פסגת הר הצופים: המיטב של פסטיבל הקולנוע י-ם
גרסה אילמת עכשווית ל"שלגיה" בהשראת "הארטיסט", ג'פאר פנאהי האיראני מציץ אלינו מחלון ביתו המסוגר, ובן ארצו הגולה מוחסן מחמלבף בביקר בישראל. וגם: מסע ימי הזוי ומוסרט. שמוליק דובדבני ממליץ לקראת פסטיבל הקולנוע ירושלים
"שלגיה", סרט אילם בשחור לבן, הוא גם אחד הסרטים הבולטים שיוצגו בפסטיבל הסרטים בירושלים, שמציין השנה שלושים להיווסדו. למרבה הצער, קשיים כלכליים (המוצאים את ביטויים, בין היתר, בוויתור השנה על תוכנייה מודפסת) מונעים מהאירוע מלהפוך לחגיגה של ממש - ובכל זאת, חובבי הקולנוע ימצאו גם הפעם מספיק סיבות להעפיל אל הבירה.
הטריילר של "שלגיה" בגרסה של ברגר
גיבורת "שלגיה" (שהיה הזוכה הגדול בטקס פרסי ה"גויה" האחרון), היא כרמן, בתם של רקדנית פלמנקו ומטאדור מהולל שאמה מתה בלידתה ואביה נהפך למשותק בעקבות תאונה בזירה. האב נישא בשנית לאחות הרחמנייה שסעדה אותו בבית החולים, אך זו מתגלה כמרשעת המתעללת בכרמן ומעבידה אותה בפרך.
שבעת הגמדים הם עתה להקה נודדת של לוחמי שוורים ננסים שמצילים את חיי כרמן-שלגיה, ואוספים אותה למעונם. שלגיה הופכת ללוחמת שוורים מפורסמת בזכות עצמה (בבגרותה מגלמת אותה מקרנה גרסיה), ושיאו של הסרט מתרחש, בהתאם, בזירה. הגרסה הנוכחית, שמיועדת בעיקר לקהל מבוגר, אמנם אינה כוללת מראה קסומה ונסיך מהאגדות, והטון שלה מקאברי ואפל יותר, אך התפוח המורעל נותר כאן, וכן נוסף תרנגול שובב העונה לשם "פפה" - התשובה הספרדית לכלב כובש הקהל שכיכב בלהיט הנ"ל.
"שלגיה" אינו יותר מגימיק, וקשה לומר שהוא עושה שימוש באסתטיקה של הסרט האילם על מנת לייצר אמירה רפלקסיבית שנונה ומורכבת על מקורות הקולנוע כדרך שעשה "הארטיסט". גם דמויות הגמדים רחוקות מלהותיר חותם. אבל הסרט משעשע כל זמן שהוא נמשך, ואין סיבה שלא יהפוך לאחד מלהיטי הפסטיבל.
סרט נוסף שצפוי לכבוש את לב הצופים הוא "לתפוס את אבא" היפני. סרט הביכורים של ריוטה נקאנו עוקב אחר מסען של שתי אחיות, בנות 17 ו-20, לעיירה בה מתגורר אביהן הגוסס, שעזב את אמן שנים רבות קודם לכן לטובת אישה אחרת. סיבת המסע אינה שגרתית - האם, שעדיין נוטרת טינה לאב, שולחת את בנותיה על מנת שיצלמו את האב, כך שתוכל לצחוק בפניו אחרי מותו.
הטריילר של "לתפוס את אבא"
מכאן מתפתחת קומדיה אנושית קטנה שמפגישה את שתי הבנות עם אחיהן למחצה, שעל קיומו לא ידעו, ועם משפחת האב. הסרט צופן לאורך הדרך כמה הפתעות חינניות, מאופיין באקסצנטריות מעודנת, ומתנהל על רקע נופים כפריים יפהפיים וצבעוניים. כאשר מוסיפים לכך את העובדה שכל העסק נמשך כשעה ורבע בלבד, ואינו מאתגר לרגע את קבלת הפנים הנלבבת של הצופה - התוצאה היא יצירה סימפטית בהחלט.
