30 ימים, שלושה ספרים: נפרדים מקניוק
אומרים שכדי להכיר באמת סופר, צריך לחפש מתחת לאבני היסוד הבומבסטיות של קורפוס יצירתו. לא הגדול והנשגב יגלה את סודותיהם של ספריו, כי אם הקטן והנחבא. לכבוד ציון חודש למותו של יורם קניוק, חזרנו אל שלושה סיפורים שלו. פרידה
געגוע למוזיקה הקניוקית
מאת: עמיחי שלו
"תש"ח" הוא אולי לא הספר הכי מורכב של יורם קניוק, והכי מעמיק והכי יוצא דופן, אבל הוא ללא ספק הספר הכי מדויק של קניוק, אולי גם הכי מרשים, ובסופו של דבר ישאר כטקסט שהכי מזוהה עם הסופר, לפחות עם זה שיצא לנו להכיר בעשור האחרון: קניוק כסבא המגניב של הספרות העברית, קניוק המעוטר פרסים ותשבוחות, לא זה הבעטן והחמוץ של השנים המוקדמות יותר.
רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
זה רק סמלי שדווקא "תש"ח" גם זיכה אותו בפרס ספיר - הנקודה היחידה האפשרית בין המעמקים של קניוק לבין תרבות ההמונים. כי הרומן "תש"ח", למעשה, מציג את גדולתו של קניוק בצורה הכי נגישה. הוא בעצם המפתח דרכו ניתן לקרוא את יצירותיו המורכבות יותר, ולחזור אחורנית אל "אדם בן כלב" ובמיוחד אל "היהודי האחרון".
כמובן, אפשר לעשות את הדרך ההפוכה, ורבים עשו אותה, אבל לקניוק צריך לדעת גם איך להקשיב,
כמו למוזיקה מאוד מורכבת, כמו לג'אז או למוזיקה קלאסית, וכשזה בא על ההתחלה במינונים גדולים, בסימפוניות רחבות יריעה, בתחושת פרא של אלתורים וחצוצרות, לפעמים קצת הולכים לאיבוד - וכל חומקים מהאוזניים אי אלו מהלכים חשובים.
ב"תש"ח", שהוא כממואר ביוגרפי של קניוק עצמו שלחם במלחמת העצמאות, המוזיקה הקניוקית היא מדויקת ומהודקת יותר, שועטת בין זיכרונות אישיים מקוטעים ובין אנקדוטות אינדיבידואליות מתוך היסטוריית הקמת המדינה, וגם בין סיפורים משפחתיים מצמררים ומשעשעים. וזו רק חלק מהסיבה ש"תש"ח" הוא הספר שיכול להדגים הכי טוב את הכוח הקניוקי. הדורות היותר צעירים, אלו שלא חוו את המאורעות, כבר שמעו די והותר את סיפורי הגבורה והאנטי-גבורה של הקמת המדינה. הם שמעו וקראו אותם בספרות, בעיתונים, בכיתות המסויטות של משרד החינוך.
הם קראו את כל מה שהיו צריכים לקרוא. לרובם כבר אין כוח לזה. אבל קניוק, כמו קניוק, מביא את רוח התקופה בצורה שרק הוא יכול להביא אותה: בצורה החכמה, הלא מוסרנית והלא צועקת "אחריי". בצורה שלא מתיימרת לדבר בשם אף אחד, אלא רק בשם החוויה האישית שהיא כה ייחודית, כה חיה ורוטטת, כה שבורה וכה אותנטית. זה בעצם הכוח הגדול של ספרות, היא יכולה להפיח חיים בנרטיבים שנראה שכבר איבדו את חיותם, וכן את היכולת להגיע לדורות חדשים של קוראים.
התמונה שמקבלים מהספר היא של מלחמה כאוטית, שבורה, תזזיתית, מלאת זוועות, מלחמה שלא כולם האמינו במטרות שלה, במחיר שלה, כבר אז. "הלכנו להביא יהודים בים וגמרנו מקימים מדינה בהרי ירושלים. מדינה עברית היתה תקיעה שנחטפה משופר של אחרים". כמובן שבתוך כל זה הוא כן מביא את התובנות, המסקנות וההארות של חייל צעיר, אבל ממקום נקי, טבעי, מתוך הדמות עצמה, מתוך הספרות עצמה, לא כמשהו מוכתב מגבוה. זה בעצם ספר נטול אג'נדה על מלחמה שהיתה קודם כל אג'נדה, קיומית וגדולה, שממשיכה לחלחל ולהשפיע עד היום.
