומר. "גם החלומות שלי עושים את דרכם אל המסך. הם נובעים באופן ספונטני מתוך מקומות עמוקים בתודעה וצפים למעלה. סיוטים חשובים לא פחות מבחינתי. בגלל זה הסרטים שלי הרבה פחות ריאליסטיים ויותר תודעתיים. הם לא באים מחיי היומיום, מסיפורים שקראתי בעיתון. הם באים מתוכי".

וכשארג'נטו אומר שהסיוטים הקולנועיים באים מתוכו, הוא גם מתכוון לתא המשפחתי שלו: הוא ניהל זוגיות ארוכה עם השחקנית דריה ניקולודי, אותה "חיסל" על המסך באכזריות קיצונית בכמה וכמה מסרטיו, ומאוחר יותר החל ללהק להפקות שונות את בתו אסיה, שגם עברה באדיבותו לא מעט ייסורים על המסך (למשל בסרט "טראומה" מ-1993). "כשהן על הסט הן שחקניות לכל דבר", הוא מבהיר בקור רוח. "אולי אסיה מבינה אותי יותר טוב משחקנים אחרים, כי חיינו יחד, והיא גדלה על הסטים שלי. אבל כשהיא עובדת איתי על הסט - אין דבר כזה משפחה". 

הטריילר של "אדום עמוק". זוועות אמנותיות

קרפנטר אמר פעם שמה שהכי מטריד בסרטים שלך זה הקישור שאתה יוצר בין מוות אלים למיניות ויופי.

"כן, זה ניסוח די מדויק. אני מאוד אוהב להציג את היופי, זה משהו באישיות שלי שמגיע גם למסך".

יתכן שההבדלים בינו לבין מקביליו מהוליווד והסביבה נובעים גם מהמסורת האיטלקית שנותנת מקום מכובד לאמנות על שלל גווניה - הנחה שארג'נטו מסכים איתה. תחומי האמנות השונים מוצאים ביטוי גם בסרטיו: מחול ב"סוספיריה", מוזיקה ב"אדום עמוק", וכמובן אופרה ב"אופרה". "האמנות תרמה המון לסגנון שלי", הוא אומר. "ציור, מוזיקה, אופרה - אלה דברים שאני מאוד מתחבר אליהם. גם ארכיטקטורה. יש במאים שכל מה שמעניין אותם זה עבודת השחקנים. אותי מעניין הרקע הארכיטקטוני".

מבין כל צורות האמנות, אין ספק שהמוזיקה היא זו שמספקת את העוצמה הרבה ביותר לסרטיו. אולם משום שדאג תמיד לגייס לשורותיו מקצוענים אמיתיים לצורך הלחנת הפסקול, ביניהם להקת הרוק המתקדם גובלין והקלידן קית' אמרסון (משלישיית "אמרסון לייק ופאלמר" הבריטית).

"בכמה מהסרטים, כמו 'סוספיריה' למשל, השתמשתי בפסקול גם כדי להכין את השחקנים", מספר ארג'נטו. "החבר'ה מגובלין הכינו לי קטע יום-יומיים מראש, ואז השמעתי אותו לשחקנים. זה מכניס אותם לאווירה הנכונה, הם שוקעים במין ריקוד כזה - וזה עוזר לשחקן להבין נכון יותר את הסצנה".

הפסקול של "גובלין" לסרטו של דריו ארג'נטו "סוספיריה" 

אז מה קודם למה ? המוזיקה מכתיבה את האווירה, או שהיא הולכת בעקבות הקצב של הסצנה הקיימת?

"אין פה כללים קבועים, כל פעם זה אחרת. לפעמים המוזיקה חשובה מאוד לסצנה ומעצבת אותה, לפעמים היא רק הולכת בעקבות מה שנראה על המסך".

החוג לקולנוע באוניברסיטה של החיים

הוא כאן כאורח של סטודנטים, אבל למעשה ארג'נטו מעולם לא למד קולנוע באופן מסודר. מצד שני, הקשר שלו לתחום ליווה אותו כל חייו: הוא גדל כבן לצלמת ומפיק סרטים, כנער כבר החל לכתוב ביקורות קולנוע, ועוד לפני שהחל לביים לקח חלק בכתיבת התסריט של "היו זמנים במערב" הקלאסי שביים אחד מגדולי הבמאים באיטליה דאז (ובכלל), סרג'יו ליאונה.

"זה משהו שהלך והתפתח אצלי לאורך כל השנים, קולנוע זה משהו שאתה ממשיך ללמוד בכל שלב", הוא אומר. "העבודה שלי כמבקר גרמה לי לצפות בהרבה סרטים ולנתח אותם, את תנועת המצלמה שלהם. גם מסרג'יו ליאונה למדתי המון - זה מאסטר אמיתי של התחום, שמדבר את שפת הקולנוע. בכלל, עבודתי כתסריטאי עזרה לי ללמוד להבין את הקצב של הסרטים. אבל האוניברסיטה הכי טובה לקולנוע היא פשוט לצפות בהמון סרטים. זו הדרך האמיתית היחידה ללמוד. לצפות בהרבה סרטים, הרבה פעמים. זה בית הספר מספר אחת".

אתה צופה הרבה גם בסרטים שלך?

"לא, לא ממש".

הטריילר של "אם הדמעות". "מורן אטיאס היתה משוחררת"

בשנים האחרונות, יש להודות, מעמדו של ארג'נטו בתעשיית האימה הלך ודעך. סרטיו מאז "אופרה" לא זכו לתהודה דומה לקודמיהם, ובעשור האחרון הפרויקטים הבולטים שלו הסתכמו בחלק השלישי והפחות מוצלח בטרילוגיית האמהות שלו (אחרי "סוספיריה" ו"אינפרנו"), "אם הדמעות" - שהישגו המשמעותי ביותר היה סצנת עירום ביזארית למדי בכיכובה של מורן אטיאס הישראלית ("היא היתה מאוד משוחררת, וזה לא היה תפקיד קל" הוא מציין), ועיבוד תלת ממדי ל"דרקולה", שהוקרן בבכורה בקאן בשנה שעברה.

מה גרם לך לחזור לדמות איקונית כל כך בז'אנר האימה, אחרי כל כך הרבה שנים של יצירה בתחום?

"הרבה זמן חשבתי לעשות עיבוד משלי לדרקולה, וחיכיתי לרגע הנכון. רציתי למצוא דרכים חדשות להציג את הדמות הזו ואז הגיעה טכנולוגיית התלת-ממד. זה דבר נהדר שתרם הרבה לסרט".

"דרקולה 3D" של דריו ארג'נטו. "לפעמים המבקרים לא מבינים"

המבקרים לא ממש פרגנו לסרט הזה, וגם לכמה מהסרטים האחרים שלך לאורך השנים. כמבקר לשעבר, זה מפריע לך כשסרט שלך לא זוכה להערכה מצד הביקורת?

"לא. לפעמים המבקרים פשוט לא מבינים. מה שחשוב זה לעשות סרטים ושהקהל ימשיך להגיע. הרבה פעמים המבקרים שייכים לדור הקודם, ולא מתחברים לאותם דברים כמו הצופים".

רוג'ר קורמן, עוד במאי אימה ותיק (שהתארח גם הוא לפני שלוש שנים באותו פסטיבל), השיק החודש ערוץ יוטיוב שממותג תחת שמו ומרכז את הסרטים שלו. אתה רואה את עצמך עושה דבר כזה?

"לא, לא בשלב הזה. אולי עוד כמה שנים. קודם יש עוד כמה סרטים שאני רוצה לעשות".