מפה אפשר לצפות בטהרן
כדאי לצפות גם בסרטו של הבמאי האיראני, ג'פאר פנאהי, "וילונות מוגפים". זהו הסרט השני שפנאהי מביים מאז 2010 - אז נשפט, הושם במעצר בית, ונאסר עליו לביים סרטים למשך עשרים שנה. העלילה מתרחשת בתחומי בית ריק על חוף הים אליו מגיעים גבר המסתתר מפני השלטונות, וכלבו. בהמשך מתדפקים על הדלת גם אח ואחות הטוענים שהמשטרה רודפת אחריהם. ואולם, ככל שהסרט מתקדם, לא ברור אם הם אכן קיימים או שמא יצירי דמיון, והגבול בין מציאות והזיה הולך ומטשטש.
הצצה ל"וילונות מוגפים" של גפאר פנאהי
קשה לפענח את הסרט המוזר והחידתי הזה, השואב ממחזותיו הארס-פואטיים של פירנדלו ומהמותחנים הפסיכולוגיים של רומן פולנסקי. מאידך, כדאי לנסות ולהישאב אל תוכו ולראות בו את מה שהסרט (שזכה בפרס התסריט בפסטיבל ברלין האחרון) הוא בראש ובראשונה - אלגוריה מרגשת שעניינה יצירה חתרנית בתנאים של דיכוי.
אגב כך, אורח מפתיע בפסטיבל השנה הוא הבמאי האיראני הגולה, מוחסן מחמלבאף ("גאבה", "רגע של תמימות"), שיציג את סרטו החדש, "הגנן" - מסה-תיעודית יפהפייה שעניינה קנאות דתית ורדיפת שלום, רוחניות וקולנוע. הבמאי ובנו הצלם, מייסם, משוטטים בגן הבהאים בחיפה - זו, אגב, הפעם הראשונה מאז מהפכת חומייני שבמאי איראני מצלם בישראל במטרה ליצור סרט על הדת הבהאית (בתחילת הסרט מכריז מחמלבאף כי הוא בן בלי דת), שחבריה נרדפו בפרס מאז נוסדה דתם לפני 170 שנה.
הטריילר של "הגנן" - סרטו של מוחסן מחמלבאף
הם מתמקדים בדמותו של גנן סטואי, יליד פפואה-גינאה החדשה, שמנסה לפייס בין האב ובנו המתווכחים על מהות הדת והטכנולוגיה, ומסביר כיצד הפרחים שהוא מטפח משקפים את נפשו של האדם. חלק מרכזי בסרט מצולם בעיר העתיקה בירושלים, שם מסתובב הבן מייסם, מצלם אתרים הקדושים לשלוש הדתות, ותוהה על משמעות הפולחן והאמונה הדתית.
ההגיגים אינם עמוקים במיוחד, והם טבולים בניו אייג'יות שעלולה לסייג כמה מהצופים. אך ישנה בסרט נאיביות אנושית נוגעת ללב וכמה מהסצינות, כמו זו שבה מתהלכים מחמלבאף והגנן במשעולי הגן כשהם נושאים על לוח לבם מראות שבהן משתקפים פרחים אדומים - קסומות ממש.
סרט דוקומנטרי ראוי נוסף, אך כזה המיועד למיטיבי לכת, הוא "לווייתן". זוהי יצירה אקספרימנטלית המתעדת את מסעה של ספינת דיג מסחרית ממסצ'וסטס, והצפייה בה היא חווייתית יותר מאשר בעלת ערך אינפורמטיבי. המצלמה של צמד הדוקומנטריסטים ורנה פראוול ולוסיין קסטיינג-טיילור ("נאות דשא"), עוקבת אחר מעופם של שחפים בשמי הלילה, שוקעת אל מתחת לפני המים, מתעדת בפרטנות את פעולות המלחים והמכונות – ומעניקה לכל הדימויים הללו איכות סוריאליסטית, הזייתית ופיוטית לעילא.
