"בדיוק כמו שרציתי": לצאת מהקווים

הם מציירים, צובעים, יוצאים מהקווים, ואז לפעמים גם יוצאים מהכלים. ילדים מנסים לא אחת לצייר "יפה כמו": יפה כמו שאמא מציירת (נו בטח, היו לה 30 שנה להתאמן), יפה כמו ילד אחר או כמו בתמונה, וכשזה לא מצליח בדיוק באופן שבו תכננו הם נאלצים, לעתים, להתמודד עם תסכול ועם כעס. מנקודת המוצא הזאת, מצליחות אלינוער קלר ("אמא שלי היא הכי") ונעמה פלג-סגל להוביל את הקוראים בתהליך של קבלה, של ראיית הטוב ושל ניצול הזדמנויות יצירתיות.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

הסיפור ב"בדיוק כמו שרציתי" מוכתב כביכול אקראית, דווקא על ידי המעידות של הגיבורה, שמשתדלת לצייר ציור מושלם - אבל בכל פעם בורח לה הקו שניסתה להניח על הנייר. הדבר כמובן מכעיס אותה מאוד ("מה אני אעשה עם הציור הזה עכשיו?! נורא מעצבן! מתחשק לי לקמט ולהתחיל ציור אחר, יפה באמת"), אבל כל פספוס מוביל אותה לרעיון חדש, מקורי ומעניין יותר. הקו הקיים הוא תמיד רק הצעד הראשון אל ציור חדש: הפסנתר הופך לסוס עם כיסים מלאים בסוכריות קופצות, שהופך לאווירון, שפוגש פתאום בנשר, וכן הלאה. אם הצורך הוא אבי ההמצאה, כאן הקו שברח, מחייב את הגיבורה להפליג על כנפי הדמיון עוד ועוד כדי למצוא פתרונות, ובדרך לייצר לה על הדף עולם עשיר ומלא הומור.

"בדיוק כמו שרציתי". עולם עשיר ומלא הומור (איור: איה גורדון-נוי)

מהרצון לצייר ציור מושלם ומדויק, המיוצג על ידי ילדה מושלמת ומדויקת ("יושבת יפה, נקייה... מסודרת. מין ילדה שמדבר בלי טעויות, עונה בנימוס ולא עושה שטויות"), לומדת הגיבורה להוציא עז ממתוק, ולממש את המעשה היצירתי במלואו. במקום לכעוס על הטעויות ולזרוק את הציור לפח, היא מתחילה ליהנות מהתהליך ואפילו לברך על השינויים שבדרך - "וגם לי כיף, כי אני הציירת!".

"בדיוק כמו שרציתי". טכניקות איור מגוונות

אבל מה שחוגג את היצירתיות בספר הזה בצורה המרשימה ביותר הם האיורים של איה גורדון-נוי,

שחתומה בין השאר על איורים לספריהן של שהם סמיט ואיריס ארגמן. גורדון-נוי עושה שימוש בטכניקות מגוונות: מגזרות, רישום, צילום, קולאז' וסריקה של דפי תווים או של דפי ספר. את כל אלה היא מלחימה לחגיגה אחת, לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות שבה מטיילת גיבורת הספר, שלומדת שתפישת ה"מושלם", אינה בהכרח מה שכיוונה לו מלכתחילה.

גורדון-נוי אינה מהססת לדלג בין חומרים ושיטות עבודה, ורותמת למטרה גם את הטקסט עצמו, שכתוב בגופן ילדותי ודינמי. התוצאה מרהיבה ומציגה באופן ההדוק ביותר את הקשר החשוב כל כך בין הטקסט לאיור.

כדאי להזכיר גם ספר קודם שטיפל בנושא בצורה טובה פחות, "לא הצליח לי" מאת נעמי בן-גור. שם קינא נועם בנועה, הילדה החדשה בגן שמציירת יפה כל כך, בעוד שאצלו הקווים יוצאים עקומים ומרוחים על פני הדף. הפתרון שהציעה בן-גור היה למצוא את נקודות החוזק האחרות של הילד - להרכיב פאזלים גדולים, למשל - ולשחרר את הניסיון ליצור יצירה מושלמת. במקרה הנוכחי מראות קלר ופלג-סגל בדרכן מלאת המעוף והמקוריות, כי עדיף לנו לסגל את היכולת להתגמש ולצעוד בכיוונים לא מתוכננים, ובכך להצמיח יצירה אחרת לגמרי מזו שאליה התכוונו. תוך כדי כך הן יוצרות בעצמן אמירה אמנותית בביצוע מוקפד, שכדאי בהחלט להעניק לילדים.