רפי ויינשטוק: מאופרת רוק ל"צלילי המוזיקה"
כמעט 30 שנה לאחר שסומן כהבטחה וכיכב על הבמות באירופה, השחקן רפי ויינשטוק כבר לא רודף אחרי ההצלחה. בראיון ל-ynet הוא מספר על החזרה לישראל, ועל התפקיד במחזמר "צלילי המוזיקה": "בחיים לא חשבתי שאשחק את המבוגר האחראי"
רפי ויינשטוק לא תכנן ללמוד משחק, אבל הפך להבטחה ישראלית שהגשימה את עצמה בחו"ל. הוא לא העלה על דעתו שימצא את עצמו בעולם מחזות הזמר, אבל כיכב בין היתר בהפקת ענק אירופית של "ישו כוכב עליון", אופרת רוק שיצרו במשותף אנדרו לויד וובר וטים רייס.
בגיל 45, אחרי שנים של נדודים, ויינשטוק חוזר לשחק במגרש הביתי. במחזמר "צלילי המוזיקה", שעולה בישראל בשלישית, הוא רב חובל פון טראפּ, אב משפחה ואיש מצפון באוסטריה המסופחת לגרמניה. "ניתנה לי הזדמנות לחזור הביתה בלי הלחץ להוכיח משהו. יש לי חיים גם במקום אחר ולקחתי מהם חופש", הוא אומר.
אחרי שנים בהן חי ושיחק בשפות זרות, המבטא עדיין מורגש. גם לַחוֹם והלחות של תל אביב בחודשי הקיץ הוא מנסה להתרגל מחדש. "אתה לוקח פאוזה ממקום מסוים וחושב שהכל יישאר אותו הדבר. זה לא", הוא אומר, "כשהייתי עורך מוזיקלי ברדיו, האצבע תמיד היתה על הדופק ופתאום יש מלא זמרים ומוזיקאים שאני לא מכיר.
גם בספרות ובתיאטרון זה מורגש. יש לי הרבה חוסרים להשלים ולפעמים אני מרגיש כמו תייר. אני יורד לאיילון, מסתכל ימינה ושמאלה ולא מאמין איך הנוף השתנה לי. הכל בנייני ענק ושטחים מתועשים. זה נותן תחושת זרות".
"חלמתי להיות מתופף"
כשחושבים על זה, תחושת זרות מלווה אותו מתמיד. הוא גדל בשכונת עולים קטנה מחוץ לחיפה, לא הרחק מבתי הזיקוק. ההורים, שהיגרו לישראל מרומניה שלושה חודשים לפני שנולד, כיוונו אותו ללימודים מקצועיים. "אבא עבד כמהנדס מכונות ורצה שאמשיך בדרכו. מאז שאני זוכר את עצמי יש בי התנגדות מובנית לאוטוריטות, כמו כלבים שמתנגדים כשמושכים אותם ברצועה, אז כשהבנתי שמנתבים אותי, בעטתי.
"רציתי להיות זמר, לעשות מוזיקה, לעמוד על במה. זה בא קודם", הוא אומר, "למעשה חלמתי להיות מתופף, אבל ההורים לא נתנו לי. הם אמרו: 'על גופתנו המתה'. התיאטרון מצא אותי מבלי שאתכנן. המקצוע בחר בי".
הכל התחיל במקרה. כשהיה בן 16 התגלגל לאודישנים שנערכו בתיאטרון חיפה להצגה "הניצול", מחזה מאת סוזן ננוס על חבורת ילדים בתקופת השואה, שביים עמרי ניצן. אף שלוהק לתפקיד משנה, זכה לבכורה כשהליהוק המקורי קיבל רגליים קרות. "יצא שבחרו בי ואיכשהו זה הרגיש טבעי. לא פחדתי מזה, ההיפך, הרגשתי חופשי. רק אחר כך, אחרי שנים, הבנתי שלהתחיל בתפקיד ראשי זה לא בהכרח מתנה. המקפצה הזו יכולה להיות מכשלה".
