"תיקון עולם" במחנה העולים בגונדר שבאתיופיה
משלחת משותפת של ישראלים וקנדים נסעה לגונדר לבקר את הקהילה היהודית הממתינה שם לעלייה לארץ. מירי ארביב, חברת המשלחת, מספרת על ההתרגשויות, הגילויים והקשיים במסע מכאן לאתיופיה ובחזרה
לאחרונה חזרתי ממשלחת התנדבותית של שותפות באר שבע-בני שמעון ומונטריאול באתיופיה. הרעיון היה להפגיש בין קבוצת תושבים מבאר שבע ומבני שמעון בגילאי 30-35 עם קבוצה מקבילה מקנדה, ויחד איתה ללמוד על העלייה היהודית מאתיופיה תוך כדי ביצוע פעילויות התנדבותיות. בעולם היהודי יש שקוראים לפעילות כזאת "תיקון עולם". מבחינתי, מדובר בחוויה של פעם בחיים.
נחתנו בשדה התעופה באדיס אבבה, למתבונן מהצד, המרקם הקבוצתי עשוי היה להיראות מוזר: לצידי היו עוד שמונה תושבי באר שבע ובני שמעון ועשרה קנדים תוצרת מונטריאול. בין הישראלים היו שלושה יוצאי אתיופיה. שתיים צבריות ואחד שעלה לארץ בגיל שמונה. ישראלי אחר, עלה לפני כעשר שנים ממונטריאול. ישראלית אחרת, עלתה מלטביה בגיל 4. עבורנו, השילוב היה מצוין שילוב של עולים וצברים, אזרחי ישראל ואזרחי יהדות התפוצות, חילונים ודתיים.
יהודי גונדר
עם הגיענו לגונדר, הקיפו אותנו בבת אחת המון ילדים לבושים בסחבות. נקיות, אבל סחבות. כולם התחננו לכסף או לפחות לקבל משהו שהם יוכלו למכור. בקבוק מים ריק גרם לעיניהם להבריק משמחה. עבור כולנו, לא היה זה הביקור הראשון במדינת עולם שלישי, התמודדות עם עוני הייתה די מוכרת ובכל זאת....
באותו היום ובשלושת הימים שבאו לאחר מכן נכנסנו למספר שכונות בגונדר. המשותף לכולן היה הנוף העשיר בעצים ופרחים לעומת עוני בלתי נתפס ותנאי מחייה קשי למראית עין מערבית. מסתבר שבמאה ה-21 יש לא מעט אנשים בעולם שחיים ללא חיבור לתשתיות מים וחשמל. אני יודעת שבשביל זה לא צריך לנסוע עד אפריקה ושיש לא מעט משפחות בדואיות שמתגוררות בתנאים דומים בארץ ועדיין.. באחת מהשכונות פגשנו מספר משפחות מקהילת הפלשמורה היהודית המתוכננות לעלות לארץ במהלך הקיץ הנוכחי.
ברגעי הפגישה הראשונים, לא מצאתי את עצמי. גם כך היה לי כבר קשה מאוד קודם לראות את כל אותם ילדים עניים והידיעה שחלקם יהודים הכתה בי. למרות שחלקם יעלו בסופו של דבר (כ-200 משפחות לפני סגירת השערים), רובם ככולם יישארו. הערכות מדברות כל כ-20,000 איש ואישה שגורלם לא שפר עליהם, כמוני וכמוכם.
באותו המקום פגשנו את אשר שיאום, איש הסוכנות היהודית העוסק בניהול המערכות הקשורות בעליית הפלשמורה לישראל (הסדרת אישורי העלייה, מתן ידע וכלים רלוונטיים לקראת החיים בארץ, לימוד עברית ועוד). "התפקיד שלי מאוד מורכב", הוא משתף, "בידיים שלי נמצאת ההחלטה מי עולה ומי נשאר. זה מאוד קשה כשמבינים מה המשמעות של תשובה שלילית במקום כזה". באותם רגעים בירכתי את מארגני המשלחת שהשכילו להסדיר לנו פעילות התנדבותית בתחנה הבאה. כל כך רציתי לעשות משהו עם כל התחושות הללו והפעילות הזאת הייתה במקומה.