קניוק ב"תש"ח", וגם בחלק מספריו האחרים, מוכיח שאפשר להיות אאוטסיידר ואינסיידר באותה נשימה. להיות תמיד חלק מהמאורעות הגדולים המכוננים של הישראליות, לדווח עליהם מבפנים, מתוך המציאות השותת, המדממת, הבלי מרפה - ובה בעת להיות גם מעליה, ממעוף הציפור, להאיר, לנתח, לקחת מרחק - ולא להיות חלק. בסופו של דבר, כשהזמן עובר, אלו הטקסטים שיספרו את הסיפור, אלו ולא אי-אילו פמפלטים של משרד החינוך או אג'נדות פוליטיות מימין ומשמאל. או לפחות, אפשר לקוות שכך יקרה.
על חודו של ג'וק
מאת: יותם שווימר
אומרים שכדי להכיר באמת סופר, צריך לחפש מתחת לאבני היסוד הבומבסטיות של קורפוס יצירתו. לא הגדול והנשגב יגלה את צפונותיו של הסופר, כי אם הקטן והנחבא. כך, לדעתי, המקרה גם אצל יורם קניוק. הרבה אחרי "חימו מלך ירושלים", "אדם בן כלב" ו"סוסעץ" פרסם קניוק ב-1979 את ספר הילדים הראשון שלו (מתוך ארבעה), "הבית שבו מתים הג'וקים בשיבה טובה", שלווה בציורים של בתו, איה, וראה אור בהוצאת ספריית פועלים. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, ושנים לאחר מכן ראה אור במהדורה מחודשת בהוצאת ידיעות ספרים, עם איוריה של רות גוילי.
על אף זכייתו בפרס, לא הפך הספר למרכזי בספרות הילדים והנוער הישראלית, ואין זה מפתיע. קריאה מחודשת בו נוכח התפתחות ספרות הילדים המקומית, חושפת את ייחודו הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת העלילה.
בדומה לספרים אחרים של קניוק למבוגרים, גם כאן נמצא את ההומור המיוחד לו, את הראייה הרגישה והחכמה, את האמירות השנונות שנמסרות כמעט לאחר יד בשלל סצנות כמעט אבסורדיות, ואת הדיוק מכמיר הלב בתיאור של עצב ובהכרח להתמודד עם מציאות שאינה פשוטה.
הספר נפתח כך: "(חמוטל) חשבה שקנו אותה בחנות מפני שראתה איך אמא קונה דברים בחנויות. היא גם חשבה שאבא ואמא נקנו בחנות. אבל היא לא יכלה לשער מי יכול היה לקנות אותם. אמא אמרה לחמוטל שהיא נולדה בבית חולים. חמוטל הצטערה מפני שחשבה שבבית חולים שוכבים רק זקנים וחולים. היא לא הבינה מדוע ילדה בריאה כמוה צריכה היתה לבוא מבית חולים".
פתיחה נהדרת זו מסמנת את חמוטל הילדה כגיבורת הסיפור, כפי שהיינו מצפים מספר ילדים. אולם הפתיחה בעיקר מציגה את כוחו של קניוק כמספר וכמי שמיטיב לתאר מצב שבעבור הקוראים הוא משעשע, משום התום הילדי שמציגה הילדה. אך למעשה הוא מציג את היעדר ההיגיון הבסיסי - ואפילו הכאוס - שבקיום האנושי; אותו מצב שהילדים מבטאים ללא מחסומים. קניוק אינו מתערב וגם לא מציע פתרון לחוסר ההבנה של חמוטל, וכמספר יש בכך כוח רב.
מנקודה זו מקבל הסיפור תפנית, וחמוטל, כך מתברר, היא לא הגיבורה האמתית של הסיפור, כי אם אביה. העלילה עוקבת אחר עשרות בעלי החיים שאוספת המשפחה לחיקה, בעיקר בעידודה של חמוטל: דגים, כלב, חתולה, צבים, חמור, סוסה ועוד. האב - כותב בעיתון במקצועו - משתגע מגן החיות שהשתלט על ביתו, ובכל פעם שאינו יכול עוד הוא מתרגז, אורז מזוודה (בהתחלה מזוודה אחת, ואז שתיים ושלוש...) ועוזב את הבית. אבל הוא תמיד חוזר מותש ואומר, "אתם משפחה קשה".
