טור של אגדות: הכוכבים הגדולים במרוץ האופניים

השנה ה-100 של הטור דה פראנס תופסת אותו במקום מעט בעייתי מבחינת הזדהות הקהל. האוהדים השרופים יכירו כל רוכב, אבל אלו שמתחברים רק פעם בכל קיץ כדי לראות את הנופים של צרפת יתקשו למצוא שמות ענקיים.

עוד ב-ynet ספורט:

• ווימבלדון/העיף את פדדר ועף ע"י מלצר
• בדרך לריו / על נבחרת איראן שהעפילה למונדיאל  
• לרוברטו קולאוטי יש קבוצה חדשה
• דרושה מהפכה / על דראפט ה-NBA
• מריה שראפובה שאתם לא מכירים
  

המועמד המוביל לזכייה השנה, כריס פרום הבריטי, הוא עדיין לא כוכב בינלאומי ששמו שגור בפי כל חובב ספורט. אלברטו קונטאדור הספרדי חוזר מוכתם מפרשיית סמים, הזוכה הקודם, ברדלי וויגינס, בכלל לא משתתף. אין את הנגיעה של השמות הגדולים מהעבר שחוזרים כדי להוסיף עוד נדבך להצלחה הסנסציונית שלהם.

פעם הרשימה הזו לא הייתה שלמה בלעדיו. פעם. לאנס ארמסטרונג(צילום: רויטרס)

אז זו בדיוק ההזדמנות לקצת נוסטלגיה. רגע לפני הזינוק לטור, בואו ניזכר באגדות העבר, הרוכבים הגדולים ביותר שראתה התחרות הגדולה ביותר. אלו שהמתחרים הנוכחיים יכולים רק לשאוף להגיע לחצי מהישגיהם.

ואם תהיתם – לא, לאנס ארמסטרונג לא נכלל ברשימה הזו. כפי שתראו, גם כמה כוכבים אחרים הודו שהשתמשו בחומרים אסורים, וזכו בפחות תארים ממנו, מה שכביכול מצדיק את הכללתו. אבל המקרה של ארמסטרונג שונה. יותר מכל אחד אחר, הוא התאמץ כדי לרמות. שיקר במשך שנים ארוכות, פיתח מערכת מתוחכמת של סימום בזמן שלא הפסיק להתהדר בניקיון שלו וזכה ליוקרה ולאהבה חסרות תקדים.

הנפילה של לאנס ארמסטורנג

• כל זכיותיו בטור דה פראנס נשללו
• רמאי, מסומם, דילר, בריון / טור
• מדרון תלול: נפילתו של ארמסטורנג
  

אדי מרקס

השם הראשון שחייב לעלות בכל רשימה מהסוג הזה. זכה בטור ארבע פעמים רצופות בין 1969 ל-1972, הוסיף תואר ב-1974, לקח את הג'ירו חמש פעמים, את הוואלטה פעם אחת וזכה שלוש פעמים באליפות העולם. ולכן הוא עדיין נחשב לרוכב הגדול בכל הזמנים.

אגדה חיה שגם השתמשה בסמים. אדי מרקס(צילום: גטי אימג'ס)

הבלגי היה ידוע בכך ששום דבר לא עצר אותו. נפילות קשות, איברים שבורים, פעילות לב בלתי סדירה שרופא גילה אצלו והייתה יכולה לגרום למותו במהלך

 פעילות. בטור ב-1975 הוא אפילו הותקף על ידי צופה – ועדיין, למרות זאת ולמרות שבר בלסת, הוא הצליח להתאושש ולסיים במקום השני.

מעבר לכך, הוא היה שונה מרבים מהרוכבים היום שמתמחים בסגנון מסוים. הוא היה מטפס מעולה וספרינטר נפלא. ה"קניבל", כך נקרא, היה רוכב אופניים מושלם.

הוא לא הצליח להתחמק מעננת הסמים. שלוש פעמים במהלך הקריירה הוא נתפס בגלל שימוש בחומרים אסורים, ובכל פעם חזר אחרי השעיה והשתלט מחדש על הענף. ועדיין, אולי בגלל שהזמנים היו שונים, השערוריות האלה לא הצליחו לקלקל את המעמד המיתי לו זכה.

ז'אק אנקטיל

הרוכב הראשון שהגיע לחמש זכיות בטור, והקהל הצרפתי כל כך היה קנאי לשיא, עד שהתקשה לקבל את השליטה של מרקס עשור לאחר שאנקטיל קבע אותו ושרק לו בוז (האגדה מספרת שזו הסיבה שמרקס לא התחרה ב-1973, למרות שלמעשה הוא ויתר בגלל עומס).

מומחה לרכיבה נגד סמים. ז'אק אנקטיל(צילום: גטי אימג'ס)

אנקטיל היה סילון, ומומחה לרכיבה נגד השעון. הוא ידע לנצל היטב, והקדים את זמנו בשל כך, את הפוטנציאל הכלכלי של היכולת שלו. הוא עשה כסף מהזכיות, ונודע באהבתו לחיים הטובים.

גם כאן היו סמים. אנקטיל הודה בכך בפה מלא, וטען כי כל הרוכבים נעזרו בחומרים אסורים. וכמו במקרה של מרקס, האגדה לא נפגעה מכך.

