השבוע לפני - אנטבה: "משימה בלתי אפשרית!"
ההרקולסים המריאו, צה"ל שחרר את חטופי המטוס באוגנדה והעולם הוכה בתדהמה מהתעוזה הישראלית. כך תוארו הדרמה בלשכות רבין ופרס, קבלת הפנים החד פעמית בנתב"ג, כותרות ההלל לישראל והדמעות על יוני נתניהו, השבוע לפני 37 שנים
כשהעולם כולו התפעל מפעולת צה"ל: ב-27 ביוני 1976 חטפו מחבלים פלסטינים וגרמנים מטוס של חברת "אייר פראנס", שהיה בדרכו מנמל התעופה בן גוריון לפריז. המחבלים, שעלו על טיסה 139 בעצירת ביניים באתונה, הורו לטייס לטוס ללוב ומשם לאוגנדה. כך החל אחד מהשבועות הדרמטיים שידעה המדינה, שהפך בהמשך בסיס לסרטים הולוודיים על תעוזה, גבורה ורוח הקרב הישראלית המפורסמת - פחות משלוש שנים אחרי טראומת יום כיפור.
השבוע לפני - לכל הכתבות
החוטפים דרשו לשחרר עשרות מחבלים הכלואים בישראל ובכמה מדינות באירופה. את הסוף אתם כנראה מכירים - כמה ימים לאחר מכן, בזמן שהמחבלים איימו להוציא להורג את בני הערובה, שחרר אותם כוח של יחידות מובחרות בצה"ל. בפעולה נהרגו שלושה אזרחים ומפקד סיירת מטכ"ל, סגן-אלוף יוני נתניהו. מאוחר יותר נודע כי אחת החטופות, דורה בלוך, נרצחה בבית חולים מקומי. אז איך השתקפה הדרמה בעיתון?
כך זה נשמע: הקלטות הקשר של סיירת מטכ"ל מהמבצע
המטוס החטוף ובו כ-260 נוסעים ואנשי צוות נחת ב-28 ביוני בנמל התעופה של אנטבה. במכליו נותר דלק ל-20 דקות טיסה בלבד. הוא הועבר לנמל התעופה הישן, מרחק של כק"מ וחצי מהנמל החדש.
אחד מאנשי הביטחון של נשיא אוגנדה אידי אמין אמר ל"ידיעות אחרונות" כי החטופים הישראלים הם אורחים של ממשלת אוגנדה.
"לא אנו הבאנו את הנוסעים לאוגנדה ולא ביקשנו אותם לבוא לארצנו. אולם, עתה משהם אצלנו, הם אורחים שלנו". הוא הודיע כי אמין יבקר את החטופים, כי "הם ידידים שלנו".
כמה שעות לאחר החטיפה כבר העלו בישראל שאלות נוקבות לגבי העובדה שהמטוס נחת לחניית ביניים בשדה התעופה באתונה, מקום שהוגדר אז בעייתי. בנוסף עלתה השאלה מדוע ערבים הועלו לטיסה. אנשי ביטחון בישראל אמרו כי סידורי הביטחון של "אייר פראנס" גרועים במיוחד. לדבריהם, הצרפתים זלזלו באמצעים, כנראה משום שחשבו כי הם מחסונים מפגיעות מצד המחבלים. אגב, בתקופה זו אסרה הממשלה על פקידיה לטוס עם חברות זרות, שנוחתות נחיתות ביניים ביעדים שבהם עלולים לעלות מחבלים על המטוס.
ביקור נשיאותי
אידי אמין, שענד על חולצתו כנפיי צניחה של צה"ל, הגיע לאולם ההמתנה בבית הנתיבות באנטבה ונפגש עם החטופים, דווח. הוא שאל על ידידיו, לרבות משה דיין, ואמר לחטופים: "אתם ידידים ואורחים שלי".
בהמשך הציבו המחבלים אולטימטום לממשלת ישראל ולממשלות צרפת ומערב גרמניה: אם לא ישוחררו 53 מחבלים עד 1 ביולי ב-14:00 בצהריים הם ייתנו "עונש כבד לחטופים". בין היתר הם דרשו לשחרר את קוזו אוקומוטו היפני, אחד ממבצעי הטבח בנתב"ג במאי 1972, שבו נרצחו 24 בני אדם. אוקומוטו עצמו שוחרר בהמשך בעסקת ג'יבריל,
אף שנידון ל-13 מאסרי עולם.
