רבנים ממאדים, נשים מנוגה: גם לדתיות יש ליבידו
תפיסת המיניות של רבני הציונות הדתית מנותקת מהמציאות, ויוצרת קרע בין החוויה הדתית לזו המינית. כך קובע ספר חדש, שכולו כתב אישום כלפי היחס לגוף בציונות הדתית: "לנשים יש תשוקות שאינן עולות בקנה אחד עם התפיסה היהודית הקלאסית"
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >
אוננות של נשים, היחס למין ומשיכה של נשים אל נשים, הם מקצת הנושאים הקבורים עמוק מתחת לפני השטח במגזר הדתי, ומוצבים בספר באור הזרקורים מתוך תביעה לתשומת לב. "כשרב נשאל 'למה לגברים מותר ללכת חשופים בים, ולנשים לא', והתשובה שלו היא: 'כי לגברים יש יצרים ולנשים אין, שהרי נשים במהותן הן רק כלי' - הוא פשוט לא מבין את המציאות", קובע פרופ' שגיא, עמית מחקר במכון שלום הרטמן ומייסד התכנית הבין תחומית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן.
"הם מדברים על נשיות ועל גבריות באופן שמנותק לחלוטין מההוויה הנוכחית. הם הופכים את השיח ההלכתי הטכני לשיח על מהויות, באופן שבו הם תופסים אותן. הם חושבים שהם יודעים מהם גברים ומהן נשים, כשברור לכל בר דעת שהם ממש לא יודעים".
"נשים מיניות כמו גברים"
בספרם "גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש" (הוצאת "כתר" ומכון הרטמן), מציגים הכותבים את המגזר הציוני-דתי,
כמי שאינו מצליח לגשר על הפער שבין מציאות החיים המודרנית, ובין האתוס הדתי בכל הנוגע לגוף ולמיניות. "אנחנו מדברים על עצמנו בלי לראות את עצמנו", כך שגיא. "איך קרה שכל נושא הגוף והמיניות הפך להיות עניין שבגינו חלק מאיתנו סובלים סבל נוראי, בעוד השאר עומדים מנגד ושותקים?"
"המיניות, במקום ובמרחב שבו אנחנו חיים, במאה ה-21, היא יסוד מכונן זהות, היא רכיב עמוק מאוד באישיות שלנו שהופך אותנו למה שאנחנו. אין אפשרות וגם לא תהיה, לבטל אותה מבלי לפוגג את ה'אני' באותה נשימה".
אל מול הטענה כאילו היצר המיני הנשי חלש לעומת זה הגברי, קובע שגיא כי לנשים יש יצרים לא פחות מאשר לגברים. "כולנו יצורים מיניים, זו המציאות העובדתית האובייקטיבית, וכבני אדם, אנחנו יצורים מיניים עד לשד עצמותינו. גם נשים, עובדה שבהחלט מקשה על הפסטרים".
הכירו את הכמרים של הציונות הדתית
שגיא ואנגלנדר משתמשים בספרם במונח "פסטרים" מלשון פַסטר (pastor) - כומר. השניים מייחסים אותו לרבני הציונות הדתית החורגים מהמערכת הטכנית של ההלכה, זו שמגדירה אסור ומותר, לטובת שיח על מהויות ואידיאלים שלא פעם סותרים את התפיסות הברורות של המציאות.
"בישראל קרה דבר מעניין", אומר שגיא. "הרבנים החרדים אמנם פועלים במרחבים סגורים, כאילו שהם עדיין באירופה - אבל אצלם קיימת התמודדות הלכתית טהורה. אפשר לחלוק על מסקנות הפסיקה, אך לא על השיטה. להם ברור שזו השפה של ההלכה, שהם מדברים על מותר ואסור, על גבולות טכניים. הם רואים את תנאי המציאות, ודנים במצב על פיהם. אגב, כבר זכיתי להיתקל שם גם בפוסקים מאוד אמיצים.
"מאידך גיסא, לרבנים הציונים קרתה טרגדיה. הם אימצו את גישת הרב קוק, ובעקבותיה, הם מנהלים שיח ציבורי משיחי על עיצוב מרחב חיים יהודי דתי, כפי שהם מבינים אותו. במקום להתעסק בהלכה ולמצוא פתרונות לבעיות המציאות, הם הופכים ל'רבנים-כמרים', ומספרים לבני האדם מהי המהות שלהם, ומה הדרך לגאול את עצמם. רב, בהגדרת תפקידו, לא עוסק בגאולת הנפש, אלא באסור ומותר. מה שקורה היום בציונות הדתית זה רנסנס של אדמו"ריות, בלי המגבלות של האדמו"ר.
"בציבור החרדי-חסידי יש הפרדה מאוד ברורה בין השניים: אדמו"ר הוא לא בהכרח גם רב פוסק. שם יש הבדל מאוד ברור בין שאלה הלכתית, ובין שאלה של השקפת עולם. בציונות הדתית אין הפרדה כזו, ולכן תחת גלימת הרב, מתקיים 'שיח של כמרים' המשכנע את המשוכנעים, ואת השאר מותיר ללא מענה".
לגופו של עניין: הקונפליקט הנשי מיני
יקיר אנגלנדר, המשמש היום כמרצה וחוקר באוניברסיטת נורתווסטרן שבשיקגו במסגרת תוכנית פולברייט, טוען כי הקונפליקט הנשי-יהודי מלווה את היהדות לאורך דורות רבים. אך עם התגברות העיסוק הרבני באישה, במיניותה הנעדרת ובצניעותה, הסתירות רק מתחדדות.
