אנסמבל מיתר: "גם את בטהובן תקפו בדורו"

ההיסטוריה - או האגדה, זה לא כל כך משנה - מספרת על טיול משותף של גוסטב מהלר, הצעיר, ויוהנס ברהמס, המזדקן, בווינה. ברהמס, השמרן, התלונן שאין למוזיקה עתיד, שכל יצירה בעלת ערך הולחנה כבר, ושהמוזיקה החדשה הולכת בכיוונים שיובילו להתפרקות ולאבדון. מהלר, צעיר, נלהב ושנון, עצר ברגע מסוים על גשר, והצביע על הנהר. "ראה", אמר. "הנה הוא בא". "מה?" שאל ברהמס, ומהלר השיב: "הגל האחרון".

עוד על מוזיקה קלאסית ב-ynet:

• שינתה את המוזיקה: 100 שנה ל"פולחן האביב"
• כמו שופטים בריאליטי: תחרות יצירות קלאסיות
• תרבות מהדהדת: הפילהרמונית חנכה את ההיכל
  

עמית דולברג, המנהל האמנותי של אנסמבל מיתר, שרוב עיסוקו במוזיקה חדשה, נהנה מהסיפור. בעיניו הוא מייצג את הקושי שמוזיקה חדשה נתקלת בו בכל דור. לשאלה, איך מנגישים מוזיקה חדשה לקהל רחב יותר, ואיך מתמודדים עם הביקורת שמוזיקה במאה הנוכחית היא לא קליטה, לא נתפסת ומרחיקה את הקהל, הוא עונה בנחת: "לדעתי אין כאן דרמה גדולה, ולא משהו שמאפיין את תקופתנו. המבקרים תקפו את בטהובן בדורו, ואת כל מי שכתב בשפה חדשה. כל מי שהציג לקהל מוזיקה בעלת אופי חדש, נאלץ להילחם על מקומו".

 עיבוד לסימפוניה הרביעית של מהלר, בביצוע אנסמבל מיתר

אנסמבל מיתר נוסד ב-2004 ומאז הוא ממלא תפקיד בולט במלחמה הזו, על מוזיקה חדשה בישראל, וגם השתלב בזירה הבינלאומית. עונת הקונצרטים הבאה מציינת עשור לאנסמבל, ועמית דולברג שמח לספר עליה. הוא מדבר בשקט, אבל דרך הטון המאופק מבעבעת התלהבות שקשה לא להידבק בה, מהחיבור הזה של עשיית מוזיקה עם מסע הרפתקאות של חידוש וגילוי.

כמאזין, אני מתחבר לדולברג בדיוק בנקודה הזו. בשבילי המוזיקה היא מסע של ריגושים והפתעות, שכולל גם האזנה ליצירות חדשות לגמרי; גם גילוי של יצירה ישנה ויפה שקצת נשכחה וזוכה פתאום לביצוע חדש; גם אינטרפרטציה חדשה ומעניינת ליצירה מוכרת.

אנסמבל מיתר. להיפתח למוזיקה חדשה(צילום: מירב קדישבסקי)

לעונת העשור של מיתר, דולברג מבטיח הרבה סיפוק לסקרנות המוזיקלית שלי. הצצה לתוכנית מזכירה התבוננות בקליידוסקופ: המון צבעים וצורות, מגוון של סגנונות. גיוון ניכר גם במשתתפים. לצד חברי האנסמבל עצמם, אורחים רבים מחו"ל, ונוכחות בולטת של משתתפים מפרויקט "תדרים" - פרויקט הכשרה וחינוך למוזיקאים ולמלחינים שהאנסמבל מוביל בתוך ביתו החדש, בקונסרבטוריון בתל אביב.

דולברג שמח להרחיב בעניין הזה. "אנסמבל למוזיקה חדשה חייב רשת רצינית של חינוך. גם כשחברי האנסמבל עצמם צעירים, כמו אצלנו, אני חושב שחלק מעשיית מוזיקה חדשה, זה להדריך מוזיקאים צעירים בהתמודדות עם נגינה, פרשנות, וגם כתיבה, של מוזיקה כזו. אנחנו התקשינו לקבל עזרה כזו בתחילת דרכנו.

עמית דולברג ביצירה לפסנתר מאת מלחין הבית של האנסמבל, פיליפ לרו

"ברגע שהתאפשר, שמחנו להתחיל את פרויקט תדרים שהוא פרויקט הכשרה במגמות שונות של מוזיקה חדשה כולל הלחנה. כולם נרתמו להדרכה, כולל מלחין הבית, פיליפ לרו. אנחנו משתדלים לתת להם את מה שחסר לנו אז. מוזיקאים מהפרויקט כבר משתלבים בהופעות שלנו, ובעונת העשור הנוכחות שלהם נעשית משמעותית".

דולברג שמח גם להדגיש, שהעיסוק האינטנסיבי בחינוך אפשרי במידה רבה בזכות הבית החדש של האנסמבל, בקונסרבטוריון בתל אביב. "אני חושב שאנחנו האנסמבל היחיד למוזיקה חדשה שעובד בתוך קונסרבטוריון שמלמד ילדים. זה מחזק את האווירה של חינוך. לצד זה, דואגים לנו כאן בצורה נהדרת, האולם שלנו נפלא ויש גם אולפן הקלטות מצוין".

האולם על שם רן ברון בקונסרבטוריון אכן מצטיין במראה כיפי ובאקוסטיקה נהדרת, ואני תוהה איך כל ההתרחשות האיכותית הזו נותרת בשוליים האליטיסטיים של תל אביב. דולברג חולק עליי. "זה לא אליטיסטי. הקהלים שלנו לא עצומים. גם בחוץ לארץ הקהל למוזיקה חדשה לא ענק, גם בפסטיבלים ובאולמות הכי נחשבים. זה לא אומר שהקהל הוא אליטיסטי, בטח לא סנובי, או מוגדר לשכבה חברתית מסוימת. מבחינות אלה, הקהל אצלנו פחות אליטיסטי מאשר בקונצרטים אחרים.

