עובד מדינה מתרשל, הציבור משלם. טוב או רע?
האם המצב בו רשלנות רפואית של גופים ממשלתיים עולה למשלם המסים מיליונים מדי שנה תקין, או שהגיע הזמן שעובד המדינה שהתרשל הוא גם זה שישלם מכיסו? הדעות חלוקות
שורה של מקרים בהם רשלנות צוות רפואי בבי"ח, צוות הוראה בבית ספר או צוות אחזקה של עירייה הובילו לפיצויים בסך מיליוני שקלים, מעלים שוב את השאלה - האם פסיקת פיצויים כאלה לא פוגעת בכלל הציבור? ואם כן, האם לא הגיעה השעה לקבוע כי גורם הנזק יהיה האחראי האישי ולא הגוף הממשלתי?
החוק מגן על עובדי המדינה מפני תביעות רשלנות. יתרה מכך - אותם עובדים שהתרשלו בתפקידם ימשיכו לכהן בו, לעיתים אף מבלי שיעמדו לדין משמעתי. בכך הם עלולים להמשיך ולגרום נזק לציבור בהתנהגותם. מי מבטיח שאותו שוטר שהזיק לקטין עצור, לא ימשיך בגישה זו כלפי עצורים אחרים? מי מבטיח שצוות רפואי שהתרשל בהצלת חיי תינוק, לא יקבל החלטה דומה בהמשך?
לדעתו של עו"ד איל ברנדט, חובת הזהירות מבוססת על ההבנה שעובד שהתרשל יעמוד לדין בגין הנזק שגרם. "במקרים שבהם עובדי המדינה מנצלים מעמדם לרעה באופן קיצוני וגורמים לנזקים לציבור, בניגוד להתנהגות הסבירה המצופה ממעמדם, יש לחייבם באחריות אישית לנזק, ובכלל זה גם תשלום פיצויים עבור הנזקים שגרמו מכיסם - ולא מכיסו של הציבור עליהם הם אמונים", אומר ברנדט.
עו"ד אליעזר פני-גיל חולק על דעתו. "הרעיון לחייב אישית נושאי משרות שהתרשלו הוא בעייתי ולדעתי אף לא ישים. נכון שטבעו של אדם להיות זהיר יותר אם הוא יודע שחוסר זהירותו או רשלנותו עלולים להכאיב לכיסו. אלא שלפי השיטה המשפטית בישראל לפיה ניתנת לכל אדם זכות הטיעון, צריך יהיה לתת לכל אדם כזה לטעון בבית המשפט. ומאחר שיהיה ניגוד עניינים בינו לבין המדינה, יהיה חייב להיות צד להליך המשפטי, ואף להיות מיוצג על-ידי עורך דין מטעמו".
לדבריו, מעבר לסרבול שיווצר, אנו עלולים להיתקל בתוצר לוואי נוסף: הרתעת "כוחות טובים" מפני כניסה לשירות המדינה. "רבים נרתעים משירות ציבורי בגלל תנאי השכר לעומת המגזר הפרטי. אז גם להרוויח פחות וגם להכניס ראש בריא למערכת שמראש נוקטת בדרך של הענשת עובדיה במקרה וטעו, למקרה שהיא עצמה תחוייב? 'לא תודה'. ומי יינזק? השירות הציבורי כמובן".
עו"ד ברנדט סבור שלאחריות האישית תהיה דווקא השפעה חיובית. "מנהלי בתי-ספר ומוסדות חינוך למשל. מדי בוקר הורים שולחים את ילדיהם לבית-הספר ומצפים רק לדבר אחד: שהילד יחזור הביתה בשלום. הסטנדרט המצופה מאנשי חינוך - ובייחוד ממנהלים - הוא גבוה במיוחד. אלא שיש מקרים קיצוניים שבהם מנהלים אינם עונים מסיבות שונות על סטנדרטים אלה, תוך שהתנהלותם גורמת לנזקים לילדים ולהורים. במקרים קיצוניים בהם נגרמים נזקים פיזיים, נפשיים ומערכתיים, מדוע שלא תוטל על המנהלים אחריות נזיקית?".
לדבריו, אמנם עלול להיווצר מצב בו עובדי ציבור ימנעו משיקול דעת ענייני מתוך פחד מתביעות-סרק. אך מנגד על עובדי הציבור ומשרתיו לדעת כי אינם חסינים לחלוטין מפני האחריות לנזקים שגרמו. לתמיכה בטענתו הוא אף מצטט את עו"ד פני-גיל עצמו, מתוך ספרו "עוולת הרשלנות הלכה למעשה": "העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לאנשי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר בפני התנהגות רשלנית" (עמ' 101).
סיכון ל"הקטנת ראש"
"עובדי ציבור יתחילו 'להקטין ראש'", טוען עו"ד אליעזר פני-גיל. "כך למשל, יאמר לעצמו שוטר: אם אשים אזיקים על ידיו של עצור - זה עלול לעלות לי בכסף, ואם לא אשים אזיקים - אולי העצור יימלט מידיי אבל כספי יישאר".
לדבריו הפתרון הקיים כיום אינו משולל היגיון וצדק: "אם אמנם מתברר שעובד מדינה סרח, הרי שיש להעמידו לדין משמעתי ולהטיל עליו סנקציות, החל בנזיפה, עבור בעצירת הקידום, וכלה בפיטורין. עונשים אלה לדעתי מרתיעים לא פחות מאשר חיוב כספי והם גם מעשיים יותר. ספק אם ניתן לגבות כספי פיצויים מעובדי מדינה, שרובם משתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק".
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