עבודת כפיים
"כל מספרי 1 יטפלו בשיפוץ מבנה בית כנסת ישן ומספרי 2 יעסקו בהסדרת שביל כניסה לבית קברות יהודי ישן", חילקה אותנו אחת מהקנדיות לקבוצות עבודה קטנות. בכל השכונות בהן ביקרנו מצאנו שרידים של קהילה יהודית - מקומות בהם חיו בעבר יהודים. אלו עלו לארץ ואת בתיהם תפסו בני דתות אחרות. נחשפנו למבנים ישנים של בתי כנסת, בתי קברות ועוד. המבנים בעלי הסממנים הדתיים עמדו על פי רוב נטושים ומוזנחים ואנו,
החלטנו להרים את הכפפה ולשפר את נראותם של שני מבנים כאלו.
כדי לבצע את המשימות, נעזרנו בעיסת בוץ שסיפקו לנו המקומיים ואבנים שהיו פזורות בטבע. עיקר העבודה הצריכה מריחת שכבת בוץ והנחת אבנים עליה וחוזר חלילה. לאורך הפעילות התקבצו סביבנו המון ילדים שביקשו לראות מה עושים הלבנים ולהצטלם איתנו.
"כל הכבוד לכם! כל זה לא היה פה לפני", שיבח אותנו בהתרגשות רבה מיכה פלדמן, המדריך והאיש שהעלה מטעם הסוכנות היהודית במסגרת מבצע שלמה ולאחריו אלפי משפחות לארץ, "נראה לי שאתם מוכנים כעת לקראת הפגישה שלכם עם המשפחות שעולות אתכם מחר לישראל".
שהחיינו
הפגישה עם 40 משפחות שהיו מתוכננות לחזור איתנו לארץ, נערכה בבית מעבר שהוקם והוכן מבעוד מועד על ידי ארגון הג'וינט. כשהגענו לבית המעבר ישבו העולים המיועדים בחצר ענקית וחיכו לבוא העת. "מתרגשים?" שאלנו אותם. אלו ביניהם שידעו כבר עברית פיתחו אתנו שיחה והאחרים הנהנו בראשם.
איש מהם לא הביע התרגשות במובנים המוכרים לנו הישראלים. התייחסותם הייתה עניינת ומאופקת מאוד. זאת התרבות שהם גדלו זה, תרבות שלצערי כנראה לא תוכל לשרת אותם לאורך זמן בישראל. פה עליהם להיות אסרטיביים. לדעת לעמוד על שלהם לאיפוק ולצניעות כמעט שאין מקום. עם זאת, לא ניתן היה להתעלם מהתקווה בעיני הבוגרים והילדים כאחד. הידיעה שהם צפויים להגיע למקום אחר, טוב יותר, נתנה להם כוח וביטחון.
את המשך היום העברתי במשחק יחד עם רובי בן השנתיים וחצי. הוא חיפש חברים למשחק הכדורגל או סתם מישהו שינדנד אותו בנדנדה. גיליתי ילד מקסים עם שמחת חיים אדירה. כשהגיע הרגע, נכנס לבית המעבר אשר שיאום ובירך את העולים המיועדים בדרכם לישראל. הוא דיבר באמהרית ואני שלא הבנתי מילה, עמדתי בצד.
לפתע פתאום המילים הפכו למוכרות "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו והגענו לזמן הזה". מבלי משים החלו דמעות לזלוג מעיני. האמת היא שעד לאותו רגע לא חשבתי כלל על הברכה הזאת. לא ממש הייתי מודעת לקיומה או למשמעותה.
כמה שעות אחרי בשדה התעופה, עת ראיתי את העולים החדשים נכנסים למטוס, שבתי וחשבתי שוב על משמעות הברכה הפשוטה הזאת. איני אדם דתי כלל וההתרגשות מהברכה לא ברורה מאליה עבורי. באותם רגעים חשבתי מחד על התקווה לה זכו אותם עולים ומאידך על בני הפלשמורה שנשארו מאחור ואיבדו חלק מהתקווה לזכות בחיים אחרים. "את שומעת?" ניסה אחד מחברי המשלחת הישראלית למשוך את תשומת ליבי עם חזרתנו לארץ לפנות בוקר, "אנו נפגשים בשעה 17:00 במרכז קליטה קלישר בבאר שבע".
