כבר אלופים
עשהאל שבו נפצע בפיגוע ואיבד 4 מבני משפחתו. יבונה בלאי חלתה בפוליו באתיופיה. שניהם ייצגו את ישראל באליפות אירופה בכדורסל בכיסאות גלגלים
רובם הגדול של מושאי הסיקור במוסף זה, אלו אנשים שהספורט הוא שגרת חייהם. אלא שהסיפור הפעם הינו הרבה מעבר לספורט נטו. זהו סיפורם של שני נכים, יבונה בלאי ועשהאל שבו, ששגרת חייהם הקשה הייתה רחוקה משל ספורטאים רגילים. בסופו של דבר הם גילו את הספורט כאהבה גדולה וכמקור עוצמה שמאפשר להם להתגבר על הקשיים שזימן להם הגורל והפכו לספורטאים שמייצגים בגאווה את מדינת ישראל.
עוד ב-ynet ספורט:
- שחר רוצה את עומר דמארי
- סקוטי פיפן נעצר בחשד לתקיפה
- דשא קטלני: נאדאל הודח בסיבוב הראשון בווימבלדון
- ההעברה הכי גדולה של הקיץ סוכמה
- רגע לפני שהוא עובר לצרפת, אלירן עטר מדבר על הכל
השבוע הם ימריאו עם נבחרות הגברים והנשים של ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים לפרנקפורט, גרמניה, כדי ליטול חלק באליפות אירופה. הגברים, שימריאו מחר, שובצו לבית עם ספרד, טורקיה, פולין, שבדיה וצרפת. שבע המדורגות ראשונות (מתוך 12 באליפות), יעפילו לאליפות העולם שתתקיים בשנה הבאה בדרום־קוריאה. נבחרת הנשים, שתצא יום לאחר מכן, תשחק בבית עם גרמניה, צרפת וספרד.
הכדורסלנית יבונה 'ננה' בלאי, 26, נולדה באתיופיה ובגיל 3 אובחנה כחולת פוליו. בתקופת ילדותה ועד גיל הנעורים נזקקה ננה לסיוע מצד אביה ואחיה, שסחבו אותה על הגב כשהייתה צריכה לעבור ממקום למקום. בהיותה בת 16 וחצי, עלתה המשפחה הכוללת 7 ילדים ושני הורים לישראל, ורק אז התוודעה ננה לכיסא הגלגלים.
"היה לי קשה מאוד. לא הייתי יוצאת רוב הזמן מהבית וגם כשכן, רק לעניינים דחופים, לא לשחק או משהו", מספרת בלאי. "כאן הכל השתנה כשקיבלתי את כיסא הגלגלים. למדתי עברית, אני יוצאת, משחקת, חיה את החיים כמו כולם. יש לי אפילו סובארו ואני נוהגת, כך שאני פחות או יותר עצמאית". עם זאת, ראוי לציין כי בבניין בו מתגוררת המשפחה בראשל"צ אין מעלית, ובעוד אמה מעלה למעלה את כיסא הגלגלים נאלצת ננה לטפס במדרגות על הידיים.
החיבור לכדורסל נוצר די במקרה, כשננה שיחקה טניס שולחן במועדון בראשל"צ, ופגשה בשחקנית הנבחרת הוותיקה רחל סעיד, שחשפה בפניה את עולם הכדורסל. השבוע תצא ננה לראשונה את ארץ הקודש מאז עלתה אליה ב־2003. "אני כל כך מתרגשת ובטוחה שצפויה חוויה מדהימה. זה טוב", היא לוחשת ודמעה בעינה. "המשפחה תומכת בי ושמחה מאוד שאני עושה את מה שאני אוהבת ומסתדרת בכוחות עצמי".
מה החלום שלך?
"לנסות ולהיות כמו כולם. להמשיך לשחק כדורסל ולצאת גם לשוק העבודה. אולי אעשה משהו שקשור לשירות לקוחות".
שבו: יכולים לתת בראש
אחת התקוות הגדולות בנבחרת הגברים הוא עשהאל שבו (19), שמגיע מיוזע אל רחבת הדשא בבית הלוחם בתל אביב רגע אחרי אימון הנבחרת. עשהאל עבר טרגדיה קשה לפני 11 שנה, עת איבד בפיגוע באיתמר את אמו ושלושה מאחיו. הוא עצמו איבד את רגלו כשספג 3 כדורים ובנוסף 2 רימונים התפוצצו לידו. שבו עבר שיקום שנמשך שנה ו־8 חודשים, וכמו כן הוא מטופל כבר 7 שנים אצל פסיכולוג.
איך המשכת לתפקד אחרי האסון?
"אתה קם בבוקר ומבין שמה שקרה – קרה, ואי אפשר לחזור אחורה. מפה צריך לקחת את הכי טוב. אני אוהב ספורט אז אלך ו'אתפוצץ' על הספורט. אצל כל אחד זה מה שהוא אוהב. זו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם טראומה נוראית כזו, שיהיה לך את המקום שלך ומשם לצמוח".
שבו בכלל התחיל כשחיין ומחזיק עד היום בשיא הארצי ל־50 מ' חתירה, שעומד על 30 שניות בדיוק. כמו כן הוא מאמן קבוצת שחייה של נכים בגילאי 6 עד 18 במועדון איל"ן ר"ג, בו הוא גם משחק כדורסל ולאחרונה זכה עמו בגביע המדינה.
איך הגיעה ההחלטה להתמקד בכדורסל?
"זה מה שנקרא 'לקפוץ למים העמוקים'. עברתי מענף אינדיבידואלי לקבוצתי, כך שגם אם יש לך הישג זה לא רק אתה. זה מאוד שונה משחייה, אבל אני מודה בצער רב שאני נהנה יותר בכדורסל".
עבור שבו תהיה זו אליפות אירופה ראשונה: "ההתרגשות עצומה, חבל על הזמן. המטרה שלי היא לתת את הכי טוב שאני יכול כשחקן אנונימי ושאחרי האליפות כולם ישאלו מי השחקן החדש הזה. קבוצתית, אנחנו רוצים להוכיח שאנחנו לא פראיירים ויכולים לתת בראש לכולם. השאיפה לסיים בין 7 הראשונות ולהעפיל לאליפות העולם ואולי נפתיע וניקח איזו מדליה, מי יודע. אני גם מאוד רוצה להגיע עם הנבחרת לאולימפיאדת ריו 2016".
לפני סיום, מדגיש עשהאל שכל הישג שלו מוקדש לבני המשפחה שכבר לא איתו: "לפני כל משחק אני עושה עם עצמי שיחה בראש ויודע שהם מסתכלים עליי מלמעלה, גאים ותומכים בי. אני עושה הכל כדי להוכיח להם שאני לא מוותר לעצמי ולא עוצר לרגע. כל מדליה שמגיעה הביתה אני ישר תולה על הקיר, ליד התמונה של אמא".
לפנייה לכתב/ת 
