ריקי כהן של ברזיל: "הממשלה שלנו נטשה אותנו"
משפחת קוולקנטה הברזילאית הצליחה לעלות מהפאבלות העניות ולכבוש מקום במעמד הביניים. אך למרות הבית הגדול והמשרה הנחשקת, הם נאבקים לגמור את החודש. האב מיואש אבל לקח את בתו להפגנות המחאה: "לי אין תקווה, אבל זה לא אומר שלילדים שלי לא צריכה להיות"
יש חודשים שבהם ההכנסה לא מספיקה לכיסוי ההוצאות הבסיסיות, הכוללות לא רק את מחירי המזון, החשמל והתחבורה העולים בהתמדה, אלא גם חלופות פרטיות ויקרות למערכות החינוך והבריאות הציבוריות העניות של ברזיל.
"אנחנו בין בני המזל ואנחנו סובלים", אמר האב, פאולו קוולקנטה בן ה-49, פקיד בעיריית ריו, "הממשלה שלנו נטשה אותנו לחלוטין".
המשפחה גרה הרחק מהשכונות הנוצצות שלחוף ימה של ריו, בפרבר אירז'ה. ערימות זבל שלא נאסף מקשטות את רחובות השכונה והילדים למדו לזהות את כלי הנשק השונים לפי קולות הירי מהפאבלה הסמוכה.
כאן חיים פאולו ואדלה, הנשואים 16 שנים, בתם מריה בת ה-15 ובנם אנטוניו בן העשר, בביתם בגודל 340 מ"ר, המרוהט בצניעות. בשל הפחד מפני כדורים תועים, נאסר על הילדים לרכוב על אופניהם בשכונה, ומכיוון שנוכחות המשטרה מעטה, בני המשפחה נמנעים מלעזוב את ביתם לאחר רדת החשכה.
הם לא יכולים לשתות את מי הברז, נאלצים להידחף בתחבורה הציבורית הצפופה בכל בוקר ומלמדים את הילדים כיצד לנהוג במקרה של חטיפת מכוניתם או שוד מזוין. לדברי פאולו "זה רק עניין של זמן עד שהאלימות שסובבת אותנו תגיע לדלת ביתנו".
הפגנות המחאה הגדולות החלו לפני כמה שבועות, בעקבות התייקרות פעוטה יחסית במחירי הרכבת התחתית בסאו פאולו, הבירה הכלכלית של ברזיל. הן התפשטו כאש בשדה קוצים והיו למפגני המחאה הגדולים ביותר שידעה המדינה מאז ההפגנות שהביאו להדחת הנשיא ב-1992. הטענות רבות, אך בשורה התחתונה הם קובלים על חוסר הפרופורציה בין המסים הגבוהים שהם משלמים, לבין השירותים הדלים שהם מקבלים בתמורה.
"אנחנו הורגים את עצמנו כדי לספק לילדינו את מה שהממשלה לא מספקת", אמר פאולו, שפעל למען הנשיאה דילמה רוסף אך אומר כעת כי התפכח מהתקוות שתלה במפלגת השמאל השלטת.
העשור האחרון של צמיחה כלכלית, שנבעה בעיקר מתאבונה של סין למשאביה של ברזיל, היה טוב למשפחת קוולקנטה. הם בין 40 מיליון הברזילאים שנחלצו מהעוני בזמן השגשוג. כעת הם צופים בהישגיהם מידלדלים תחת יוקר המחיה ואוזלת ידה של הממשלה. ההורים גדלו בשכונת עוני והצליחו לעבור לאירז'ה האמידה יותר. הם טיפסו מדירה קטנטנה לבית קומתיים, מוגן בגדר ברזל. הם הספיקו לקנות את הבית לפני העלייה המטורפת במחירי הנדל"ן, שהקפיצו את המחירים בשכונה בכ-170 אחוזים. החזר המשכנתה החודשי נמוך יחסית.