 זוכרים אותו לא מעט בגלל ההבטחה ב-1961 שיזכה בטור ויעשה את זה כשהוא לובש את החולצה הצהובה מהרגע הראשון. והוא קיים.

הזכייה הראשונה שלו הייתה ב-1957, ואז הוסיף ארבע בין 1961 ל-1964. ב-1987 הוא מת מסרטן הקיבה בגיל 53, אבל הצרפתים לא שוכחים את הסופרסטאר, האיש שהשאיר מאחוריו מורשת של הישגיות.

ברנאר הינו

ואם כבר רוכבים צרפתיים אגדיים, אז אי אפשר בלי הינו, הצרפתי האחרון שזכה בטור. וזה עניין של 28 שנים! כמו אנקטיל ומרקס, הוא מחזיק בשיא חמש הזכיות – רק שאצלו העניין היה מפוזר יותר. 1977, 1979, 1981, 1982 ו-1985.

הינו בולט בעליונות המדהימה שלו בטור דה פראנס. הוא התחרה בו שמונה פעמים, זכה בחמש מהן, סיים במקום השני עוד פעמיים ורק ב-1980 נכנע לפציעה בברך. הוא טרף עוד שלושה תארים בג'ירו ושניים בוואלטה.

"הגירית". ברנאר הינו(צילום: גטי אימג'ס)

הכינוי שלו? "הגירית", בגלל התוקפנות שהפגין כאשר היה עם הגב לקיר. הוא אף פעם לא ויתר. גם ב-1986, כאשר הבטיח לחברו לקבוצה גרג למונד שיעזור לו לזכות, הוא היה אגרסיבי בצורה שחובבי הענף התקשו לעכל. יש כאלו שעדיין חושבים שזה היה הטור הגדול בכל הזמנים.

בדומה למרקס, הוא עוסק גם היום בפיתוח אופניים ושכלולם. אבל הוא גם אחד מקנאי הענף. רק השבוע הוא דרש להפסיק עם חשיפת הרוכבים המסוממים מלפני יותר מעשר שנים, והביע חשש לעתידו של הטור אם הדיבורים הללו יימשכו.

מיגל אינדוראין

החבר האחרון במועדון חמש הזכיות, כשכולן הגיעו ברצף בין 1991 ל-1995. השליטה שלו באותן שנים הייתה לא מעט בגלל המבנה הייחודי. הוא היה גבוה מאוד ביחס לאחרים, 1.88 מ', ופשוט התעופף בהרים בזכות גופו החזק, האתלטי, אותו עיצב בהתאמה לצרכים לאורך הקריירה.

ההשקעה העצומה שלו בתחילת הדרך השתלמה, כאשר לאט לאט הבין מה צריך לעשות כדי לנצח בטור. בשלושת הניסיונות הראשונים שלו הוא פרש. ב-1987, הפעם הראשונה בה השלים את הטור, הוא דורג במקום ה-97. אבל מה שלמד באותן שנים התפוצץ בתחילת הניינטיז. הוא היה דומיננטי, קרוב לשלמות.

החבר האחרון בחבורה "חמש הזכיות". מיגל אינדרואין(צילום: גטי אימג'ס)

הסיומת הייתה פחות יפה, כאשר חזר ב-1996 להשלים זכייה שישית רצופה, אבל היה רחוק משיאו וסיים רק 11. אבל זו רק הוכחה נוספת לווינריות שלו. הוא סירב לעזוב בטופ, הוא דרש מעצמו עוד פעם, עוד תואר.

אינדוראין אף פעם לא היה כוכב תקשורת כמו אגדות אחרות. הוא היה מופנם יותר, כמעט ספרטני בנחישות העצומה שלו והביישנות המסוימת שהפגין. הוא פשוט היה ספורטאי.

גרג למונד

דיברנו הרבה על סמים, אבל במקרה של האמריקאי, הוא נראה כמו האנטיתזה המוחלטת. למונד נלחם לאורך כל דרכו ביריבים מסוממים, קרא למלחמה בחומרים האסורים בענף ושנים ארוכות דרש בדיקה עמוקה בנוגע לזכיות של ארמסטרונג, עד שהאמת יצאה לאור.

גרג למונד (מימין) עם "חברו הטוב" לאנס ארמסטרונג(צילום: גטי אימג'ס )

למעשה, אחד המשפטים המפורסמים שלו הוא "אם ארמסטרונג נקי, אז זה הקאמבק הגדול בתולדות הספורט. אם לא, אז זו הרמאות הגדולה ביותר". הקאמבק שלמונד עשה היה לא רע בכלל בזכות עצמו.

אחרי הזכייה ב-1986 (האמריקאי הראשון שניצח את הטור), הוא שבר את היד ב-1987 ונאלץ לא להתחרות. במקום זאת, הוא בילה בצייד בקליפורניה – ונורה בטעות על ידי גיסו. למונד איבד 70 אחוז מהדם בגופו והיה על סף מוות, אך למרות הפציעה הקשה והסיבוכים בעקבותיה, הוא התאושש וחזר להתחרות.

ב-1989 הוא זכה בפעם השנייה, אחרי הפיניש המופתי בקרב מול לורן פיניון (רוכב אגדי בזכות עצמו), שהשלים ניצחון בשמונה שניות – הפער הקטן ביותר בתולדות התחרות בין הזוכה לסגנו. ב-1990 הוא הוסף תואר שלישי ואחרון.