הטריילר של "לווייתן"
לעיתים התמונה היא כה אבסטרקטית עד שלא ברור כלל במה אנו צופים, והתוצאה (אם נענים לה) היא בעלת איכות אקזיסטנציאליסטית מהפנטת. זוהי מלאכת מחשבת של סאונד ותמונה, שאין דרך אלא לצפות בה על המסך הגדול (או, לכל הפחות, כמיצב וידיאו במוזיאון). כמובן, למי שמוכנים לאתגר את עצמם, ולהסתכן אגב כך במחלת הים שעלולים לגרום הצילומים מקרוב ותנודות המצלמה המועצמות.
מדרקולה להיטלר
הפסטיבל מייחד השנה מקום גם לכמה אוצרות ארכיון, שהעניין בהם שמור מן הסתם לחובבי קולנוע מושבעים. אחד כזה הוא "המטורף של היטלר", שדגלאס סירק ביים בשנת 1943. סירק, שעזב את גרמניה מפאת האיום הנאצי, הגיע לאמריקה וזהו סרטו ההוליוודי הראשון - תיאור ההתנקשות בריינהרד היידריך, ראש המשרד לביטחון הרייך ומי שהיה בפועל מושל בוהמיה ומורביה, על ידי קבוצה של לוחמי מחתרת צ'כים.
הטריילר של "המטורף של היטלר"
העובדה המעניינת היא, שהסרט הופק כשנה בלבד לאחר החיסול, והטבח בתושבי הכפר הצ'כי לידיצה שביצעו הגרמנים כנקמה. היבט מעניין נוסף הוא, שאף כי מדובר בסרט המבקש להסביר את פשעי הנאצים לקהל האמריקאי, סירק (שיצר את הסרט באופן עצמאי) נמנע מתועמלנות פוליטית - עובדה המוצאת את ביטויה, בין היתר, באופן המלודרמטי שבו הוא מביים את סצינת מותו של היידריך.
אוצר ארכיוני אחר הוא "דרקולה", אך לא סרטו הקלאסי של טוד בראונינג מ-1931, אלא גרסה ספרדית שצולמה במקביל ובאותן תפאורות. אולפני הוליווד נהגו אז להפיק גרסאות זרות (דוברות צרפתית, ספרדית, איטלקית וגרמנית) של סרטיהם הפופולאריים בעבור השוק האירופאי, וזו שלפנינו צולמה בשעות הלילה, אחרי שהסתיים יום העבודה על הסט. את תפקיד דרקולה ממלא כאן השחקן הספרדי קרלוס ויאריאס המחקה את בלה לוגוסי בתפקידו הבלתי נשכח, והבימוי הופקד בידיו של ג'ורג' מלפורד שלא ידע מילה בספרדית.
הגיטריסט גארי לוקאס על רקע "דרקולה" בקטע מתוך הופעתו בטרנסילבניה
מסופר כי הצוות הספרדי צפה בצילומים היומיים מהגרסה ההוליוודית, וניסה להפיק זוויות צילום ופתרונות בימוי מוצלחים יותר. עוד דווח כי הבמאי הגרמני הדגול פ.וו. מורנאו, שבעצמו יצר עיבוד מופתי של הסיפור, "נוספרטו", ושהה אז בהוליווד, היה מעורב בצילומי הגרסה הספרדית. הקרנת הסרט בפסטיבל תלווה בנגינה חיה של הגיטריסט גארי לוקאס שכתב לסרט פסקול מיוחד.
כמדי שנה, גם הפעם תעמוד במרכז הפסטיבל התחרות הישראלית. זו כוללת הפעם שישה סרטים עלילתיים, בהם "הנוער" של תום שובל שעורר כבר עניין רב בפסטיבל ברלין האחרון, ועשרה סרטים תיעודיים מסקרנים. בילוי נעים.