"הקהל לא אליטיסטי ובטח לא סנובי". עמית דולברג(צילום: תמר טל)

"בעבר באו יותר מלחינים ומוזיקאים. היום באים אנשים שמתעניינים במוזיקה, והם פתוחים וסקרנים, מכל מיני שכבות וקבוצות. האולם כאן מתמלא בדרך כלל, ולפעמים מוסיפים כסאות ומאזינים גם בעמידה, ועם כל אלה, כבר קרה שאנשים הלכו הביתה כי לא היה מקום. אני חושב שאנחנו מצליחים להגיע לציבור די מגוון, שהוא הקהל שלנו. גם האווירה בקונצרטים נינוחה, לא פורמלית או מכופתרת. בקונצרט האחרון, התחלנו לנגן, ומישהו דיבר. הפסקנו, חיכינו. התחלנו שוב, ואז הסלולארי של מישהו צלצל. הפסקנו, חיכינו. כולם צחקו, והתחלנו שוב.

"לפעמים אנחנו מדברים עם הקהל בקונצרט. מוסיפים הערות, או הסברים. חשוב לנו ליצור קהילה של מוזיקה, ששותפים בה המלחינים, האנסמבל, האורחים שלנו, המוזיקאים הצעירים והמאזינים".

מתיאס פינצ'ר: שיר דמדומים, לטקסט של א. א. קמינגס. יבוצע בקונצרט הראשון של עונת העשור

את עונת העשור תחגוג הקהילה הזו ב-15 קונצרטים ובהם 15 תוכניות שונות. הראשונה בהן (ב-30 בספטמבר), מסמנת את אופי העונה. המנצח הוא מתיאס פינצ'ר, מלחין ומנצח מצליח, יליד גרמניה ותושב ניו יורק. בתוכנית יש שתי יצירות שלו, ובנוסף, בכורה עולמית לשתי יצירות חדשות, האחת, "הדף" מאת אמיר שפילמן, האחרת מאת גל שוסטר, שהוא מלחין מפרויקט תדרים.

בתוך העונה תהיה מיני-סדרה בת שלושה קונצרטים בהם יתארח הפסנתרן דויד גריילסאמר. הקונצרט הראשון (ב-8 באוקטובר) יחגוג השקת דיסק חדש שלו, וישלב מוזיקה ישנה וחדשה: קופרן, ונמרוד סהר; סולר, ומורטון פלדמן, ועוד חיבורים מסקרנים. השני (ב-4 במרץ 2014) הוא קונצרט משותף של גריילסאמר, עמית דולברג ושני נגנים בכלי נקישה, דן מושייב ותומר יריב.

אנסמבל מיתר בקונצרט במונטריאול(צילום: עופר פלץ)

גם כאן, יהיה שילוב של תקופות שמראה שהמוזיקה היא אחת בכל הזמנים, החל ב"פנטומימה" של ראמו, מהבארוק הצרפתי, דרך הסונטה הנהדרת של ברטוק לשני פסנתרים וכלי הקשה, מקרוקוסמוס מאת ג'ורג' קרמב, ועד הורה לשני פסנתרים מאת ארי בן שבתאי.

בקונצרט השלישי שלו (10.6.2014), דויד גריילסאמר ינצח על מגוון של יצירות, בהן עוד יצירה של גל שוסטר בבכורה עולמית, יצירה מאת נדב כהן בבכורה עולמית, אבל גם עיבוד לכוראלים של באך.

יש עוד המון בתוכנית, וניתן לראות אותה באתר של האנסמבל. בנוסף, יש תוכניות להופעות בחו"ל. עמית דולברג מתרגש במיוחד לקראת הופעה עם הווקאליסטן משטוטגרט, אנסמבל קולי מוביל בתחום המוזיקה החדשה. יש גם שורה של הקלטות, שנעשות בהמשכים, ויצטרפו לדיסקים שכבר יצאו: דיסק מיצירות אריק שפירא, שכבר הוקלטו וכעת נמצאות בשלבי עיבוד באולפן. אחריו יבואו דיסקים עם יצירות של פיליפ לרו, ולטר צימרמן, ושל ארי בן שבתאי.

אנסמבל מיתר: "שיר שמח?" מאת אראל פז - יבוצע בקונצרט סיום העונה

"בדרך כלל אנחנו מופיעים קודם עם היצירות, כך שהן נעשות שלנו, ואז מקליטים. כך ההקלטה היא תהליך טבעי וכיפי. רוב ההקלטות בעתיד ייעשו כאן, באולפן שבקונסרבטוריון בתל אביב. זה יופי של אולפן, והוא מחובר לשני האולמות של הקונסרבטוריון. בקרוב מתחילים כאן גם שיעורים בעבודת אולפן."

היקף הפעילות מרשים, אבל מה שמרשים אותי בעיקר, הוא שכל מפגש עם מיתר מצית בי גל חדש של סקרנות. יש אנשים ששומעים מוזיקה כדי להתחבר למוכר, לידוע, לבטוח. אני שומע מוזיקה כדי לגלות שוב ושוב את המסתורי, המפתיע והלא ידוע.

כל אלה קיימים במוזיקה לכל סוגיה, גם בביצוע חדש לרביעיות של בטהובן, גם בהאזנה מחודשת להקלטה מוכרת למיסה של באך. אבל אנסמבל מיתר מזכיר לי תמיד חנות צעצועים מוזיקלית שאני עומד בה בעיניים סקרניות ונלהבות.