המפתיע, היפה והנוגע ללב מכול, הוא הימצאותם של הג'וקים: חמוטל ואמה אינן מסוגלות להרוג אף חיה, ולכן בביתם לא נטפלים לג'וקים - והם מתים בשיבה טובה. הפוקוס של הסיפור מושם על הקושי של האב להתמודד עם המציאות האבסורדית שנכפתה עליו. הסוף הוא טוב, ומגיע בזכות ראיון של האב לערוץ טלוויזיה על אודות הבית המשונה של המשפחה. הראיון מוביל לכך שהאב מקבל תכנית ראיונות משלו, ואז הוא נרגע, ובעיקר משלים עם בעלי החיים שבבית, ואפילו בוכה - כפי שבכתה חמוטל - כשאחד הג'וקים מת (כי הוא הכיר אותו כבר שנתיים).
בספר ישנה הצגה כנה, ובוטה לעתים, של הקושי של האב להסתדר במציאות. קניוק אומר לנו למעשה שזכותו של כל יצור חי לזכות בחיים הוגנים ושלווים, מבלי שמישהו ירדה בו, יכפה עליו את פחדיו וחששותיו, ובעיקר - ייקח את חייו. זהו משל מדויק ועדין מאוד, וקניוק מיטיב למסור אותו תוך שהוא מערער את גבולות ספרות הילדים המסורתית, השמרנית, הדידקטית והלאומנית. כל זאת בסיפור קטן, פרטי, רחוק מאוד מהעיסוק בלאומי ובקולקטיבי שבספריו למבוגרים.
כך אנו נחשפים לקושי שבהתמודדות עם הפחדים הבלתי מוצדקים שמושרשים בנו, ועם יצורים וסביבה שאינם טבעיים לנו נוכח הכתבות חברתיות, שמובילות לתחושת בלבול נוראה. התורה כולה נמסרת בקטע מרגש ונפלא אחד, המציג את הבעייתיות אך גם את הפתרון ההכרחי, וזוהי, לדעתי, צוואתו של קניוק האדם והסופר: "כולם בעצם אהבו את אבא. ריחמו עליו. אהבו איך הידיים שלו מטלטלות לצדדים כאילו אין להן מקום. אבל מה עונים לשאלה, מה אני עושה כאן? הוא הלוא צדק. אבל גם האחרים צדקו. אבא המסכן סבל בקול רם, כדי שכולנו נדע. חיי יתוש אחד שווים אפילו את העצב שלך, אמרה חמוטל די בעצב".
כשאין יותר מה להפסיד
מאת: שירי לב-ארי
השנים האחרונות לחייו של יורם קניוק, למרות המחלה וקשיי הזקנה, עשו אתו חסד. זה לא קורה לרבים; בגיל 75, לאחר ששכב שלושה חודשים מחוסר הכרה בבית החולים, תלוי בין שמיים לארץ, חזר מעולם המתים והחל לחיות ביתר שאת. הוא גם זכה להכרה - מצד הקוראים, החנויות, המכירות, המבקרים. לא עוד סופר שוליים בעטני שספריו אהובים על יודעי ח"ן, אלא אהוב הקהל, שגם יודע להשתמש באמצעים הטכנולוגיים החדשים כדי ליצור לעצמו מעגל של מעריצים צעירים.
בשנים האחרונות לחייו כתב קניוק, ואולי כך כתב תמיד, מתוך דמותו של המובס. הגיבור המובס שהחיים היכו בו ואין לו כבר ציפיות מכלום, אבל מתוך המובסות הזאת בא הכוח הגדול שלו - כוחם של מי שאין להם מה להפסיד והם אומרים הכל. משהו משוחרר מאוד היה בכתיבה שלו, והשחרור הזה הגיע לשיאו בספרו האחרון, "בא בימים".