משפחת אחת
למרכז הקליטה הגעתי לפני השעה היעודה. חברי המשלחת טרם הגיעו ובקדמת הבניין שיחקו ילדים ומספר מבוגרים ישבו על ספסל. החלטתי לצאת מהאוטו ולהצטרף אליהם. "שלום", קראתי לעברם "היום חזרתי מאתיופיה". המבוגרים הופתעו והציפו אותי בשאלות.
מיד צץ במוחי רעיון ושלפתי את מכשיר הנייד שלי. איתרתי את תיקיית התמונות והזמנתי אותם לצפות בתמונות. ההתרגשות של המבוגרים הייתה עצומה. הם דפדפו בין התמונות בעניין הולך וגובר. לפתע קפץ מישהו מהם בהתרגשות רבה, "מה קרה?" שאלתי. "הוא ראה שמישהו מהמשפחה שלו עלה אתכם לארץ היום...", הסביר לי חברו. כשביקשתי לראות מי מהעולים החדשים משתייך למשפחתו, גיליתי שמדובר באבא של רובי.
געגועים לאתיופיה
לאחר שמיעת מספר הסברים על הנעשה במרכז, הצטיידנו בבריסטולים, בצבעים ובמדבקות ויחד עם עשרה ילדי בני שמונה, התבקשנו לצייר את אתיופיה. תוך כדי דיברנו עם הילדים. "אני מתגעגעת לאתיופיה" אמרה לי הילדה איתה ציירתי. "באמת?", הופתעתי "למה?". "היה שם יותר כיף" היא משכה בכתפה וחזרה לציור.
ניסיון להבין אם כך מרגישים עוד ילדים לימד שרובם מרגישים אותו הדבר. "תראי, זה טבעי שילד יחשוב על מקום אחר כטוב יותר", ניסה אחד מחברי המשלחת להסביר את עמדתם של הילדים. בשלב הזה, החלה לקנן בתוכי מועקה פנימית לגבי אופן קליטת העולים יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. זה לא שהיא לא הייתה שם קודם, היא פשוט התעצמה למראה אותם עיניים שהביעו כל כך הרבה תקווה בדרכן לישראל.
"יש לנו המון תוכניות שמטרתן לסייע לצעירים יוצאי אתיופיה להשתלב בתעסוקה, במסגרות לימודיות אקדמיות ואפילו להתנדב במקומות שונים", שיתפה את חברי המשלחת בהמשך אותו היום, טלי ריינברג-שחורי מנהלת מרכז סטארט אפ בבאר שבע. זה לא תמיד קל, אך ישנם המון סיפורי הצלחה.
דגו חברי המשלחת שלנו הוא דוגמה לסיפור כזה: דגו בזמנו שירת בסיירת מובחרת וכעת לאחר שרכש תואר ראשון במדע המדינה ועובד בתפקיד ציבורי חשוב, טובה העובדת סוציאלית וענת שעובדת עם נוער בסיכון. כולם משקיעים בעבודתם ותורמים לחברה.
"מאוד חשוב מה שאני עושה", שיתפה אותי טובה במהלך שהותנו באתיופיה, "אני מרגישה
שאני תורמת לחברה ועוזרת למי שצריך אוזן קשבת". בשיחה אחרת שיתף דגו ואמר: "אם ישראלי צבר לוקח שלוש שעות כדי ללמוד למבחן, אני אשקיע שמונה שעות. ככה זה. אני אשקיע יותר כדי להיות כמו כולם וגם אלך אחר כך לעזור לאחרים".
רגע לפני הסוף, התכנסנו כל חברי המשלחת בחדר אחד. המטרה הייתה לדון בהמשך. החלטנו לבצע פעולה מרוכזת של איסוף בגדים לטובת אלו הגרים באתיופיה. במקביל אנו רוצים לפעול למען האינטגרציה - קידום השתלבותם של יוצאי אתיופיה בישראל.
"איך את מסכמת לעצמך את המשלחת?" שאל אותי בצאתנו מהדיון אחד מהחברים הישראלים. לאחר מחשבה עניתי "דברים שרואים מכאן, ממש לא רואים משם". מי ייתן ורובי ויתר העולים יקלטו בארץ ובחברה במהרה. אמן.
לפנייה לכתב/ת 