לפני תום האולטימטום הפרידו המחבלים את הנוסעים היהודים מיתר נוסעי המטוס. החוטף הגרמני היה אחראי על הסלקציה. הוא קרא רשימה של 83 יהודים במבטא גרמני כבד והורה לכל הישראלים לקחת עמם את מזוודותיהם ולעבור לחדר הסמוך. כמה נשים בכו בזמן הסלקציה.
החוטפת הגרמנייה, שתוארה כאכזרית מכל החוטפים, הזהירה: "התגובה שלנו תהיה אכזרית מאוד".
כמה מבני הערובה הלא היהודים חזרו עוד באותו יום לפריז. כשנחתו בצרפת סיפרו כי אידי אמין אמר להם: "עכשיו אתם יוצאים לחופש, אז אל תשכחו את חבריכם כאן. אמרו לממשלותיכם שישחררו את האסירים הכלואים אצלם". נשיא אוגנדה כינה את הדרישות של המחבלים מתונות מאוד. חטוף אחר ששוחרר סיפר שבזמן החטיפה צעקה החוטפת מגרמניה כי שם המטוס הוא מעתה "ערפאת". המשוחררים שאינם יהודים סיפרו שאידי אמין נכנס לאולם צוחק ולחץ את ידיהם של החטופים. "ברוך בואכם, ברוך בואכם לאוגנדה", הוא אמר.
השחרור הדרמטי
ב-3 ביולי 1976, עוד לפני שהתוכנית אושרה סופית בישיבת ממשלה, המריאו משדה התעופה בשארם א-שייח ארבעה מטוסי "הרקולס" ועליהם כ-200 לוחמים בפיקודו של קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תת-אלוף דן שומרון, לימים הרמטכ"ל.
עם הגיעם לשדה התעופה באנטבה כעבור שבע שעות לערך, יצא כוח פשיטה בפיקודו של יוני נתניהו שהורכב בעיקר מלוחמי סיירת מטכ"ל,
לכיוון הטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הלוחמים נעו במרצדס שחורה ושני ג'יפים מוסווים ככוח אוגנדי ותוך זמן קצר פרצו לטרמינל, השתלטו על החוטפים ופינו את החטופים אל המטוסים החונים.
במקביל פעלו בשדה כוחות נוספים אשר השמידו מטוסי מיג שחנו בשדה והשתלטו על טרמינל נוסף על מנת להבטיח את המראתם הבטוחה של המטוסים בחזרה לישראל.
הפעולה בשטח אוגנדה ארכה 51 דקות ובמהלכה נהרגו פרט לנתניהו שלושה נוסעים, אחד מהם מאש צה"ל. דורה בלוך, אחת החטופות שאושפזה, נרצחה לאחר מעשה וגופתה הוחזרה לישראל רק ביוני 1979.
מבצע מזהיר
"במבצע מזהיר חילץ צה"ל מאוגנדה את 106 חטופי המטוס", בישרה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ב-4 ביולי, בתקופה שבה העיתון יצא לאור לפני הצהריים. "כוח צה"ל נחת בלילה במטוסים בנמל התעופה של אנטבה - מרחק של 3,800 ק"מ מישראל. הכוח השתלט על הטרמינל תוך קרב. מחבלים מחוטפי המטוס וחיילים אוגנדים נהרגו בקרב והכוח והנוסעים בדרכו לארץ", בישרה כותרת המשנה.
בני הערובה המופתעים הועלו על סיפון מטוסי חיל האוויר שנחתו בנמל התעופה באנטבה. הפעולה הנועזת והיחידה מסוגה, שכמותה - כך דומה - לא בוצעה מעולם ובשום ארץ אחרת, היכתה בתדהמה את שלטונות אוגנדה. ביום השחרור נכתב כי האוגנדים לא ידעו דבר על המתרחש מתחת לאפם עוד זמן רב לאחר הפעולה.
בשעת לילה, כשהפעולה באנטבה תמה, התכנסו כל אלופי המטה הכללי של צה"ל בחדר הישיבות של הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור והשיקו כוסות לחיים. עד למסיבה הספונטנית בחדר הישיבות בקריה, עקב גור אחר מהלך הפעולה בחברת כמה מעוזריו. באותן שעות ישבו בסמוך לו,
בלשכת שר הביטחון, כל "המי ומי" שהייתה להם נגיעה בהחלטה בדרג המדיני ובביצוע בדרג הצבאי.
ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס ובכירים אחרים עקבו בדריכות אחר המתרחש והאזינו למהלך פעולת צה"ל, תוך דיווח על הנעשה. האווירה בחדרו של פרס הייתה מתוחה, אך כשתמה הפעולה קרנו כל הפנים ואווירה של עליצות השתררה במקום, דיווח הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" איתן הבר. כדי לא לעורר חשד כי מתוכננת פעולה צבאית, השתתף פרס בחגיגת בר מצווה בתל אביב שעות ספורות לפני שחרור החטופים באנטבה. אגב, עד לפעולה לא נכתבה מילה בעיתונות על פעולה צבאית אפשרית, אלא רק על מגעים דיפלומטיים בתיווך צרפת.
בחזרה הביתה
"הם חזרו הביתה", בישרה הכותרת הראשית של המהדורה השנייה של "ידיעות אחרונות" ב-4 ביולי. "חייל ישראלי פרץ וקרא 'חבר'ה, אחרי!', הלכנו אחריו וזה היה כמו חלום", תיאר אחד החטופים ששוחרר, בהגיעו לישראל.
רחבת המחנה הצבאי שליד נתב"ג הפכה לרחבת ריקודים ענקית, שבה נעו שיכורים משמחה, כשמעיני רבים זולגות דמעות, קרוביהם של בני הערובה שהמתינו לנחיתת ההרקולסים. מעגלי הריקודים של מאות אנשים מיוזעים ונרגשים נעו במרכז הרחבה, מניפים את דגלי הלאום. הם לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. זקנים הונפו על גב צעירים רוקדים, תוך שהם תוקעים בשופרות וצועקים "עם ישראל חי" ו"דוד מלך ישראל".
ב-11:10 הגיעה ההתרגשות לשיאה. המשוחררים הגיעו. "רבותיי, להתרחק מהמקום", ביקש קצין משטרה ברמקול, אבל זה לא עזר. בני משפחה נפלו בזרועות המשוחררים. הקהל הרב מחא כפיים וצעק "הבאנו שלום עליכם". הכרוז הקריא את שמות המשוחררים זה אחר זה בשעה שהם ירדו מן האוטובוס שהביאם אל הרחבה עם קרוביהם. הם נראו רחוצים ונקיים, נכתב, כאילו רק דקות ספורות לפני כן זכו במלקחת מרעננת. הם ירדו בסדר מופתי מן האוטובוסים שלקחו אותם לטרמינל מהמטוסים הצבאיים.
מיכאל לבני, אז בן 15, סיפר בהתרגשות ל"ידיעות אחרונות" על השחרור הדרמטי. "היינו מוכנים לשינה כשפתאום שמענו יריות", שיחזר הנער. "לפתע פרצו לחדר חיילים עם כובעי טמבל לבנים וצעקו 'אנחנו ישראלים, אנחנו ישראלים'. המחבלים היו באותה שעה מחוץ לבניין שבו היינו. שמרו עלינו הגבר והאישה מגרמניה".
נילי הירש, שגם היא שוחררה במבצע המזהיר, הוסיפה: "התחבאנו תחת הכורסאות. תחילה שמענו רק את הערבי ששמר עלינו וחששתי שהוא בא לחסל אותנו -
ואז שמענו קול בעברית 'שקט, שיכבו על הריצפה, לא לעשות פאניקה. תוך שלוש-ארבע דקות הכל נגמר". משה פרץ, משוחרר נוסף, תיאר: "היה קשה מאוד. הפרידו בין הנשים לגברים. ערכו סלקציה. האוגנדים יותר מששמרו על המחבלים - שמרו עלינו".
בהמשך נישאו החיילים שהשתתפו במבצע על כפיים לסעודה חגיגית לכבודם. שטיח אדום נפרש והנוכחים קיבלו אותם בתשואות. "זה היה כמו חלום", סיכם קצין צעיר. ראש הממשלה רבין תיאר את המצב: "כל ישראלי נמצא היום במהלכו של קרב. גם כשהוא נוסע לחו"ל, הוא בעצם חייל במערכה נגד הטרור, אולי מבלי שהוא יודע זאת".
"פשיטה ללא תקדים"
כתב "ידיעות אחרונות" בוושינגטון נסים קיוותי שיחזר את ההתרגשות שאחזה גם בקרב האמריקנים. "אין מילים בפינו להביע את התפעלותנו. ישראל חזרה אל עצמה וזה יעלה לכם את המוראל ואת הביטחון העצמי, דבר שהוא טוב בהחלט", אמר פקיד בכיר בוושינגטון. ב"ניו יורק טיימס" נכתב אז כי אגדה נולדה: "העולם חייב לישראל תודה".
מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר אמר כי זהו יום גדול לעם היהודי ואילו הנשיא האמריקני ג'רלד פורד אמר בחגיגות ה-200 לארצות הברית: "היום מגיעות הברכות לישראל - לא לנו". שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ סיפר כי השגרירות נאלצה לגייס 70 איש כדי להשיב על כל קריאות הטלפון של אלפי אמריקנים, אשר התקשרו להביע את התפעלותם מהמבצע.
מי שלא התפעל היה אידי אמין, שהתקשר לידידו הישראלי אל"מ (מיל') ברוך בר-לב. נשיא אוגנדה פנה בקול חנוק ושאל: "מה עשיתם לי? מדוע ירו בחיילי? הרי אני דאגתי לישראלים, טיפלתי בהם יפה, נתתי להם שירותים, שמיכות, מזרונים. קיוויתי שנעשה בקרוב את החילופין - והנה הרגתם חיילים שלי". שיחה נוספת התקיימה כמה שעות קודם לכן, כשמטוסי צה"ל היו בחזרה לישראל. מהשיחה נראה שאמין לא ידע כלל על מה שאירע בארצו. בר-לב אמר תודה לנשיא אוגנדה וזה שאל: "בעד מה?".
דובר ממשלת אוגנדה טען ש"מלאכים רעים פשטו עלינו משמיים". הישראלים, הוא הסביר, "בגדו בנו. הם התרוצצו כמו שדים והרסו את הכול. זה היה סיוט". במהלך פסגה אפריקנית שנערכה באותו זמן, אמר נציג אלג'יריה: "לא, לא, זה הרי בלתי אפשרי".
יזכור
בפעולה נהרגו שלושה אזרחים - אידה בורוכוביץ שספגה את אש המחבלים, פסקו כהן שנהרג במהלך חילופי האש וז'אן ז'אק מימוני, שנורה בטעות על-ידי חיילי צה"ל. בלוך, שחשה ברע כמה ימים לפני השחרור, נרצחה בבית חולים באוגנדה. בפעולה נפצע קשה לוחם צה"ל, סורין הרשקו, שנותר משותק.
המבצע נקרא בהמשך "יונתן" על שם מפקד הסיירת הנערץ שנפל. פרסום שמו עוכב עד למחרת המבצע, כיוון שהוריו היו אז בארה"ב. נתניהו, בן 30 במותו, נולד בארה"ב ועלה לישראל בגיל שנתיים.
בעיתון הזכירו אז כי אביו, ד"ר בן-ציון נתניהו, היה מראשי התנועה הרביזיוניסטית ומעוזריו הקרובים של זאב ז'בוטינסקי. עוד נכתב שגם שני אחיו הקטנים של יוני נתניהו, עידו ובנימין, התגייסו כמו אחיהם הבוגר ליחידות קרביות.
יוני הובא למנוחות בהר הרצל. בין המלווים הרבים היו ראש הממשלה רבין שהכתיר אותו לקצונה בצה"ל ושר הביטחון פרס שהתיר את יציאתו מהארץ בגיל 16, לאחר שהבטיח שיחזור.
פרס ספד בשם הממשלה: "צר לי עליך אחי יונתן, נעמת לי מאוד. נפלאה אהבתך". הוא הדגיש כי מבצע אנטבה הוא מבצע מיוחד במינו בהיסטוריה הצבאית, הוא הוכיח שישראל מסוגלת לקיים לא רק גבולות בני הגנה, אלא גם זקיפות קומה בת הגנה מול שיא של טרור, שהסתייע בצבאה של אוגנדה.
פרס המשיך בהספד: "יוני נתניהו היה ידוע כאחד המפקדים המעולים והמוכשים ביותר בצה"ל. הרגע הקשה ביותר היה כשהגיעה הידיעה על מותו של אחד המעולים שבבני ישראל, אחד האמיצים שבלוחמי ישראל, אחד המבטיחים ביותר שבמפקדי צה"ל". בביתו השאיר יוני נתניהו כוננית עמוסה בספרים, בהם בלט הספר האהוב עליו ביותר: "אחי, גיבורי התהילה".
לפנייה לכתב/ת 