אך חרף המחיר הנמוך שהם משלמים על מגורים, המשכורת שמשלמת משרתו הנחשקת של פאולו
כעובד ציבור בקושי מספיקה לאורח החיים הצנוע של המשפחה. אדלה, שהייתה מורה בבית ספר יסודי, התפטרה כשבתה נולדה כי עלות המעון והגן הייתה גבוהה יותר ממשכורתה.
משפחת קוולקנטה משלמת מס הכנסה וביטוח לאומי מהגבוהים בעולם. הם גם משלמים ביטוח רפואי פרטי כדי להימנע ממערכת הבריאות הציבורית הסובלת ממחסור ברופאים, תרופות, מיטות ואפילו מצעים. בנוסף לביטוח, הרופאים גובים פר פגישה. הם גם מכסים את עלות הביטוח הרפואי עבור הוריו המזדקנים של פאולו.
"הלוואי שהיינו יכולים להסתמך על מערכת הבריאות הציבורית, אבל אנשים ממש מתים בחדר המיון כשהם מחכים לראות רופא", אמרה אדלה, "אז ברור שזו לא אפשרות ריאלית".
מחירי המזון בעלייה מתמדת והאינפלציה, העומדת על 6.67 אחוזים, מכרסמת בתקציב. "בכל חודש החשבון נהיה ארוך יותר והעגלה קטנה יותר", אמרה אדלה, שנוהגת לעשות קניות במרכול זול ולהשתמש בקופונים. היא הפסיקה לקנות עגבניות, שמחירן יותר מהוכפל בשנה החולפת.
הם משלמים גם על תחבורה ציבורית. התנועה גרועה כל כך עד שהם כמעט ולא נוסעים בפולקסווגן שלהם. מנגד, הצפיפות ברכבת התחתית כל כך כבדה בשעות העומס, עד כי נוסעים מתעלפים.
"אני מעדיף לבלות 20 דקות דחוק כמו סרדין ברכבת מאשר כמעט שעתיים לכל כיוון בגיהנום שהוא הכבישים", הסביר פאולו. בדרכו לתחנה הוא חולף על פני סוחרי הסמים ברחוב. עמדת המשטרה במדרכה ממול ריקה תמיד.
יש חשבון אחד שההורים מספרים שהם משלמים בחיוך – תשלומי בית הספר הפרטי של ילדיהם ושיעורי האנגלית הפרטיים פעמיים בשבוע. "כשאתה נולד עני בברזיל, אתה יודע שהדרך היחידה החוצה היא לשדוד – או לרכוש השכלה", אמר פאולו. הוא עצמו הצליח "לגבור על ההשכלה חסרת הערך" והוא מחזיק בשני תארים ראשונים ולומד משפטים בערבים. "אני טיפוס כל כך ביישן שידעתי שלא אוכל לשדוד", הוא אומר ללא חיוך, "אז ממש הקדשתי את עצמי לרכישת השכלה".
כשלוקחים בחשבון גם את חשבונות החשמל, המסים העירוניים, ההלבשה וציוד בית הספר, לעתים קרובות נשארים ללא פרוטה בסוף החודש. פאולו אמר כי לעתים נאלצה המשפחה לקחת הלוואות קצרות מועד.
"אנחנו חייבים לצמצם בהוצאות, אבל מאיפה?" תהתה אדלה, "אנחנו כמעט אף פעם לא הולכים לסרט, כמעט אף פעם לא מטיילים, ואוכלים פיצה פעם בחודש". המשפחה ויתרה על שירותיה של עוזרת בית, אחד מסימני ההיכר המובהקים של המעמד הבינוני בברזיל. הם לא יכלו להיענות לבקשתה להעלאה לפני שלוש שנים, ולא החליפו אותה כשהתפטרה.
אף שפאולו לקח את בתו להפגנה בריו לפני שבוע, שבה השתתפו 300 אלף בני אדם, הוא ציני לגבי התקווה לשינוי מערכתי שהמוחים מייחלים לו. "אני שחוק לחלוטין, אבל כאבא אני לא יכול להעביר הלאה לילדים שלי את ההשקפה הפסימית שלי. לי אין תקווה, אבל זה לא אומר שלהם לא צריכה להיות".
לפנייה לכתב/ת 