גבוה מדי. מהר מדי. זו הכוונה?
כן. זו גם הסיבה שאחרי הצבא שיניתי את דעתי והחלטתי ללכת ללמוד משחק על אף שכבר הייתי בתיאטרון והשם שלי התגלגל במסדרונות. התחלתי להרגיש שמתייחסים אליי כאל ילד פלא וזה הפחיד אותי. קראתי ביוגרפיות של ילדי פלא. זה אף פעם לא נגמר טוב".
אחרי הצבא חשב על לימודים בסטודיו של ניסן נתיב, אבל מצא את עצמו תחת השגחתו הצמודה של גרי בילו בבית צבי. "הפעם הראשונה שנפגשנו היתה אחרי הצגה של 'הניצול' בחיפה. הוא הציע לי לבוא לבית צבי בלי מבחני כניסה, אבל זה לא היה בראש שלי באותה התקופה. ככה זה כשאתה על גג העולם. המשכתי הלאה. בצבא שירתתי בלהקת פיקוד צפון והדרכים שלנו הצטלבו באירועים חברתיים. נהיינו חברים ובמשך שנים הוא התעקש והמשיך לנדנד על לימודים. בסוף זה קרה".
בילו, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, השאיר חותם על חייו הפרטיים והמקצועיים של ויינשטוק. "יש לו חלק מאד חשוב בחיי. הוא האמין בי גם כשבעטתי. זו היתה ידידות עד המוות. אהבה גדולה", הוא אומר. זו הסיבה שתמונתו של בילו היא אחת משתיים שתלויות על קיר ביתו.
מהתמונה השנייה נשקפים פניו של השחקן יוסי גרבר, מי שהיה בן זוגו לחיים במשך כ-20 שנה והאדם הקרוב לו ביותר. "הכרנו במקרה. הלכתי עם חבר להופעה של נורית גלרון ואחריה הסתבר שהוא קבע עם חבר. לא היה לי מושג שהכוונה ליוסי גרבר, שכמובן הכרתי מהתיאטרון. הגענו לדירה אבל הוא לא היה בבית. אחרי כמה דקות הוא נכנס, הושיט לי יד והושטתי בחזרה. הסתכלתי עליו והוא עליי. היה לי ברור שנבלה את שארית חיינו ביחד".
ככה?
"בדיוק ככה. לקח לו ארבע שנים לעכל את זה. הוא לא הבין איך ילד, שצעיר ממנו ב-33 שנה, נוגע בו ומבין בדיוק מה הוא רוצה. תמיד ידעתי שיש לנו הרבה מה ללמוד אחד מהשני. עד היום אנחנו לומדים. זו לא אותה מערכת יחסים אבל הוא המשפחה שלי. לכל אחד מאתנו יש חיים פרטיים משלו, אבל אנחנו מוכנים לעשות כל מה שנדרש אחד בשביל השני. תמיד".
עכשיו הוא מְתַרגֶל חיים בסולו, מִתְרַגל לשקט שמביא איתו התכנסות, מנסה למצוא את הדרך בחזרה לעצמו. "בשבועות הראשונים בארץ היה קשה. הנחיתה לוותה בהרבה חששות. הייתי צריך למצוא מחדש את המקום שלי, ולישון על ספה בסלון של יוסי לא עזר לתחושת ההיטמעות. רוב החיים הבוגרים שלי הייתי בזוגיות, אמנם פתוחה ועם הרבה כיווני אוויר, ובכל זאת. בגיל 46 הבנתי בפעם הראשונה שאני צריך Space לעצמי".
נתקע במשבצת
הביקור הנוכחי שלו בישראל הוא ניסיון שני לחזור הביתה. בפעם הראשונה, אחרי ההצלחה של "ישו כוכב עליון", הוזמן לשחק בהצגה "הסוחר מוונציה" שביים עמרי ניצן. במקביל שיחק בתפקיד מרכזי בסדרת הטלוויזיה "סטרייט ולעניין", שעשתה היסטוריה כשהציגה לראשונה על המסך הקטן בישראל דמות של הומו בפריים טיים. "בדיעבד הבנתי שזה היה 'אישיו' בעיני אנשי מקצוע. התפקיד הזה תקע אותי במשבצת מאוד מסוימת וסגר לי דלתות גם בקולנוע וגם בתיאטרון", הוא אומר.