שנות הכתיבה האחרונות שלו הוקדשו למוות. זה נושא שליווה את ספריו תמיד, עוד מאז "חימו מלך ירושלים", אבל קיבל טיפול ישיר יותר בספריו האחרונים, ב"על החיים ועל המוות", אפילו ב"תש"ח". "בא בימים" שקוע כל-כולו במוות. אבל באופן פרדוקסלי אצל קניוק, ככל שהעיסוק במוות לגווניו ולאופניו מתגבר, כן מתחזקת בו חדוות החיים.
"בא בימים" הוא חשבון נפש של אמן, בן דמותו של קניוק. גיבור הספר הוא אורלוב, צייר כושל שמתפרנס מציור דיוקנאות של מתים. "אני צייר זקן בא בימים", הוא מעיד על עצמו, "מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור. והלא שום דבר לא יעזור, גופת המת תהיה לאבק, לא תלך לשום מקום בשמים או בארץ, תתפורר לחלקיקים בלתי נראים, ורק צאצאיו של המת - בתנאי שלא יירד גשם ולא ישרוד שרב - יבואו ללוויה וידברו אלה עם אלה בשקט, אבל לא על המת ואחר כך אולי יבואו לכמה ימי זיכרון וזהו".
אורלוב, גיבור מובס שכמותו: בן לאם יהודייה ולאב נאצי (האם התנצרה והתאסלמה ואז חזרה להיות יהודייה, ולבסוף גם התאבדה). עם מוצא כזה הוא מוותר מראש על כל אפשרות לנצח. אבל רק המובסים מנצחים בסוף.
לילה אחד מתקשרת אליו אלמנה טרייה ויפה, מגדה, ומבקשת ממנו לצייר את בעלה המת. הבעל היה איש עשיר מהרצליה פיתוח, אספן אמנות ומעריץ סודי של אורלוב. המפגש מתרחש בלילה, שעות אחדות לאחר מותו של האספן, ואורלב מצייר את הגוויה של המת. מגדה ואורלוב מספרים זה לזו את סיפור חייהם, לשניהם סיפורים פנטסטיים חוצי יבשות, דתות וזהויות. ההתקרבות בין אורלוב ומגדה ממומשת על ידי ההתאהבות בין בנו של אורלוב עמרי, ובתו של המת נעמי.
חסד נעשה עם אורלוב, בדומה לחסד שנעשה עם קניוק עצמו. ההתאהבות של עמרי ונעמי מעניקה לו אפשרות למשפחה ומחלצת אותו מבדידות. נוסף על כך הוא מגלה בחדר סגור בבית המת ציורים רבים שלו, עבודות נשכחות, שכמו מכירות בחשיבותו כצייר. אפשר לקרוא לזה גאולה.
אורלוב הוא אמנם לא מחשיב עצמו צייר גדול, "ציירתי לא מה שרציתי לצייר", הוא אומר,
"אלא מה שלא יכולתי לצייר". ואת המשפט היפה הזה אפשר אולי להחיל גם על כתיבתו הספרותית של קניוק, שכתב את מה שלא יכול היה לכתוב.
בספר נזכר המספר בסיפור סיני עתיק.
"קיסר סין ביקש מהצייר הכי גדול במדינה לצייר לו תרנגול. הצייר הנהן, יצא מהארמון ולא חזר ימים רבים. הלכו אליו והבית נעול. הקיסר זעם וציווה להביאו לארמון, הוא בא ואמר, בבקשה, שלף מכחול מן השרוול, שלף פיסת קלף ותוך דקות אחדות צייר את התרנגול הכי יפה שנראה אי פעם בסין. אם יכולת לעשות את זה ברגע, מדוע לקח לך כל כך הרבה זמן עד שחזרת לארמון, שאל הקיסר בכעס וציווה על שומריו להוציא להורג את הצייר עוד באותו היום. למחרת הגיעו חיילי הקיסר לביתו כדי להודיע על דבר מותו, אך לא היה איש בביתו של הצייר הערירי. פרצו החיילים פנימה ונדהמו לגלות כי כל חדרי הבית מלאים עד גדותיהם בציורים של תרנוגלים".
למרבה המזל, את התרנגולים של קניוק זכינו להכיר עוד בחייו, מקרקרות, מגרגרות ונאבקות. האמן אולי הוצא להורג, אבל התרנגול ניצח.
לפנייה לכתב/ת 