"המיניות הנשית היא נעלם עבור המחשבה היהודית", הוא אומר. "הרבנים כיום מתקשים להתמודד איתה, כי גם המסורת היהודית לא התמודדה עם היצר הנשי. זה לא שהמחשבה היהודית סברה שנשים הן א-מיניות. הלכות עונה (מועדי החיוב ההלכתיים של הבעל לקיום יחסי מין עם אשתו), נוצרו לספק את מיניות האישה - אבל היא נתפסה כמוגבלת".
אנגלנדר מפריך מיתוסים רבניים: "ההפנמה שלנשים יש תשוקות מיניות שאינן הולכות בקנה אחד עם התפיסה היהודית הקלאסית, שהן רוצות לחוות אורגזמה, שלעיתים הן יותר מיניות מאשר בני זוגן, שהן יכולות לחוש תשוקה מינית לכמה גברים, גם כאשר הן נשואות – כל אותן תכונות שנתפסות אצל הרבנים כגבריות בלבד – היא הבנת מציאות בסיסית.
"אבל ההלכה הציונית-דתית לא יודעת איך להתמודד עם עובדות אלו. האם זה אומר שמעתה גברים צריכים להתלבש בצניעות כמו נשים? האם אישה שבגדה בבעלה יכולה להמשיך לחיות איתו, כפי שמתירה ההלכה לגבר? מדוע בכלל ההלכות שונות אם טבען של נשים זהה לזה של הגברים? ואיך יכולים גברים לתת מענה הלכתי ונפשי לנשים בשאלות כל כך אינטימיות, כשהם מעולם לא חוו את הגוף הנשי בגוף ראשון?"
קיצור תולדות הניתוק
לדברי פרופ' שגיא, המהלכים ההיסטוריים והאופן שבו התפתחה הציונות הדתית, השליכו ישירות גם על סוגיות הגוף והמיניות.
עד שנת 77' המפד"ל ביקשה ללכת בין הטיפות. "לדחות את האידיאל המשיחי של מדינת ישראל לטובת החיים המשותפים עם הציבור הישראלי", כדברי שגיא.
"פינוי ימית היה שבר נוראי עבור הציונית הדתית, והיא נסוגה לאחור. כשמתחולל שבר מהסוג הזה, מעין 'נבואה כושלת', אתה נוטה להאשים את עצמך, לחפש איפה טעית. התשובה שניתנה אז הייתה שלא היינו 'מספיק חרדים' בכל הנוגע למיניות.
"זאת נקודת המפנה. אז החלה ההפרדה בבני עקיבא, ולימים גם הקמת תנועת הנוער המתחרה 'אריאל'. שיח הצניעות וההפרדה צבר תאוצה שאי אפשר לתאר. ככל שהמשברים המשיכו להתרחש - ההתנתקות למשל - הלכה השפה של הציונות הדתית והפכה למטפיזית יותר ומנותקת מהמציאות, עד למסרים שאנחנו מקבלים היום משיבת 'מרכז הרב' ושלוחותיה.
"כשהרב צבי טאו (ראש ישיבת 'הר המור') מכריז כי הנשיא קצב לא חטא - הוא פשוט לא קורא את המציאות כפי שהיא, אלה מפרש אותה דרך משקפים מטפיזיות", מחדד שגיא.
הנשים הדתיות פשוט מבולבלות
לדברי אנגלנדר, המצב הנוכחי כופה על הדור הצעיר של הציונות הדתית לבחור בן שתי תפיסות עולם: חרדית או מערבית. "הציונות דתית צריכה להגדיר לעצמה מחדש מהי ומה היא רוצה להיות. במשך שנים היא טענה שהיא מצליחה להיות שותפה בשתי מערכות תרבותיות בעת ובעונה אחת: חלק משפת ההלכה המשותפת לה ולחברה החרדית, ובו זמנית, לוקחת חלק פעיל בחברה המערבית הישראלית".
החוקר טוען כי הנשים הדתיות מבולבלות, ונמצאות בנתק בין החוויה הדתית לחוויה המינית. "הן קרועות בין תפיסת הגוף החרדית, ובין תפיסת הגוף המערבית", הוא אומר. "רבים בחברה הציונית דתית חשים שלא ניתן לאחוז בשני קצוות החבל, ולכן זה לא מפתיע לראות ציבור דתי-לאומי קלאסי, שילדיו מצטרפים לציבור החרד"לי: משמרים אלמנטים ציוניים, אך תפיסת הגוף שלהם חרדית.
"מנגד, יש אחוז לא קטן של יוצאים בשאלה, שאצלם מושפעת תפיסת הגוף מהחברה המערבית. גם הם מסרבים לשלם את המחיר של הפיצול הנפשי. תג המחיר עבורם הוא פשוט גבוה מדי".
לא יהיה זה מרחיק לכת להניח כי הספר, שהוא במילותיו של שגיא עצמו "כתב אשמה חריף" נגד רבני
הציונות הדתית והחברה הדתית כולה, יגרור אחריו תגובות חריפות. אך שגיא, שגדל בחברה הדתית-לאומית ועודנו בשר מבשרה, אינו חושש.
"אחד הרבנים, שאני מנוע מלהגיד את שמו, מאחר שלא ביקשתי את רשותו, אמר לי אחרי הקריאה כי הוא רואה בו ספר חובה לרבנים דתיים. בעיקר כי הוא מאפשר להם, ואולי בפעם הראשונה, לראות איך הם נתפסים בעיניי מי שמביט בהם מהצד".
"גוף ומיניות בשיח הציוני דתי החדש", הוצאת כתר ומכון הרטמן
לפנייה לכתב/ת 