מתוך החזרות ל"צלילי המוזיקה"
תקופה ארוכה מצא את עצמו נטול עבודה, עד שקיבל הצעה להשתתף בהפקה מוזיקלית גרמנית, "המהמר", על פי סיפור מאת דוסטוייבסקי, שכתב אריק וולפסון, טייס המשנה של ההרכב Alan Parsons Project. ההפקה לוותה בין היתר בלהיטי ההרכב והפכה להצלחה גדולה. לווינשטוק היה ברור שמהנסיעה הזו הוא לא יחזור כל כך מהר. "החזרה לישראל אחרי 'ישו כוכב עליון' היתה נוראה. נתנו לי להרגיש שאני חסום, סגור בתוך קופסה, מוקף בדעות קדומות. זו היתה תקופה אחרת. בתוך הוואקום שנוצר ברחתי אל המוזיקה. הקלטתי באותה התקופה אלבום שהחזיר אותי לצבעי השחור-לבן של ילדותי".
למה הכוונה בשחור לבן?
"ליד בתי הזיקוק הכל היה בגווני שחור-לבן כמו הטלוויזיה של אז. אווירת האלבום נעה בין שני הצבעים. השירים שבו הם תחנות בחיי. זמן קצר אחרי שהאלבום יצא, אבא שלי מת. זו היתה תקופה דחוסה רגשית שבה הכל עצר, אבל החיים מובילים אותך ועושים בך כרצונם. כמו עכשיו. בחיים לא חשבתי שאשחק בתפקיד המבוגר האחראי. זה צירוף מילים שלא מתחבר אליי. תמיד הייתי הילד בהפקה ופתאום שחקנים צעירים מתייעצים איתי. זה מקום מסקרן".
זה לא טבעי? אחרי הכל יש לך ניסיון ועבר עשיר מאחוריך.
"גם מצדדיי. תמיד עשיתי דברים אחרים במקביל לתיאטרון. חוויתי דברים לרוחב, לאו דווקא לעומק. הכל מעניין אותי, אבל לא באמת העמקתי בשום דבר למעט משחק.
גם בתחום הזה למדתי שחפירה לפעמים מעכבת. מחזות זמר זה לא בדיוק צ'כוב. גם בתחום הממכר הזה אני זוכר כל הזמן שאנחנו לא מצילים חיים, אלא בסך הכל חוזרים בהתאמה על מילים שמישהו אחר כתב ומנסים לשכנע את הקהל שרוצה להאמין בשקר הזה".
בינתיים הוא פה, משחק ומנגן, עובד על אלבום נוסף וחושב לחזור להופעות בברים בתל אביב. "בסופו של דבר היה לי חשוב לחזור לישראל עם תחושה שעשיתי משהו גם אם לא הלכתי בשבילים המוכרים. אני מאמין בלעשות, לא לחכות שמשהו יקרה והיום, בשלב הזה של חיי, אין לי יותר צורך לעשות רושם. התקופה הזו בחיי נסתיימה. אני משאיר את העבר בצד.
"גם ל'צלילי המוזיקה' באתי עם ניסיון שצברתי אבל בלי ציפיות. אני מתחיל מההתחלה במובנים מסוימים. אני מגיע לפה עם צניעות, יודע את המקום שלי בפאזל. זה משחרר אותי מאגו. הייתי למעלה ולמטה. אני יודע איך זה מרגיש כשצלמים עטים עליך אבל גם איך זה כשמזיזים אותך הצידה כי אתה מפריע לפריים. היום זה בסדר לי להיות מחוץ לתמונה. אני לא רודף יותר אחרי הצלחה. בכל מקרה הצלחה, כמו הרוח, עושה בך כרצונה".
